נסיכת אורנוס

( פריז, צרפת, שתי דקות לאחר מכן)

"טוב שכך?!" שאלתי.

"כן, טוב שכך" אמר ארנולד בחיוך ערמומי. נאנחתי.

"אנחנו נוחתים הור רוממותו והוד רוממותה" אמר דייגה.

"בסדר. תכין את הלוחמים. שהם יצאו." אמרתי.

"הם כבר מתכוננים ליציאה" אמר ארנולד. נחתנו.

"תפתחו את הדלת של החללית!שהם ירדו!" אמרתי. החללית נפתחה. ירדו כ100 לוחמים.

"תעלה את החללית מאה מטר למעלה" אמרתי.

"בסדר" אמר דייגה והלך לטייסי החללית. עלינו למעלה.

"תושבים כדור הארץ! מדבר איתכם כאן היום, מלך כוכב אורנוס, והנני מצהיר לכם כאן היום, שאנחנו פולשים אליכם ומחסלים אתכם!" הוא אמר. נשמעו צרחות.

"שקט!" צרחתי לתוך המיקרופון. החיילים התחילו להרוג שם אנשים.

"חיייזרים!" צרח מישהו למטה.

"סתום!" צרחתי בחזרה. אחד הטייסים הפעיל קרן והבן אדם הפך לאפר.

"הם יודעים אורנוסית?" שאל דייגה בהפתעה. (אורנוסית= צרפתית, זה אותו הדבר).

"אכן דייגה. הם יותר מתקדמים ממה שחשבנו" אמרתי בדאגה.

"הור רוממותה-"

"לא, הרי הם  מפגרים מאיתנו לפחות ב50 שנות אור" נשמתי לרווחה.

"הור רוממותה-"

"ותראה איך הם בורחים. בלי מלחמה. זה יהיה קל יותר ממה שחשבתי." אמרתי.

"הוד רוממותה-"

"מה אתה רוצה?!" צעקתי והסתובבתי למי שהיה מאחורי.

"הור רוממותה.. אולי תסתכלי על האנשים האלה יותר טוב." אמר האיש.

נאנחתי. והסתכלתי.

"נו?" נאנחתי. 

"מה אתה מנסה להגיד לי?" נאנחתי שוב.

"תסתכלי על צבע העור שלהם" הוא אמר. הסתכלתי. החוורתי.

"ה- הם נראים בדיוק כמו אלו" החוורתי.

"כן, מלכתי" הוא מילמל.

"א-א-בל זה לא יכול להיות. אנחנו לא יודעים מה היא. זאת אומרת זה הגזע שלה? לשם היא שייכת?" אמרתי בדאגה.

"כן מלכתי." הוא מילמל.

"וכנראה שאין לנו מה לעשות נגד זה.." הוא אמר והלך.

--------------------------------------------

(יום לאחר מכן, בירת אורנוס, הארמון)

"אלו?" לחש פיליפ ודפק אל הדלת. 

"מה?!" אמרתי. כבר כאבו לי העיניים מהדמעות.

"הינך יכולה לפתוח לי בבקשה?" הוא אמר.

"כן" נאנחתי והלכתי לפתוח לו.

"ועכשיו, מה?" שאלתי.

"הינך צריכה לקבל את זריקתך היומית" הוא אמר.

"לא בא לי" אמרתי.

"אלו-"

"אמרתי שלא בא לי!" הרמתי את קולי. התיישבתי על המיטה שלי.

"אלו, בבקשה, דווקא שההורים שלך לא פה, את צריכה ל-"

"צא!" אמרתי.

"אלו-"

"צא!!" צעקתי. הוא הסתובב והלך לדלת.

פתאום הרגשתי שקשה לי לנשום. ניסיתי להשתעל. פיליפ הסתובב. הוא מיהר אליי.

"אלו!" הוא אמר מחזיק אותי.

 המשכתי לנסות להשתעל.

"אלו! תנשמי! הכול בסדר.. תירגעי!" הוא אמר. הוא התיישב ושם אותי על בירכיו.

"אלו- מתי קיבלת את זריקתך היומים אתמול?" הוא שאל.

ניסיתי לנשום. הרגשתי כאילו שמו לי כרית על הפה.

"ב-ב-ב-ב-ב-ב- ב שעה ש-ש-ש-מונה בבוקר" אמרתי וניסיתי להמשיך לנשום. הרגשתי כאילו כל שנייה הופכת לסיוט. כמו ילד אסמאתי שיש לו התקף אבל הוא לא מוצא את המשעף שלו.

"עכשיו שמונה ועשרה. עברו יותר מ24 שעות" הוא אמר בדאגה.

"אלו!" הוא אמר. התחלתי להיות ירוקה.

"אלו! בבקשה! עזרה! הצילו! שמישהו יבוא לכאן!" הוא צעק חסר אונים. 

צעקותיו ותחנוניו של פיליפ, בעודו בוכה, ידיו עם הקמטים הבלתי ניראים, שמנסות להעיר אותי כשהוא מנענע אותי בעדינות. קולו המיואש, שצועק את שמי. אך לשווא. כל זה הפך כמו חלום שמתרחק מול עיני. קולותיו ותנועתיו של פיליפ, התרחקו ממני יותר ויותר, עד שהיה שקט. שקט גמור.

הפרק הקודם