Safe and sound

שלום לכל מי שחיכה לפרק! אז הפעם פרק ארוך במיוחד, שכנראה יביא אחריו עוד כאלו. אני מתקרבת לסיום השנה, ועכשיו גם חופש, אז יהיה לי שפע של זמן לכתוב.

בכל מקרה, אני רוצה להקדיש את הפרק לעשרת (!) המנויים המדהימים שלי, וגם לדרמיוני שולט, תמר גריינג'ר, עורבני חקיין, katkit, סיריוס בלק 999 ונעמה דולינסקי 1 שהגיבו בפרק הקודם.
 

בלתי נשכחת
 

הבוקר הראשון של הלימודים לאחר חופשת חג המולד התחיל גרוע, ונגמר כשנזרקה עליי נקניקייה.
 

למען האמת, עד אותו יום, הזמן עבר בצורה די טובה. אחרי שלושה ימים של התלחשויות, שיחה זועמת עם סאם ולאחריה אחת עם ג'נה, כל הסיפור המתסכל הזה נגמר. בלק שכח (או לפחות החליט להתעלם) מעצם קיומי, רמוס הציע לי ללכת איתו לפגישה נוספת והפעם אף- אחד לא התערב בזה, ואני נהניתי מהאנונימיות שהוחזרה אליי. רק ביום הלימודים הראשון לאחר החופשה הכל השתבש.

כל החדר התעורר מאוחר, ובעשרים הדקות שהיו לכולנו למקלחת, ג'נה השתלטה עליה. כתוצאה מכך, השיער שלי עמד והתנפח, לא הספקתי לצחצח שיניים, ובגלל כל הבלגן, לא מצאתי חולצה במידה שלי, והייתי צריכה להשאיל אחת מג'נה, היחידה שהיו לה חולצות נקיות, כך שהיא הייתה גדולה עליי במידה ולא נוחה בעליל.

וכך, עשרים דקות לפני כל השיעורים, היה אפשר לראות במסדרונות הוגוורטס חבורה מבולגנת של בנות, שנראו כאילו בדיוק קמו (מה שהיה נכון), דוהרות לעבר האולם הגדול. חמש דקות אחרי זה נכנסנו בריצה לאולם ועברנו ליד שולחן גריפינדור, ובגלל כל חוסר הזהירות, התנגשתי באחד האנשים שלא רציתי לראות יותר לעולם, ובעיקר לא באותו רגע- סיריוס בלק בכבודו ובעצמו, שהחזיק בידו צלחת שעליה היו מונחות נקניקייה וחביתה. ברור לחלוטין שאם כל המזל הנוראי שהיה לי היום, גם נשפך עליי כל האוכל בצלחת שלו. יופי באמת. אני בטוחה שאפילו אם יוסיפו מספיק מראות שבורות לכל החיים שלי, ארבעה חתולים שחורים וסולמות נחמדים ופתוחים במעבר המצב לא יכול להרע.*

עמדתי, מלוכלכת ונדהמת, בעוד בלק גיחך, עיניו הכהות נוצצות בשעשוע ושיערו הכהה ללא רבב. התעוררתי מההלם, זועמת מהגיחוך של בלק, ועשיתי את הדבר ההגיוני ביותר שבחורה הייתה יכולה לעשות במצב הזה. תפסתי את תכולת הצלחת של האדם הקרוב אליי ביותר- שהייתה בייקון וחביתה מקושקשת- ומעכתי אותה על שיערו המושלם של בלק. שילבתי את ידיי על חזי, מרוצה מהתוצאה, ובחנתי את שאריות החביתה שנפלו על פניו של בלק.
 

עיניו של בלק נראו כהות יותר מרוב זעם. "את עוד תשלמי על זה," הוא אמר לי, תפס את צלחתה של הופ, הבת שיצאה עם פוטר למסיבה, ושפך את כולה עליי. חתיכות של עגבנייה נכנסו לחולצתי והרוטב לסלט נשפך על שיערי המלוכלך במילא. או לא. זה עבר את הגבול. תפסתי את חתיכת העוגה של תלמיד שנה ראשונה מסכן מגריפינדור, וזרקתי אותה על בלק. לרוע מזלנו, הוא התכופף בזמן. חתיכת העוגה המשיכה במסלולה החינני, ופגעה באדם שהרעיון על לפגוע בו עם עוגה עשה לי בחילה. מולי עמדה פרופסור מקגונגל, מסורקת בפקעת הדוקה ולבושה בגלימה בצבע ירוק בקבוק שעוטרה בגוש של עוגת שוקולד.

"בלק, ארינגטון, למשרד שלי," היא אמרה, הסתובבה, והמשיכה את המשפט. "עכשיו."
 

***

"קחו עוגייה," אמרה הפרופסור כשהתיישבנו ליד שולחנה. היא הושיטה לנו קופסת פח קטנה, שבתוכה נחו עוגיות ג'ינג'ר כתמתמות. בלק, שנראה נינוח לחלוטין ליד השולחן, התכבד לעצמו בחמש עוגיות עצומות. הפרופסור שקשקה מתחת לאפי בקופסה. "קחי אחת, העלמה ארינגטון," היא המשיכה לדרוש ממני. באי- חשק, לקחתי עוגייה אחת, ופשוט החזקתי אותה בידי.
 

"טוב," היא התחילה לדבר בעודה מעלימה בתנועת שרביט זריזה את קופסת העוגיות. "בגלל הבלגן שנגרם מהמעשה הזה, אני מורידה לכל אחד מכם חמישים נקודות."
 

בלק המשיך להיראות נינוח, ואני הייתי המומה. מעולם לא הורידו נקודות לרייבנקלו בגללי. מעולם. חרקתי את שיניי כשהפרופסור המשיכה. "ובכן, בלק," היא אמרה, והבעת פניו הנינוחה של בלק נמסה להבעה מכוערת. "בוא למשרדי ביום שבת הקרוב,"  היא המשיכה. "ואנחנו כבר נראה מה נעשה איתך."

"ואת, העלמה ארינגטון," היא פנתה אליי, ואני התכוננתי לבאות. "בואי גם את למשרדי ביום שבת הקרוב," היא אמרה וקמה. "עכשיו, לכו לכיתות," היא אמרה בעודה פוסעת לעבר הדלת ופותחת אותה. "אל תשכחו, יום שבת הקרוב," היא המשיכה כשפסענו, אוחזים בתיקים שלנו ומטונפים מאוכל, לעבר דלת היציאה. כשנטרקה הדלת מאחורינו. שלחנו מבטים מתעבים אחד לעבר השני. הסבתי את מבטי וביצעתי על עצמי לחש ניקוי, שואבת את כל האוכל משיערי ומגלימתי.
 

שלחתי מבט אחרון לעבר בלק, שהוא, כמוני, התחיל ללכת לכיתתו. המשכתי ללכת לעבר כיתת לחשים, מקללת בליבי את הממציא של עוגת השוקולד.
 

***

"הו, הנה העלמה ארינגטון," קרא בקולו הצייצני פרופסור פליטיק כשנכנסתי לכיתת הלחשים. גררתי את עצמי לעבר המקום הקבוע שלי ושל סקרלט, מופתעת לגלות אותה כשקאלה יושבת לצידה במקום היחיד שנותר באותה השורה. "סליחה," היא לחשה, מסתכלת עליי בזווית עינה. "לא הגעת, ולא ידעתי אם לחכות לך או לא."
 

הנדתי בראשי, מוציאה את השרביט שלי וקלף מהתיק. "זה בסדר," אמרתי, מסתכלת עליה במבט שניסיתי לשוות לו מראה תומך. לרוע מזלי, לא נראה לי שהצלחתי. הפרצוף שהחזיר לי תלמיד אחר מרייבנקלו כנראה העיד שנראיתי כאילו אני חווה עווית. נו טוב. "אני פשוט אשב לבד," המשכתי, ומשכתי בכתפיי.
 

החזרתי את מבטי לפליטיק, שהסביר כיצד לבצע את תנועת השרביט של לחש שהתחלנו ללמוד, בעוד שבדלת נשמעה נקישה. הפרופסור הניף את שרביטו לעבר הדלת, והיא נפתחה בצליל ירייה חלושה.
 

בפתח הדלת עמד פרופסור סלגהורן, כשמאחוריו תלמידים מגריפינדור. "שלום, פיליוס," הוא קרא, בטנו מתנדנדת לפניו בעודו צועד צעדים כבדים לתוך הכיתה. "הייתה לי בעיה קלילה," הוא אמר, מביט לעבר בחור בעל שיער שחור פרוע. "וכרגע כיתת השיקויים נוטפת ריח מזוויע שלא הצלחתי להסיר. חילקתי את התלמידים לשתי קבוצות, ואני צריך להכניס אותם לשיעור כלשהו. יורשה לי?" הוא שאל, מחווה בידו השמנמנה תנועה גדולה לעבר הכיתה. פליטיק הנהן באופן לא מחייב שסלגהורן כנראה החשיב לכן, וחזר ללמד.
 

קבוצת התלמידים נכנסה לתוך הכיתה, חלקם דוממים וחלקם משמיעים לחשושים מדי פעם. סקרתי את קבוצת התלמידים בניסיון לגלות באיזו שנה הם, וכאשר הגעתי לסוף הקבוצה, נחרדתי לגלות ראש מוכר להחריד בצבע שחור שמתחתיו הציצו זוג עיניים כהות. נהדר. שיעור בחברת בלק. למען האמת, לא ממש הפריע לי לעבור שיעור בחברת רמוס, אבל לסבול גם את בלק וגם את פוטר. באמת? מה יש לי שהגורל מתאכזר אליי?
 

ראשו הכהה של בלק בחן את התלמידים (או ליתר דיוק, את התלמידות), עד שפגש את עיניי. מיהרתי להסיט את מבטי ולכסות את פניי בשיערי, אבל דרך השיער הצלחתי לראות זיק של הכרה בעיניו של בלק, ועוד משהו, שדמה במידה מחשידה להנאה אכזרית.

שני קולות צעדים נשמעו משני צדדיי. הרמתי את מבטי, מופתעת לגלות כיתה שלמה שנועצת בי את מבטיהם. הרמתי את ראשי, ומצאתי מחזה נעים לעיניים. בהנחה, כמובן, שאת דלוקה על הקונדסאים. משני צידי המעבר התקרבו בלק ורמוס, כל אחד מכיוון אחר, ושניהם תפסו את המקום לידי. הבנתי מה רמוס עושה פה, אבל מה בלק עושה פה? תהרגו אותי אם אני יודעת.
 

אצבעות תפסו את ידי מתחת לשולחן. אצבעותיו הארוכות והחמימות של רמוס אחזו בידי, וליטפו אותה בתנועות מעגליות. הבטתי בפניו, והוא סימן לי משהו עם שפתיו. סליחה על סיריוס. 

הבטתי הצידה, והסתכלתי על בלק בחשדנות. בשפתיו שיחק חיוך וידו השמאלית עברה בשיערותיו. הנדתי בראשי, חוזרת לעבר פליטיק.
 

***

כשהגענו לחלק של האימונים, הודיע פליטיק שמשום שבשיעור משתתפים תלמידים שכבר למדו את הלחש, הוא יחלק לכל זוג תלמידים מהשנה החמישית תלמיד מהשנה השישית שיעזור להם בלימודי הלחש. כשתלמיד, שאם אני לא טועה שמו הוא ליאו, הרים את ידו ושאל אם אנחנו יכולים לבחור זוגות, ראיתי פחות או יותר את כל הבנות בכיתה מפנות את מבטן לעבר השולחן האחורי. או ליתר דיוק- לעבר בלק ופוטר.
 

הקשבתי בדריכות לתשובה, מקווה שאוכל לעשות את האימונים עם סקרלט ורמוס. חצי מהעיניים החדר נפערו, בזמן שפליטיק ענה בקולו הצייצני- "לא," והניע את שרביטו בתנועה מסובכת שגרמה לקלף כתוב להופיע באוויר.  "אני," הוא המשיך, מתעלם מאנחותיהן של חצי מהנערות בכיתה. "אחלק את הזוגות לפי הסדר האלפביתי, וכך הם יישארו. בלי החלפות!"
 

הוא התחיל מציוות של נערה נאה מגריפינדור לשני בנים מהפלפאף, ולאחר מכן המשיך לציוות שלי. "ארינגטון, אדמס," הוא אמר, ואני הרגשתי כאילו הוא מושך את המילים. "ובלק."
 

בלק. סיריוס בלק?! הבחור ששונא אותי, הבחור שאני לא יכולה לעמוד איתו באותו החדר למשך יותר מארבע דקות בלי לריב איתו?! האם הפרופסור פליטיק כרגע הצמיד אותי ואת בלק באותו קבוצה?
 

הסתכלתי על רמוס, שהסתכל עליי במבט ששאל אם אני בסדר. הנהנתי הנהון לא מחייב, ונתתי להמשך הרשימה להיכנס לאוזן אחת ולצאת מהשנייה. הסטתי את מבט כועס לעבר בלק, וראיתי אותו מחייך חיוך זחוח. 

"שבו לפי הקבוצות שלכם, והתחילו להתאמן על הלחש. זכרו," המשיך הפרופסור, אבל בשלב הזה אף אחד לא הקשיב. רובנו כבר קמנו והתיישבנו יחד עם המצוותים לנו. חלקנו בשמחה, חלקנו באכזבה, ובמקרה שלי, בזעם.

תומס אדמס, נער עכברי מהפלפאף, הלך לכיווננו בצעדים איטיים וזהירים, כאילו חיכה להתפרצות שתשליך אותו לאחור. הבטתי על בלק בזעם, והתחלתי לעבוד בשיטת העבודה שאני משתמשת בה כבר מהשנה הראשונה, ועובדת נהדר- לעבוד על תנועת השרביט באצבע, לאחר מכן לעבוד על מילות הלחש ללא השרביט ולבסוף לשלב ביניהן. התחלתי בביצוע התנועה באצבע, ובלק הסתכל עליי בלגלוג. "מה יש ארינגטון," הוא שאל, מחקה את תנועות אצבעי בהקצנה מוחלטת. "יש לך אצבע קסמים מיוחדת שנותנת לך אפשרות לשלוט בקסמים מבלי להשתמש בשרביט?"
 

הסתכלתי עליו בזלזול. באמת, טמטום שכזה עוד לא ראיתי. "אני עובדת, בלק," אמרתי בנימה טיפה שחצנית. אבל באמת, מה עוד יכולתי לעשות מול טמטום ברמה הזו? זה היה פשוט עצוב לראות את זה. "ואם לא אכפת לך להפסיק לרדת עליי ולעזור לתלמיד השני שצריך את העזרה שלך, אז בבקשה, אולי תעשה את זה?" שאלתי. בלק הסתכל עליי עם אף מורם ועיניים מצומצמות. "אל תתעסקי במה שאני עושה או לא עושה, ילדונת," הוא אמר, משתמש בכינוי החיבה שגרם לי לצעוק עליו לראשונה. "ואל," הוא המשיך, מתנשא מעליי במלוא גובהו. ויחסית אליי, הוא היה עצום. "תתנשאי מעליי. את נראית כמו ילדה בשנה השלישית ומתנהגת כמו אחת. ולפי מה שאני רואה עכשיו, את גם חכמה בדיוק כמו אחת כזאת."

הרמתי את ראשי, משדרת זעם טהור מעיניי. הרמתי את היד, וסטרתי לבלק כל- כך חזק עד שהיה ניתן  לשמוע הד ברחבי הכיתה. "אף פעם אל תקרא לי ילדונת," אמרתי, ורצתי מהכיתה בבכי, משאירה מאחורי את השרביט, את התיק וכיתה של אנשים המומים, שביניהם בלק.
 

***
 

"ביאטריס?" נשמע קולו המרגיע של רמוס. "את פה?" הוא המשיך ושאל. ישבתי, מכורבלת ומכונסת בתוך עצמי, באחת מהכיתות הריקות ששימשו בעבר לשינוי צורה. הרמתי את ראשי ומחיתי נזלת ודמעות מלוחות מפניי. "כ- כן?" שאלתי בקול רועד. ראשו של רמוס הציץ מבעד לדלת, ואחריו נכנסו בסדרם הצוואר, הידיים והרגליים, עד שכל גופו של רמוס הופיע בתוך הכיתה. הוא חצה את הכיתה בשני צעדים והתיישב לידי, עוטף בגופו את דמותי הבוכייה.

"א- איך ה- הוא יכול להיות כל- כך מרו- מרושע?" שאלתי, מסיימת את המשפט בשיהוק קטן. "על תכעסי על רך- כף," הוא אמר, מערסל את גופי בגופו. "הוא בן- אדם טוב, הוא פשוט לא תמיד יודע לשלוט על הפה או על הרגשות שלו."

הסתכלתי עליו במבט מתחנן. "א- אתה יכול להג- להגיד לו משהו?"  המשכתי להתחנן בפניו. "מה?" הוא שאל. "אתה יכול להגיד לו שאני," התחלתי לומר, אבל שפכתי את הזעם שלי לקולי, והתחלתי פשוט להגיד את מה שעל הלב שלי. "שאני מוסרת לו שיתחיל לשלוט על הרגשות שלו ושאם אני ברמת הבגרות של תלמידת שנה שלישית אז הוא ברמת בגרות של תינוק?!"

"אממ," אמר רמוס בחשש מסוים, אבל אני ראיתי את החיוך בזוויות פיו. "אני יכול לשדר לו את התחושה הכללית  של המשפט הזה," הוא הרים את ראשי בעזרת סנטרי, מביט בעיניי עם עיניו החומות. "אני משאיר את התיק שלך על השולחן, והולך עכשיו," הוא אמר בעודו מטה את ראשו לעבר השולחן בשביל להבהיר על איזה שולחן מדובר. "בגלל שיש לי שיעור ואני לא יכול לאחר. מקגונגל תהרוג אותי."
 

הוא רכן לעברי, ובלי שום התמהמהות הוא נשק בעדינות לשפתיי, מרפרף בעזרת שפתיו שלו על אלו שלי, השפתיים המלוחות מדמעות שלי כנגד המתוקות שלו. עצמתי את עיניי, מתענגת על הנשיקה הראשונה שלי, וכשפקחתי אותן, הוא כבר לא היה שם. קמתי ברגליים רועדות, תפסתי את התיק שלי ורצתי לעבר כיתת כשפומטיקה.

זו הייתה נשיקה ראשונה בלתי נשכחת. וזה גם בגלל שהיא הגיעה לאחר שסטרתי לסיריוס בלק וזכיתי לקבל את העונש הראשון שלי.
 

__

*שלוש אמונות תפלות. אחת על חתולים שחורים (מביאים מזל רע), אחת על מראות שבורות (מביאות מזל רע לשבע שנים כששוברים אותן ומעידות שמישהו בבית ימות אם הן נשברות בעצמן) ואחת על מעבר מתחת לסולמות (מעבר מתחת לסולם השעון על קיר הורסת את המשולש הקדוש שהוא יוצר).

~~

תגובות בונות יתקבלו בברכה. מאוד חשוב לי להשתפר בכתיבה, וכל תגובות בונות ולא מעליבות יהיו נהדרות.

הפרק הקודם		הפרק הבא