טרה דאנקן

לאחר זמן מה הם יצאו מחנות הפליסטישן ועקבו אחרי וולטר במורד הרחוב.
כל הזמן ערפדים הסתכלו על וולטר, וכמה ערפדיות כמעט התעלפו כשהוא הסתכל לכיוונן. הם הגיעו לחנות שנראתה כמו בית קפה, לאחר שנכנסו גילו שזה באמת סוג של בית קפה, אבל של ערפדים.
"אני רק שותה כוס דם אחת, בסדר ?" שאל וולטר בנבוכה.
הם ענו בחיוב והתיישבו על כיסאות מרופדים בצבע שמנת, שניצבו מול שולחן עגול עם מפה שחורה. לשולחנם הגיע מלצר שהיה גבוה ונראה מושלם וצעיר, כמו כל הערפדים. הבחור היה בעל שער חום ועיניים ירוקות יפות.
"מה תרצו להזמין?" שאל הערפד. ברגע שהבחין בוולטר הוא חייך חיוך נבוך וקד.
"אני רוצה להזמין רק כוס דם אחת," ענה לו.
טרה ואורין לא רצו להזמין כלום כי הכל היה עם דם. הערפד חזר תוך כמה דקות עם כוס לבנה מלאה בדם והניח אותה על השולחן. ברגע שוולטר החל לשתות את הדם העיניים היפות והתכולות שלו החלו לשנות את צבען לאט הן הפכו אדומות. כשהוא סיים לשתות לא היה זכר לתכלת היפה והנוצץ שהיה בהן.
"וולטר, אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלה טרה בלחש לאוזנו כדי שרק הוא ישמע. הוא הנהן להסכמה. "מתי העיניים שלך היו שוב רגילות?"
הוא חייך וענה לה "מתי שאני יצטרך שוב דם."
"אני יודע שמכשפים לא שותים דם, אבל רוצה לנסות? " הוא לחש לה באותו האופן. 'אני לא רוצה לשתות דם , אבל אני גם לא רוצה לפגוע בו ' היא חשבה לעצמה. היא החליטה פשוט לסרב לו.
"רק לגימה קטנה," הוא אמר בקול חלוש ומתחנן. לצערה לערפדים יש כושר שכנוע יוצא דופן והיא פשוט לא יכלה לסרב.
"בסדר אבל רק לגימה קטנה," היא לחשה לו בכניעה. הוא הזמין כוס דם ונתן אותה לטרה.
"מה את עושה?" שאל אורין שנראה מאוד מודאג.
"אני שותה דם," היא ענתה ורק עכשיו קלטה מה היא עושה ולא הבינה למה הסכימה בכלל.
"למה את שותה את הדם ?" הוא לחש לה.
"כי וולטר ביקש ממני." 'רגע, מה? אני אשתה דם כי ערפד מבקש ממני? איך הוא בכלל הצליח לשכנע אותי?' היא חשבה.
היא הניחה את הכוס על השולחן, כשהיא עדיין מנסה לחשוב למה היא הסכימה.
"וולטר למה רצית שטרה תשתה את הדם?" שאל אותו אורין. וולטר הסמיק ואמר בשקט כדי שרק אורין ישמע: "היא מושלמת לא שמת לב ?" אורין הסמיק ולא הגיב.
"אני רק רציתי לבדוק עם היא ערפדית," אמר וולטר בלחש.
"טרה לא ערפדית, אני מכיר אותה כל החיים שלי."
"אני מנסה בכל זאת," הוא אמר ונתן לה את הכוס.
"אני לא רוצה לשתות את זה," היא אמרה בלחש לוולטר ואורין.
"נו בבקשה, רק לגימה," התחנן וולטר. היא לא ידעה למה, אבל היא לא יכלה לסרב. היא לגמה לגימה קטנה. הטעם של הדם היה מגעיל שהיא כמעט התעלפה.
"זה דוחה," היא אמרה בלחש לוולטר. הוא הביט בה וחשב 'מוזר שהיא לא ערפדית, היא מושלמת, האדם היחידי שהיה מושלם זה מרלין. אולי היא בת למשפחתו, אבל מזמן אין את שם הזה.' ואז הוא נזכר- 'בני משפחת מרלין הם משפחת המלוכה של המכשפים, למה רק עכשיו אני נזכר? אה, כן, כי הייתי שקוע במחשבות על טרה,' הוא חשב לעצמו בצחוק.

הם יצאו מבית הקפה והלכו אחרי וולטר.
"אני לא מבינה, איך הצלחת לשכנע אותי לשתות דם?" שאלה טרה בזמן שהם הלכו ברחוב.
"זה חלק מהכוחות שלי, לכל ערפד יש יכולת מיוחדת- חלק קוראי מחשבות, חלק רצים מהר ויש עוד. העניין הוא שלי יש הכול," הוא אמר.
"אתה קורא חשבות?" היא שאלה.
"כן, למה את מנסה להסתיר משהו?" הוא אמר בצחוק. טרה ואורין צחקו גם הם.
"וולטר, יש לי רק עוד שאלה קטנה, אם יש לך יכולת שכנוע אז למה ברחת מהטירה בבוקר במקום לדבר עם אבא שלך?" היא שאלה.
"כי הוא היחיד שזה לא עובד עליו," הוא ענה בפשטות.



בכל מקום החלו להופיע ערפדי המשמר כשהם מחפשים אחר וולטר, הם חיפשו בכל מקום ופינה.
"מצאתם כבר את הבן שלי?" שאלו המלך והמלכה את מפקד המשמר המלכותי.
הם היו באולם המלכות, שהיה מרוצף אבן שחורה ומבריקה שגרמה למקום להיות מרשים ומפחיד בעת ובעונה אחת. המלך והמלכה ישבו בשני כסאות המלכות, שבין הכיסאות היה כסא המלכות של וולטר, שהיו מרופדים בריפוד אדום והכיסא היה עשוי זהב טהור ומצופה יהלומים ואבני חן יקרות. מדלת הכניסה עד כסאות המלכות היה שטיח אדום בעל שני פסי זהב בצדדים.
"עדיין לא , הוד מעלתך," ענה מפקד המשמר המלכותי שנראה מפוחד. המפקד היה בעל שער כסוף ועיניים כחולות אבל הוא נראה עדיין צעיר ומושלם במראה החיצוני שלו. המלך היה לבוש בבגדי המלכות המהודרים שלו. המלך היה בעל שער חום, באותו צבע כמו של וולטר ובעל עיניים ירוקות. הוא נראה צעיר, כאילו הוא אחיו הבוגר של וולטר ועורו היה לבן.
אשתו לבשה שמלה בצע תכלת אשר התאימה מאוד לצבע עינייה, שהיו בדיוק כמו של וולטר, והיא הייתה בעלת שער בלונדיני שהגיע עד למותניה. היא נראתה מודאגת מאוד ולא הפסיקה לחשוב על וולטר, בנה היחיד.
"איך הוא כל פעם מצליח לברוח? החלפנו את השומרים מיליון פעם," אמרה המלכה בעצב וקולה היפה הידהד בחדר.
"אולי הבעיה היא במפקד," אמר המלך בכעס.
"הוד מעלתכם אני..." דבריו של המפקד נפסקו. לאולם המלכות נכנס לא אחר מאשר וולטר, בליווי של ארבעה שומרים. המלך סימן לכולם לצאת מהאולם כדי שיוכלו לדבר עם בנם בפרטיות.
"מה יש לך לומר להגנתך?" שאל המלך בכעס.
"אני לא יכול להיות כאן כל הזמן," אמר וולטר.
"אסור לך לצאת, מה עם היה קורה לך משהו?" אמרה המלכה בתקיפות.
"אני יודע לשמור על עצמי," הוא אמר.
"אתה יודע להתגונן רק נגד ערפדים, מה עם הייתה פוגש מכשף? " שאל אביו.
"יש לי יכולת שכנוע," אמר וולטר בפשטות.
"וולטר, מה יש בחוץ שאין לך פה?" שאלה אימו.
"חברים," הוא אמר בלחש.
"אבל כל בני האצולה שבגילך יכולים לבוא מתי שרק תרצה," אמר אביו.
"אני לא רוצה להיות איתם, הם מתנהגים כאילו אני רק סמל ובלי שום אופי, חוץ מלוקראד דמיל," הוא אמר בכעס.
"מה אתה רוצה. שהם יקראו לך בשמך הפרטי?" שאל אביו בציניות.
"כן , אחרי הכול אני רק ערפד."
"אתה לא סתם ערפד, אתה היורש היחידי שלי ואין לך טיפה של משמעת."
"אני לא רוצה להיות, מתי תבין את זה?" שאל וולטר בכנות.
"למה אתה לא רוצה להיות? " שאל אביו.
"יש לי מיליון סיבות, אין לי חיי חברה אמיתיים, אני לא יכול להיות בחוץ, אני מרגיש כמו אסיר," הוא ענה.
"אז מעכשיו ככה זה יהיה, אתה לא יוצא מהחדר שלך עד שתבין שאתה טועה, וגם נכפיל את השמירה על החדר שלך ויסיירו מסביב לחלון שמתחת לחדר שלך."
"אתה לא יכול לעשות את זה," אמר וולטר בכעס.
"כבר עשיתי," אמר המלך.
"אמא, את מסכימה איתו?" שאל וולטר.
"כן, צריך לשים לך גבולות."
"אבל לכלוא אותי בחדר שלי זה לא הוגן."
"זה הוגן מאוד, אחרי שכבר מיליון פעם הזהרתי אותך. בנוסף אתה לא אוכל לבד יותר, מעכשיו אתה מחויב לאכול בחדר האוכל מתי שאנחנו אוכלים," אמר אביו בתוקף.
"אבל זה לא הוגן כל העונש הזה, אני קבעתי להיפגש עם מישהי,“ הוא פלט בטעות.
"עם מי?" שאל אביו בחשד.
"עם ערפדית, אל תדאגו היא בגיל שלי," אמר וולטר במהירות.
"אתה לא תיפגש עם אף אחד עד שתבין שאתה טועה," אמר אביו שרצה ללמד את בנו מה היא משמעת.
“אני לא טועה," הוא אמר ויצא מהאולם למסדרונות הטירה. הכול היה מקושט בסגנון ערפדי ומלא בדיוקנים של בני משפחת המלוכה שלצערו הוא אחד מהם. השומרים ליוו אותו עד לחדרו. חדרו של וולטר היה עשוי אותה אבן כמו אולם המלכות, בקצה החדר הייתה מיטת אפיריון בעלת כריות אדומות עם פסי זהב בקצוות. ליד החלון הייתה פינת כתיבה שעליה היה המחשב הנייד שלו. וולטר נשכב על מיטתו וחשב על מה שהיה לפני כמה שעות, כשעוד היה עם טרה.


"מה טרה אתם צריכים ללכת?" הוא שאל אותה.
"כן אני צריכה להתארגן ואני צריכה ללכת לקנות ציוד לבית הספר," היא אמרה. ' דווקא את יפה בשמלה הערפדית, חבל שאת לא רוצה להישאר איתה, או לפחות להישאר איתי,' הוא חשב לעצמו. הוא צפה איך טרה ואורין טסים משם על המטאטאים.
הוא המשיך להסתובב עד שארבעה שומרים ערפדים מצאו אותו.
"הוד מעלתך, אתה מתבקש לבוא איתנו." אמר אחד השומרים
"אני לא בא איתכם לשום מקום," הוא ענה בחוצפה.
"אבל הוד מעלתך, המלך והמלכה פוקדים כך," אמר השומר.
"אני לא בא, מה לא מובן?"
"אז נאלץ להביא אותך בכוח," הוא אמר.
"תנסה, אבל לא תצליח." הוא אמר בלעג.
הוא החל לרוץ במהירות אל אנושית. לרוע מזלו, השומרים שונים מהשומרים הקודמים, אלו היו בעלי כוח מהירות. מבלי לשים לב הוא התנגש באחד מהם. אותו שומר תפס אותו מיד בשתי ידיו.
"תעזוב אותי, אני פוקד עלייך עזוב אותי," אמר וולטר בעצבניות.
"מצטער הוד מעלתך, המלך והמלכה דורשים לראותך," אמר השומר השני.
"נלו, זה אתה נכון?" שאל וולטר שלא יכל לראות את פניו של נלו כי הן היו מוסתרות על ידי קסדת המשמר המלכותי.
"כן הוד מעלתך, זה אני נלו."
"אל תקרא לי ככה," אמר וולטר.
"לא לקרא לך איך? הוד מעלתך?" הוא שאל.
"אל תקרא לי הוד מעלתך," הוא אמר.
"מצטער אבל אני מחוייב לקרא לך כך," אמר נלו.
"זה בסדר, אני כבר רגיל לזה," אמר וולטר בצער.
"תעזוב אותי כבר," הוא צעק על השומר שתפס אותו. וולטר היו מאוד זריז, אז כשהשומר הרפה קצת את אחיזתו בוולטר הוא ניצל זאת והשתחרר ממנו. הוא החל לרוץ במהירות אל אנושית אבל באמצע הדרך הוא נחלש- עיניו שעד עכשיו נשארו אדומות חזרו לצבען המקורי תכלת זוהר ומהפנט ביופיו. הפעם שומר אחר תפס אותו, השומר תפס בשתי ידיו של וולטר כל כך חזק עד שדמו כמעט נעצר.
"נראה לי שהדם שלי הפסיק לזרום בידיים," הוא אמר.
"תרפה ממנו," אמר נלו. השומר לא הרפה, הוא פחד שאם וולטר יברח שוב עלולים לפטר אותו.
"זה ממש מכאיב לי בידיים!" צרח וולטר על השומר בכעס.
"רונט, יכול לקרות לו משהו אם לא תרפה קצת," אמר נלו. רונט לא הקשיב. וולטר כבר עמד להתפוצץ מכאב, ידיו נעשו אדומת.
"אני מבטיח, אני לא יברח," אמר וולטר. השומר לא הקשיב, הוא ידע כנראה שלוולטר יש יכולת שכנוע אז הוא נמנע מלהקשיב לו.
"אז תעביר אותו אליי לפחות," אמר נלו. השומר העביר את וולטר לנולו.
וולטר הרגיש איך הדם חוזר לידיו, ולצערו הוא הרגיש סחרחורת קלה.
"וולטר אתה בסדר? אתה ניראה חיוור יותר מהרגיל," שאל נלו שהבחין שוולטר לא מרגיש טוב. ואז הוא הבחין שעיניו של וולטר תכולות ולא אדומות.
"חכה רגע. יש כאן בית קפה, נלך שנייה לשם ונחזור," אמר נלו. הוא כל הזמן דאג לוולטר, הוא היה השומר שלו מאז שהוא זוכר את עצמו.
הם נכנסו לבית הקפה. נלו ו-וולטר הזמינו שתי כוסות דם. עיניו התכולות של וולטר נעשו אדומות והוא שוב הרגיש חזק, הוא הרגיש את הכוח.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, תודה נלו," הוא אמר.
"יופי , עכשיו אתה צריך לחזור לטירה," אמר נלו.
"תגיד , הורי כועסים?" הוא שאל ונראה שהוא טיפה מודאג.
"הם מאוד כועסים, נראה לי שהם יענישו אותך בחומרה," אמר נלו בעצב.
"מה כבר יכול להיות גרוע יותר ?" שאל וולטר בצחוק.
"הם מסוגלים להביא שומרים שיש להם חסינות לכוח השכנוע שלך," הוא ענה.
"רק ערפדי מסדר כמו דרקולה מסוגלים לכך ואין מהם הרבה, זו יכולת נדירה ," אמר וולטר.
הם יצאו מבית הקפה ולקחו אותו לטירה. הם הגיעו לטירה הגבוהה והמרשימה ונכנסו דרך שערי הטירה. הם עלו לכיוון אולם המלכות כששני שומרים מחזיקים בידיו של וולטר, בשביל שלא יברח ברגע האחרון. ' אולי יש דרך שבה אני יוכל להספיק לברוח, חבל שהשומרים האלו לא מרפים מאחיזתם בידיים שלי' חשב וולטר באותו רגע.


וולטר קם ממיטתו לכיוון הדלת וניסה לפתוח אותה בכול הכוח, אבל הוא היה חלש מידי- עיניו חזרו לצבען המקורי. הא דפק על הדלת בחוזקה.
"תפתחו את הדלת , תנו לי לצאת!" הוא צרח בכעס. שומר אחד נכנס לחדרו.
"ערב טוב, אתה מתבקש להגיע לחדר האוכל המלכותי הוד מעלתך," אמר השומר.
' אני חוזר בי , אני לא רוצה לצאת מהחדר, רק לא להיות איתם ' הוא חשב.
"אני לא רעב," הוא אמר ולמרות שידע שהשומר רואה את עיניו הוא החליט לנסות לשקר לו.
"מצטער הוד מעלתך, אבל המלך דורש שתבוא," אמר השומר, "יש לך עשר דקות להתארגן."
וולטר החל להתארגן- הוא לבש את בגדי הערפדים שלו ואת הגלימה האהובה עליו, השחורה עם הברדס. הוא סיים להתארגן בדיוק בזמן. השומר ליווה אותו עד לחדר האוכל המלכותי. הוריו כבר ישבו שם ובנתיים סיימו להגיש את האוכל לשולחן.
המקום היה מלכותי ביותר- השולחן היה ערוך מאוד. פמוטים עשויי זהב האירו את המקום, על השולחן היה צלחות עמוסות מכל טוב כמובן שהכול היה עם דם. המלכה לבשה שמלה זהובה ויפה והמלך היה לבוש בבגדי המלכות. רק וולטר לבש בגדים של ערפד רגיל. הוא ראה איך אבא שלו כועס למראו של בנו שלבוש בבגדים של ערפדים פשוטים. וולטר חשב שבגדי המלכות הם מטופשים ובכלל לא אופנתיים.
" למה אתה לבוש ככה?" שאלה אימו. וולטר לא ענה, הוא ידע שעדיף לו לא לענות. הוא התיישב בקצה השולחן כמה שיותר רחוק מהוריו.
"וולטר , בוא הנה," פקד אביו שרצה שוולטר ישב לידו.
"בסדר," אמר וולטר בייאוש והתיישב ליד אביו.
"אני רוצה שתאכל לידינו," אמר אביו.
"אני לא רעב," הוא אמר וזה היה שקר. הוא היה צמא לדם. הוא שכח שאבא שלו יכול לדעת שהוא משקר.
"תשתה בכל זאת לפחות כוס דם," אמרה אימו. גם היא ידעה שוולטר משקר. וולטר לגם מכוס הדם שלו והרגיש הרבה יותר טוב. עניו השתנו מתכלת לאדום זוהר.
"אני יכול ללכת? " שאל וולטר בתקווה את הוריו.
"בסדר," אמרה אימו , הוא ראה שאביו לא מרוצה מזה.
"אתה הולך מיד לחדר שלך ולא מתעכב," אמר אביו.
"אני מרגיש גם ככה כמו אסיר," מילמל וולטר.
"גיל ההתבגרות," אמרה אימו של וולטר לאביו ברגע שוולטר יצא מהחדר.
"נימפדורה,גיל ההתבגרות שלי לא היה כזה," הוא אמר לאישתו.
"רולאן יקירי, הזמינים השתנו. עברו יותר מחמישים אלף שנים מאז גיל ההתבגרות שלנו."


וולטר הלך לחדרו בליוויו של נלו.
"נראה לי שאני יהיה אסיר כאן לנצח," אמר וולטר בצחוק , הוא ידע שבמוקדם או מאוחר הם ישברו ממנו.
"נראה לי שהם רציניים הפעם" אמר נלו. וולטר פחד שהוא צודק- זו הפעם הראשונה שנותנים לו עונש כול כך חמור.
"אני מקווה שאתה טועה," הוא אמר.
הם הגיעו לדלת עץ גדולה, זאת הייתה דלת חדרו של וולטר.
"אתה הולך לנעול אותי שם?" שאל וולטר.
"כן, זה לא תלוי בי, המלך רוצה ככה," הוא אמר. וולטר פתאום הרגיש סחרחורת איומה ונפל .
"הוד מעלתך, אתה בסדר?" שאל נלו שתפס בוולטר כדי שלא ייפול.
"כן , זו רק סחרחורת קלה,"הוא אמר.
"מוזר העיניים שלך בצבע תכלת, אבל שתית דם לפני רבע שעה," הוא אמר וניראה מודאג למצבו של וולטר.
"האמת שתיתי רק כוס," הודה וולטר. הוא נכנס לחדרו בזמן שנלו הלך להביא לו כוס דם גדולה. הוא שכח לנעול את הדלת.
' הוא השאיר את הדלת פתוחה אבל אני לא יכול לצאת, יכולים לפטר אותו ' הוא חשב. נלו חזר עם כוס דם גדולה והגיש אותה לוולטר, וולטר שתה את הדם והסחרחורת נעלמה, עיניו התכולות הפכו לאדומות.
"תודה, אני מרגיש הרבה יותר טוב," אמר וולטר , נלו חייך , הוא שמח שוולטר בסדר.נלו פנה לצאת מהחדר.
"נלו, חכה , אולי תישאר איתי? אני לא רוצה להיות כאן לבד." ביקש וולטר. נלו לא הסתכל על וולטר, הוא ידע שהוא מפעיל את כוח השכנוע שלו.
"מצטער הוד מעלתך, אני לא יכול, אני צריך לשמור מחוץ לחדר." הוא אמר.
"אז אני ישמור איתך מחוץ לדלת," אמר וולטר.
"אתה צריך להיות כאן," אמר נלו.
"אני לא רוצה להיות כאן,"מילמל וולטר.
"אולי עם תבקש סליחה מההורים שלך הם יוותרו לך," אמר נלו.
"בסדר, אני כבר חוזר," אמר וולטר והחל לרוץ במהירות אל אנושית לאולם המלכות כשהוא שומע מאחוריו את נלו צועק "לא התכוונתי לעכשיו."
הוא ניכנס לאולם המלכות וראה את הוריו מדברים עם כמה שרים ויועצים.
"אבא, אמא, אני יכול לדבר איתכם שניה?" הוא ביקש, הוריו סימנו ליועצים ולשרים ללכת.
"תקשיבו, אני מצטער שברחתי בלי לומר כלום," הוא אמר.
"אתה סוף סוף מבין שאין לך מה לחפש בחוץ? " שאל אביו וחיוך עלה על פניו ועל פניה של אישתו.
"לא, יש המון לראות בחוץ, אני יודע שבגלל שאני הבן היחיד שלכם אתם דואגים לי, אבל בבקשה, תנו לי לצאת."
"בסדר, תוכל לצאת כשתיהיה בן עשרים אלף."
"מה עשרים אלף ?! " צעק וולטר.
"אתה עוד צעיר מידי, אתה רק בן ארבע עשרה," אמרו הוריו פה אחד.
"אני לא צעיר מידי," מילמל וולטר.
"אתה לא יוצא מהטירה ומגבולותיה עד גיל עשרים אלף ,ברור?" אמר המלך.
"כן , זה ברור," ענה וולטר בייאוש. הוא יצא משם והלך לחדרו, אחרי הכול הוא לא רוצה להכעיס עוד יותר את הוריו. נלו פתח את דלת החדר של וולטר כדי שיכנס.
"אני יהיה כאן אסיר עד גיל עשרים אלף," הוא אמר לנלו.
"תסתכל על הצד החיובי," אמר נלו.
"אני צריך עזרה למצא אותו, נראה לי שהוא הלך, כי אני לא רואה אותו," אמר וולטר בצחוק ונכנס לחדרו.
לצערו הוא עדיין היה בעונש אז נלו היה צריך לנעול את הדלת. 'מהמצב הזה אפשר רק לעלות ' הוא חשב לעצמו. ' מעניין מה טרה עושה עכשיו ' כשהוא חשב על טרה חיוך עלה על פניו.

ההמשך יבוא ....

תודה רבה לחלי ( לפי דעתי הפרק היה מעניין אני ישמח לשמוע את דעתכם ) דרך הגב שם הפרק הוא "לא יכול יותר" בגלל שוולטר לא יכול יותר עם היחס שההורים שלו נותנים לו

הפרק הקודם		הפרק הבא