שובר לבבות

תזכורת: גם משתמשים שאין להם משתמש בתפוז יכולים להגיב בתפוז!

הפרק מוקדש לכל מי שהגיב בפרק הקודם. התנאי להמשך הוא כמו בפרק הקודם. תהנו.

ירח מלא נוסף עבר, ועונת הגשמים החלה, מאז גילתה קאלה שניים מהסודות הגדולים והחשובים ביותר של הקונדסאים, והיא הבינה את המשמעות המלאה של שמירת סוד, ועוד לבד.

לקונדסאים היא עדיין לא סיפרה, והחליטה אחרי שעה של חשיבה שכדאי לה גם לא לספר, כי אם תספר תיאלץ לספר להם שגם היא אניגמאית. היא לא רצתה לעשות את זה. גם ללילי אוונס, ידידתה מהשנה השישית, היא החליטה לא לספר. האם לילי, השונאת את פוטר ובלק אך מיודדת עם רמוס לופין תצליח לא לספר לו? ואם תספר, תיאלץ להגיד מי סיפר לה, ואז היא תיאלץ לספר להם שהיא גם אניגמאית. וכמו שלא רצתה לספר לקונדסאים בגלל זה היא לא רצתה לספר ללילי.

ג'יין וסוזן כבר התחילו לשים לב לכך שמשהו מטריד אותה, והדבר ניכר ביחסן אליה. זה הדאיג והרגיז אותה במידה שווה, אבל אחת מעצותיה של סוזן הייתה מועילה –

"אם יש משהו שמציק לך ואת לא רוצה לספר פשוט תכתבי, זה עוזר. ואם את לא רוצה שיגלו את זה אחרי שכתבת – תשרפי את מה שכתבת."

קאלה החליטה לנהוג לפי עצתה, וכעת, ביום שישי בערב, בכוך נסתר במגדל האסטרונומיה, היא כתבה את מחשבותיה ודאגותיה על קלף. היא לא הייתה מודעת ולו בקצת לזוג עיניים אפורות שצפו ממקומן שמתחת לגלימת היעלמות בכל מה שכתבה על הקלף.

"אני לא יודעת מה לעשות, ולכן אני כותבת." הקריא סיריוס לשלושת הקונדסאים הישובים על מיטתו.

"גיליתי שניים מהסודות הכי גדולים של הקונדסאים – את מקור הכינויים שלהם ואת טבעה של 'הבעיה הפרוותית של ירחוני' ככה הם קוראים לזה."

סיריוס הפסיק לרגע את קריאתו, כדי לפגוש בשני מבטים דואגים ואחד מבוהל.

"אבל איך היא גילתה?" שאל ג'יימס פוטר, חברו הטוב ביותר.

"אני לא יודע." השיב לו סיריוס בכנות. "אבל אולי היא כתבה בהמשך." והוא המשיך לקרוא.

לצערם של הקונדסאים היה לקאלה מספיק שכל כדי לא לכתוב על הקלף איך גילתה את מה שגילתה. הם כן גילו שהיא לא סיפרה לאף אחד על הסודות שלהם, וזה שימח אותם מאוד וגרם להם להפסיק לדאוג, לרגע קצר. ברגע שלאחר מכן הם שבו לדאוג ולתהות איך היא גילתה.

"צריך לעקוב אחריה." קבע ג'יימס, ופיטר הסכים איתו.

"לפחות היא לא יודעת על המפה והגלימה." רמוס ניסה להיות אופטימי.

"עדיין." הוסיף סיריוס. "אם היא גילתה על הכינויים שלנו ועל הבעיה הפרוותית של ירחוני היא תגלה גם עליהם. איכשהו." כן, זה התפקיד שלו להרוס שמחות, כלומר, להגיד את האמת גם כשהיא כואבת,  והוא לא יוותר עליו.

"לדעתי אנחנו צריכים ללכת לישון ולחשוב על זה, לבד." אמר רמוס, מדגיש את המילה 'לבד'. "ומחר בבוקר נדבר ונחליט מה לעשות." סיריוס הסכים איתו, הוא באמת היה צריך טיפה זמן כדי לעשות סדר במחשבות שלו. המחשבות שקאלה קאריס רשמה על הקלף הצליחו, באופן מעצבן במיוחד, לבלגן את המחשבות שלו. הוא ידע שזה מטופש, זה עוד לא קרה לו אף פעם.

ג'יימס ופיטר הסכימו בינתיים עם רמוס, וסיריוס החליט שלצאת לריצה  ביער האסור תהיה הדרך הכי

טובה לחשוב. אחרי שאמר שלום לג'יימס, רמוס ופיטר הוא יצא.

סיריוס לא הספיק לרוץ הרבה ביער לפני שעצר, למראה סוג של ציפור על האדמה. הציפור הייתה חיה, אבל תשושה מעט, והוא הספיק להבחין בשריטה על כנפה. היא כמובן מיהרה לנסות להתעופף, אך לא הצליחה בגלל הפציעה בכנפה. עיניה ננעצו בו. היה להן צבע של שוקולד מריר ומבט מפוחד. הן הזכירו לו משהו, אבל הוא לא הצליח להיזכר מה בדיוק.

נזכר שהוא בצורת האניגמאוס שלו, מיהר סיריוס להשתנות בחזרה. המבט בעיניה של הציפור נותר מפוחד, אבל נדמה היה לו שקצת פחות. הוא התקרב אל הציפור המפוחדת לאט. היא לא ברחה. פתאום הוא שמח על כך שרמוס התעקש תמיד שייקחו עליהם שרביט כשהם יוצאים לריצה, כך הוא היה יכול לרפא את פצעה של הציפור המסכנה, שמיהרה להתעופף משם אחרי שסיים.

סיריוס נאנח, והשתנה חזרה לכלב, כדי להמשיך את הריצה שנקטעה. גם אחרי שסיים נשארו מילותיה האחרונות שכתבה קאלה על הקלף, אלה שלא הקריא לחבריו כי חשב שהן פרטיות מידי, בראשו, ולא נתנו לו מנוח.

"הלוואי וסיריוס בלק לא היה רואה אותי מתעופפת אז. הלוואי ויכולתי לשנות את מה שקרה, אבל אני לא יכולה. וזה הורס אותי, מבפנים. והוא הורס את החומות שלי מפניו."

במוחו הוסיף להן סיריוס עוד שני משפטים משלו; "הלוואי ולא הייתי חושד בקאלה קאריס, אז לא הייתי קורא את מה שכתבה, ולא הייתי מתבלבל עוד יותר. היא לא הייתה מבלבלת אותי עוד יותר."

קאלה נעצה את מבטה בבלק, שבדיוק חזר אל הטירה. הוא היה כל כך עדין אליה כאשר נפצעה בצורת הציפור שלה, וזה הרס אותה.

היא התאמצה כל כך לשנוא אותו, סירבה לצאת איתו להוגסמיד והתעלמה מהנחמדות שהפגין כלפיה, והכל כדי לגלות שהוא יכול להיות נחמד באמת כשהוא רוצה. היא ידעה שעכשיו לא תוכל להתעלם לגמרי מזה שבאמת יש לו צד נחמד, וזה היה כמו להודות שבאיזה פינה קטנה בליבה היא אוהבת אותו. זה מוטט את כל החומות שלה, החומות שהתאמצה כל כך לבנות כדי להתגונן מפניו.

זה שבר את ליבה, לגלות שכל מאמציה להתגונן מפניו בשנתיים האחרונות, המסכה התמידית ששמה על פניה בחברתו ובחברת חבריו, היו סתם. סתם כדי לגלות שלמרות הכל הלב שלה נשבר. בגללו. כי עכשיו הוא מגלה בה עניין, והיא יודעת שהיא כבר לא שונאת אותו כמו קודם, והוא בטח ישים לב לזה. ו... היא אבודה.

היא תסכים לו בסוף, והוא יהיה איתה קצת, ואז הוא יזרוק אותה. והלב שלה יישבר שוב. ואז היא תיעלם, תעזוב, בלית ברירה, את חייה, משפחתה, חברותיה. תהפוך לציפור ולא תשנה שוב צורה אף פעם.

באותו לילה קאלה נרדמה תוך כדי בכי שקט, כאשר פניה תחובות לתוך הכרית הרכה, בעודה מנסה להיאחז בתמונת מבטה של סוזן כאשר נשבר ליבה על ידי סיריוס, שאיכשהו כן הצליח להתעמעם מעט. ומשקלם של הסודות שלה ושל הקונדסאים כמעט מוחץ אותה.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא