בתו של וולדמורט

תודה רבה לכל המגיבים, מדרגים ורשומים לפיק. YOU ARE THE BEST!!
אני רוצה להודות במיוחד ל- ביברית,  Barden Bella, הראל HD, עורבני חקיין ו lik שהגיבו ועשו אותי מאושרת, תודה <3
קבלו את פרק מס' 3, תהנו :)

-

ורוד

"Pink, it's my new obsession"

"אני חייב לציין, רוז יקירתי, שהיום הזה ייכנס לספרי ההיסטוריה." פרד וג'ורג' ניגשו לרוז, שישבה יחד עם ליאנה וספנסר בשולחן של גריפינדור באולם הגדול. שיערם של הנערים היה מפוזר כאילו השניים עברו מלחמה, אך לא נראה היה כי אף-אחד מהתאומים שם לב לכך או גילה עניין כלשהו בנוגע לזה.

השמועה שסנייפ העניק למישהו מגריפינדור נקודות התפשטה כמו אש בשדה קוצים, ולמרות שעברו רק כמה שעות בין השיעור לארוחת הצהריים, רוב בית גריפינדור כבר ידע על מה שקרה ומשום מה התרגש כאילו זכו בפרס כספי מרשים. כל פעם שרוז עברה ליד אחד מתלמידי ביתה היא מיד קיבלה מחמאות על ההישג המרשים, בין אם היא הכירה את התלמידים או לא. על-פי דבריהם, האגדה סיפרה שסנייפ בחיים לא נתן נקודות לאף תלמיד מגריפינדור. רוז שברה את המיתוס הזה.

"לא כל יום האקרמנטולה הנוראית הופכת לויליה יפהפיה..."

"...מה?" רוז לא הבינה על מה הם דיברו. אקרמנטולה – את משמעות המילה הזאת רוז עוד יכלה לנחש, אבל ויליה – מה לעזאזל זה היה?

"סנייפ האוים," אמר גו'רג'.

"העניק לגריפינדור נקודות." השלים פרד. על פניהם התואמים התפשטה אותה ההבעה הממזרית בדיוק, חיוכם רחב מאוזן לאוזן ועיניהם מנצנצות בקונדס.

"אה...זה." רוז חייכה, גל גאווה נוסף – העשירי באותו היום – התפשט בכל רחבי גופה. היא לא ידעה מה היא עשתה שהדהים את כולם כל-כך. כל מה שעשתה היה לעקוב אחרי ההוראות בספר הלימוד ולקבל חמש נקודות לביתה. היא גם ככה איבדה את אותו הסכום בגלל אמברידג'. לא היה שום דבר מיוחד במה שעשתה, למרות שתלמידי גריפינדור טענו אחרת.

"היי!" רון מיהר אליהם, "זה נכון מה ששמעתי? על סנייפ?"

"כן, אחי. שמעת נכון." ג'ורג' הנהן, החיוך על פניו מתרחב אף יותר, אם הדבר היה אפשרי בכלל.

"רוז היקרה שלנו הצליחה לרכך את ליבו של סוורוס סנייפ." פרד טפח על שכמה של רוז. זו גלגלה את עיניה.
"אוי, נו. לא עשיתי שום דבר. אני לא מבינה למה אתם רועשים. סך הכל יצא לי שיקוי טוב..." היא אמרה בקור רוח, מחליקה את שיערה במבוכה, אך עדיין נהנת מכל התודעה החיובית שקיבלה.

"אני חייב לספר להרמיוני. היא בחיים לא קיבלה נקודות מסנייפ!" רון אמר בהתרגשות, הסתובב על עקביו והלך. הוא בחיים לא הולך להשיג אותה עם הגישה הזאת, רוז חשבה.

"רק שתדעי – אני ידעתי מההתחלה שרק תועילי לבית שלנו," פרד הודיע לה בקריצה שובבה, "ג'ורג' פקפק ביכולתייך, אך אני עמדתי איתן כסלע בדעתי."

"אל תאמיני לו. אתמול בערב הוא סיפר לנו על כך שהדבר היחיד שטוב בתלמידה החדשה הוא השיער הארוך והיפה שלה." בחור נוסף ניגש אליהם. הוא היה כהה עור עם רסטות שחורות בשיערו. רוז שמה לב שספנסר וליאנה נאנחו בשקט – כנראה אחת מהן, אם לא שתיהן, הרגישה משהו לבחור.
"או שזה היה איבר אחר?" הוא חייך בערמומיות, ממרפק את פרד. זה מרפק אותו בחזרה.

"לא, לא, לי ידידי. אני דיי בטוח שדיברתי על יכולתיה המופלאות של הנערה." הנער הג'ינג'י אמר, אדימות מעטה מתפשטת על-גבי נמשיו.

"אז זה לי ג'ורדן המפורסם?" רוז שאלה בסקרנות. התאומים הזכירו אותו אתמול, כשפגשו אותה לראשונה.

"האחד והיחיד." לי לקח את ידה של רוז ולחץ אותה בהתלהבות מוגזמת. "הכבוד כולו שלי, רוז יקירתי – מאלפת השיערות השמנוניים!" הקבוצה פרצה בצחוק. רוז שמה לב כיצד ספנסר הסמיקה.

"אתה יודע שזו לא הייתי רק אני?" היא שאלה כבדרך אגב," ספנסר הייתה השותפה שלי. אם לא היא..." היא משכה בדרמטיות. לי ג'ורדן עבר ללחוץ את ידה של ספנסר גם כן.

"כל הגריפינדורים ברחבי העולם מודים לך, ספנסר." הוא אמר. ספנסר הסמיקה עוד יותר, אך ניסתה להסתיר זאת. זה היה כל-כך חמוד.

"כן...טוב...עזרתי..." היא גמגמה.

"אני מצטערת להפריע לכם, אבל אם אנחנו לא רוצות לאחר לשיעור של אמברידג', כדי לנו להזדרז..." ליאנה אמרה בעודה מביטה במערכת השעות שלה. הנערות, מלבד ספנסר, שלא למדה התגוננות מפני כוחות האופל, קמו ממקומן. לאחר שנפרדו מהחבורה, הן יצאו מהאולם והלכו אל הכיתה בה השיעור התקיים.

"איך את מכירה את התאומים וויזלי ואת לי ג'ורדן?" קייטי התעניינה בדרכן לכיתה.

"אח שלהם, רון, הכיר לי אותם. למה?"

"הם כל-כך..." נאנחה קייטי.

"חלומיים..." ליאנה הצטרפה אליה באנחה חלומית.

"מצחיקים..."

"מושלמים..." שתי הנערות החלו לצחקק.

"ונראה לי שאחד מהתאומים בקטע שלך..." ליאנה הוסיפה, ממרפקת את רוז בעדינות.

"מה? מי? מאיפה הבאתן את זה?" רוז הופתעה לשמוע זאת. היא לא שמה לב לשום דבר כזה. נכון, שני התאומים היו מושכים, אפילו מאוד, נחמדים ומצחיקים, אבל רוז אפילו לא יכלה להבדיל ביניהם. לא היה שם שום דבר בינה לבין אף-אחד מהתאומים. בינתיים לפחות.

שתי הגריפינדוריות ללא ספק חשבו אחרת, מאחר קייטי וליאנה החליפו מבטים ופרצו בצחוק עז.

הן הפסיקו רק בכניסה לכיתה של אמברידג'. עוטות על עצמן פרצוף רציני, הן נכנסו לכיתה במהירות והתיישבו בשולחן ריק.

כמה דקות לאחר מכן הכיתה החלה להתמלא ותלמידים נכנסו לכיתה במהרה, מפחדים לאחר לשיעור עם אמברידג'. ביניהם הייתה גם בארנס, פניה מתמלאות בכעס כשהיא הבחינה ברוז. זו חייכה ברשעות ונופפה לה. בארנס העדיפה להתעלם, ועם אף מונף לתקרה התיישבה בשולחן משמאלה של שלישיית הגריפינדוריות.

אפילו לא שנייה אחרי הצלצול אמברידג' הופיעה בפתח הכיתה, החיוך המזויף דבוק לפניה כמו תמונה גרועה. היא התקדמה לשולחן המורה, הורוד שנדף ממנה מציק לעיניים.

"להוציא ספרים, כולם! נמשיך בקריאה!" היא מחאה כפיים, מתרגשת לקראת השיעור. ליד רוז קייטי נחרה בבוז. כן, ללא כל ספק שיעורי התגוננות מפני כוחות האופל הרגילים לא התנהלו בצורה שאמברידג' העבירה.

בדיוק כמו בפעם הקודמת, השיעור היה תיאורתי לגמרי. כעת רוז, שכבר חוותה שיעורים במקצועות אחרים וראתה את הצד הפרקטי – השימוש בקסם – שהיה קיים באותם השיעורים, הרגישה משועממת בדיוק כמו שאר חבריה לכיתה. היא יכלה לקרוא את הספר לבדה אם היא רצתה. היא לא הייתה צריכה את השגחתה של אמברידג' בשביל זה. המורה הייתה צריכה ללמד אותם חומר מעשי, אבל היא לא עשתה זאת. אמברידג' דמתה יותר מדיי למורה שלה לפיזיקה, שהעביר אך ורק את התיאוריה, ללא שום הסבר ממשי או ניסויים. הוא עשה הכל חוץ מללמד כמו שצריך, ולכן רוז עשתה הכל חוץ מהלקשיב לו בשיעור.

גם פה רוז עקבה אחרי אידיולגויה דומה, מעסיקה את עצמה בכל דבר חוץ מקריאת הספר. כתוצאה מכך היא שמה לב שידה של בארנס התרוממה, עוד לפני שאמברידג' הבחינה בכך.

"כן, העלמה בארנס." אמברידג' פנתה אליה, החיוך מודבק על שפתיה הדקות כהרגלו.

"פרופסור, אנא תקני אותי אם אני טועה, אבל אסרת עלינו להוציא שרביטים מהתיק בשיעור שלנו, נכון?" בארנס שאלה אותה, מעפעפת בריסיה עם התעניינות מזויפת בקולה.

"נכון מאוד, העלמה בארנס."

"אז למה השרביט של סמית' על השולחן שלה?" היא שאלה בתמימות. היא לא האמינה למשמע אוזניה.

"ומדוע באמת שרביטך על השולחן, העלמה סמית'?" שאלה אמברידג'. כל הכיתה הביטה בהן – המחזה היה הרבה יותר מעניין מהשיעור עצמו.

"שכחתי לשים אותו בתיק, פרופסור." מיהרה להצתדק רוז.

"במהלך היומיים האלה, הספקת להפר את החוקים בשני השיעורים שהיית בהם." אמברידג' הגיבה ביובש, "אני נאלצת להוריד מגריפינדור חמש-עשרה נקודות." רוז, כמו שאר תלמידי גריפינדור, פערה את פיה בתדהמה.

"אבל פרופסור, זה לא פייר!" היא התווכחה, "זה לא היה בכוונה. בכל שאר השיעורים, אנחנו מחויבים להוציא את השרביטים שלנו-"

"זה לא שאר השיעורים, העלמה סמית'!" לראשונה על פרצופה של המורה הופיע רגש שונה מהידידותית המזויפת. מצחה היה מקומט ברוגז, ועיניה הקטנות נעצו מבטים זועמים ברוז. "על החוצפה שלך, אנא גשי אליי בסוף השיעור." עוד מבט חד אחד לעבר רוז, והמתיקות המבחילה חזרה לפנים של אמברידג'. "ובכן בואו נמשיך..." היא מחאה כף כהרגלה.

בארנס נראתה כמו האישה המרוצה בעולם. סיפוק עצמי היה מרוח על פניה הזחוחות, בעודה הביטה בעיניים תמימות ברוז. היא החזירה לה על שיעור שיקויים. בשביל רוז זה סימן רק דבר אחד – המלחמה החלה.

כלבה, רוז סימנה לה בשפתיה. זו שלחה לה נשיקה, ובקריצה נבזית חזרה לעיין בספר הלימוד.

כל הסיבולת של רוז נדרשה לה בשביל לא לחנוק את בארנס ואמברידג' בידיה החשופות, או לפחות לא להתפרץ מהכיתה בדרמטיות. גם כשסוף השיעור הגיע והגריפינדורית ניגשה אל שולחן המורה היא התאפקה מלשלוח קללה עסיסית לעבר המורה הנבזית, ובמקום זאת הסתפקה בנעיצת מבט ארסי במיוחד.

"גשי למשרד שלי היום בשעה 8." היה כל מה שהמורה אמרה, החיוך המזויף על פניה פעם נוספת.

*

להדביק שתי פיסות קלף אחת לשנייה בעזרת קסם נראה קל הרבה יותר ממה שהוא היה. אלה היו השיעורים היחידים שהיו לרוז למחר – לחש התיקון היה מה שהם למדו בשיעור לחשים באותו היום – ורוז התקשתה לבצע את הלחש. אפילו קייטי, שהגדירה את עצמה בתור 'הגרועה ביותר בכיתה', הצליחה לחבר מעט בין שתי הפיסות. רוז, לעומת זאת...

עד כמה שהיא לא אמרה את הלחש בצורה מדויקת והתרכזה בתיקון הקלף, שתי החתיכות לא חזרו להיות חתיכה שלמה אחת. שאונה, הטובה ביותר מכל החבורה בלחשים והצליחה לבצע את הלחש על הפעם הראשונה, ישבה בכורסה לידן והביטה בהן בשעשוע קריר.

"סוכרייה, קייטי?" גו'רג' ניגש לבנות, חופן של סוכריות צבעוניות בידו הגדולה. פרד הופיע כמה שניות אחריו. האווירה בחדר המועדון הייתה רועשת וחמה. נדמה היה שכל בית גריפינדור נהג לבלות את שעות הערב בחדר המועדון שלהם.

"זו אחת מהסוכריות שלכם? לא תודה." ענתה קייטי ביובש, "למה שלא תציעו אחת לרוז?"

"השתגעת?!" ג'ורג' שאל בדרמטיות, מניח יד על האיזור ליבו.

"את רוצה שהמח הגדול שהביא לנו נקודות מסנייפ ייפגע?" פרד שאל, קולו דרמטי לא פחות.

"כן... ובגללה פי ארבע נקודות נלקחו על-ידי אמברידג'..." רוז הגיבה בקור, נזכרת במה שהתרחש בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל. היא הייתה צריכה לחשוב על דרך להתנקם בבארנס. אולי היא תוכל להרוס לרייבנקלואית את השיקוי, או דבר מה בסגנון?

"הו... פגשת את אמברידג'." פרד אמר בצער.

"שלא תדעי עוד צער..." הוסיף ג'ורג'.

שני התאומים חייכו ביניהם לרגע. "אך אל דאגה! אנחנו עוד נלמד את אמברידג' לקח-"

"-על כל הנקודות שהיא לקחה מאיתנו!"

"אתם משלימים את המפשטים אחד של השני הרבה?" רוז התעניינה בשעשוע.

פרד העדיף להתעלם משאלתה והמשיך בנאום המרגש. "הקרפדה עוד הזהירה שבפעם הבאה שנעשה משהו רע אצלה בשיעור היא תיתן לנו עונש!" פניו התעבתו בפחד מזויף.

"פרד, אני כל-כך מפחד. אני חושב שכדאי שנעזוב את חיי הפשע. הגיע הזמן להיות ילדים טובים!" הטון הדרמתי חזר לקולו של ג'ורג'.

"ג'ורג', איני יכול להסכים יותר! בוא, נלך לזרוק את כל סוכריות הממתקיא!" בנימה זו התאומים עזבו, משאירים את הנערות מתפקעות מצחוק.

לאחר עוד כמה נסיונות של תיקון הקלף, שתי חתיכות הנייר כמעט וחזרו להיות אחת, המקום בו היה הקרע עדיין בולט בקו כהה. אך את רוז זה סיפק – היא הרגישה שלא תוכל לעשות טוב יותר מזה, לא עכשיו לפחות.

הנערה הוציאה מתיקה את מערכת השעות למחר, מכינה את עצמה למה שציפה לה מחר: לחשים, שעתיים טיפול בחיות עם השנה החמישית, שינוי צורה עם השנה החמישית ולבסוף שעה נוספת של טיפול בחיות פלא. לפחות היום לא היה יום לימודים מלא – סוף השבוע היה בפתח.

"רוז, את לא צריכה להיות אצל אמברידג' עוד עשר דקות?" ליאנה שאלה אותה בדאגה. רוז הביטה בשעון שבחדר – הוא הראה עשרה לשמונה. היא אכן הייתה צריכה ללכת לריתוק עם המורה הקרפדה (הדרך בה פרד וג'ורג' תיארו אותה הייתה מושלמת. רוז התכוונה להתחיל להשתמש בכינוי הזה גם).

"כן, אני באמת צריכה..." הנערה אמרה בחוסר-רצון מובהק, קמה ממקומה באיטיות ומתמתחת.

"אל תדאגי, אני בטוחה שהיא לא תשאיר אותך הרבה!" ליאנה ניסתה לעודד אותה.

"מקסימום, את תמיד יכולה לספר לפרד ולג'ורג' והם יכניסו ב'נקמה' שלהם גם קצת ממך. אני בטוחה שהוא יותר מישמח." קייטי קרצה, והיא וספנסר החלו לצחקק.

"הוא? מי זה הוא?" רוז גילגלה את עיניה – הן שוב החלו עם השטות שלהן שאחד התאומים בקטע שלה. השניים באמת נראו טוב, כפי שרוז כבר הבחינה, ולפרד היה ניצוץ ממזרי בעיניו החומות שמשך את הנערה... אבל כל מה שהן דיימנו לא היה נכון.
יודעת שאם היא לא תצא עכשיו, היא תאחר לריתוק, רוז לא המשיכה את השיחה אלא נפרדה מהן לשלום והלכה בקצב מהיר בדרך המוכרת כבר לכיתת התגוננות מפני כוחות האופל. המשרד של הקרפדה היה ממוקם דלת אחת ליד, וכשרוז נכנסה לתוכו היא אילצה את עצמה לא לגלגל עיניים לפני המורה.

המשרד תאם גוון בגוון לבגדיה של אמברידג' – הכל היה ורוד. על הקירות היו צלחות, עליהן התרוצצו חתלתולים. המשרד יותר התאים להיות חדר של ילדה בת 10.

"הו, לא הבאת איתך כלום. מעולה!" אמברידג' חייכה כאשר ראתה כי רוז לא הביאה עימה שום ציוד – המורה לא אמרה לה להביא שום דבר, ורוז לא התכוונה להגדיל ראש. מה שייעצבן את המורה, יישמח אותה. אך לפי הבעתה של אמברידג', משימתה של רוז כשלה.

המורה סימנה לה להתיישב בכסא שמול שולחנה. "אני רוצה שתכתבי בשבילי כמה משפטים." אמברידג' נתנה לה נוצה וקלף והתיישבה גם היא.

"מה לכתוב?" שאלה רוז, המרירות נודפת מקולה.

"אסור לי להתחצף." אמברידג' השיבה בפשטות.

"כמה פעמים?" עונש כזה לא הטילו עליה מאז כיתה ב'... אפילו בבית-ספרה הקודם היו יותר מקוריים מזה.

"עד מתי שהמסר ייחרט." המורה השיבה במתיקות כזו, שלרוז הייתה תחושה שהיא עומדת להקיא כל רגע. היא תיעבה את הידידותיות המזויפת הזאת.

"רגע, פרופסור. לא הבאת לי דיו." רוז נזכרה. אמברידג' לא נראתה מודאגת כלל מהעניין.

"הו, יקירתי, את לא תצטרכי דיו."

מבולבלת מההצרה, רוז החלה לכתוב. המילים החלו להופיע על גליון הקלף באותיות בצבע ארגמן עמוק, מזכיר באופן מחליא דם. ברגע בו רוז סיימה לרשום את המשפט הראשון, יד שמאל שלה התמלאה בכאב. הנערה לא הייתה מוכנה לזה, וצווחת הפתעה נפלטה מפיה. היא הביטה ביד – המילים אותם רשמה היו כעת חרוטים על היד. ברגע שרוז הרימה את הנוצה מהקלף, המילים נעלמו, ובמקומן נשאר שפשוף אדום. רוז הפנתה את עיניה הפעורות לאמברידג', וזו הביטה בה מחייכת מאוזן לאוזן.

"קרה משהו, ילדתי?" היא שאלה. רוז הנידה את ראשה לשלילה והחזירה את מבטה לקלף, ראשה מצלצל בכעס. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו באותו רגע היה על כמה שהיא שונאת את הקרפדה.

יותר רוז לא הוציאה מילה מפיה. כל משפט נוסף שכתבה גרם לחריטה נוספת של המילים על ידה השמאלית. אך רוז לא אמרה דבר. היא רק המשיכה לכתוב. היא לא התכוונה לתת לאמברידג' את התענוג לראות אותה נאנקת או בוכה. הכלבה הזאת לא תוציא ממנה ולו אנחה אחת.

העונש הזה היה ככל הנראה נגד החוקים של הוגוורטס. העונש הזה היה נגד החוקים של כל בית-ספר. ובכל זאת, אמברידג' הענישה אותה בדרך הזו. איזו מין מורה גרמה לתלמידיה לכתוב עם הדם שלהם?! זה היה ברברי ומיושן, ורוז לא יכלה שלא לתהות אם ככה העולם הזה התנהל. היא לא יכלה לדמיין את ספנסר, קייטי או שאונה נענשות בדרך דומה בביתן. לא, זו הייתה חייבת להיות רק אמברידג'.

הקרפדה שיחררה אותה רק לאחר חצות. היד של רוז הייתה אדומה, אך המשפט לא נשאר עליה, למרות החריטות הממושכות. אמברידג', לפי פרצופה, לא הייתה מרוצה מכך.

"תאלצי לבוא לפה גם מחר. ואם המסר לא ייחרט, גם מחרתיים." היא הודיעה באותה מתיקות מזויפת בה היא דיברה כרגיל. כאילו שהיא לא עינתה את אחת מתלמידיה לפני רגע. האישה הייתה מחליאה. רוז לא אמרה לה שום דבר – למרות שהו, כמה היא רצתה –  היא פשוט הנהנה ומיהרה לעזוב.

באותו רגע היא לא ידעה את מי היא שונאת יותר – את אמברידג', או את סינדי בארנס.

-

אחח...איך אני אוהבת את סינדי! היא ורוז כאלה חמודות כשהן רבות ;)

תגובות ייתקבלו בברכה :)
אני אעלה את פרק 4 תוך כמה ימים!

השיר הוא "Pink" של הלהקה "Aerosmith". הוא לא ממש קשור לתוכן הפרק, אבל רציתי לבחור שיר שקשור לצבע הורוד, מאחר והפרק עוסק ברובו באמברידג'.

הפרק הקודם		הפרק הבא