קסם בקצה השרביט

נועה קמה מהמיטה בישנוניות והתבוננה סביבה. אור הציף את החדר. היא נזכרה מה התאריך.

הראשון בספטמבר.

היא התארגה במהירות. היא הכינה מזוודה עם הדברים שהם קנו בסמטת אובריני ואביה הסיע אותה לתחנה.

היא נעמדה מול הקיר שנורלד אמר לה לרוץ לתוכו ונשמה עמוק.

היא פתחה בריצה. היא התקרבה במהירות רבה מידי אל הקיר. כעת היא לא יכלה לעצור.

היא נבלעה בקיר.

נועה פקחה עיניים. היא נמצאה בתחנה הרבה יותר גדולה מזאת שהיא הרגע הייתה בה.

היא התבוננה סביבה בפליאה ואז התעשתה. הרכבת צפרה.

היא עלתה על הרכבת וחפשה תא ריק.

רוב התאים היו מלאים. היה דפקה על דלת תא שבקעו ממנה קולות.

"פתוח!!!!!!!!"

נועה נכנסה.

בפנים ישבו ארבעה ילדים. היא שאלה בהיסוס:"אני יכולה להיכנס?"

"בשמחה!!" עלתה שאגה מפי שניים מהילדים שנראו דומים מאוד אבל לא זהים.

נועה התבוננה בילדים. הילדים ששאגו נראו עליזים במידה יוצאת דופן, ושערו של אחד מהם היה בצבע חום בעוד ששערו של השני היה בצבע נחושת בהיר. לשנייהם היו עיניים תכולות.

הייתה ילדה שישבה לידם. שערה היה בצבע חום גולש ועיניה היו ירוקות חומות מבריקות.

הילדה שהחזיקה לילדה הזאת ביד הייתה מתולתלת עם שיער חום שחור. נועה חייכה אליהם בהיסוס והם חייכו אליה בחזרה ופינו לה מקום לידם.

"איך קוראים לך?" שאל אחד מהתאומים בעל השיער החום.

"נועה" היא ענתה. "ולך?"

"איתי." הוא השיב בחיוך שובב. "לאחי קוראים גללים."

"לא נכון!" האח השני השיב בכעס. "קוראים לי גל."

"אני סיון," אמרה הילדה עם השיער המתולתל. "ולזאת שלידי קוראים מעצבנת."

"די, מה יש לשניכם?" שאלה הילדה עם העיניים הירוקות. היא נעצה מבט חודר באיתי ובסיון. "אני נטע."

נועה חייכה. גל שאל אותה:"את ממשפחה של קוסמים או מוגלגים?"

"אה... מוגלגים."

"ברוכה הבאה. השנה יש תכנית שילדי בית הספר ב.... מיאמי? לא... אמסטרדם? לא.. אה....."

"אנגליה, טמבל." קטעה אותו סיוון. הוא הסמיק במבוכה. "ילדים מהפנימייה המקבילה באנגליה יתארחו אצלנו וילמדו איתנו השנה."

סיוון פנתה אל נועה. "המנהל אורן בטח יסביר את זה כשיגיע הזמן לעשות את זה. תקשיבי, יש ארבע בתים- לרנור, טרונה, מחגאר ולנדרה. לרנור הוא הבית של האמיצים. טרונה של טובי הלב, לנדרה של החכמים, מחגאר הוא של ה... שאפתנים."

"טוב.... עוד כמה זמן לדעתכם נגיע? נורלד אמר לי להתלבש עשר דקות לפני שמגיעים..." נועה אמרה כשראשה עוד מבולבל מהמשפטים הקודמים.

נטע הציצה בשעונה. "וזה אומר.... עכשיו."

חמישתם הלכו להתלבש, ובדיוק כשחזרו, הרכבת נעצרה בחריקה. הם ירדו ממנה. הם ראו אי במרכז אגם עצום, שלדעתם היה קטן אך במעט מהכינרת. הם התחלקו לחמישיות ונכנסו לצוללות שהשיטו את עצמן לאי שבמרכז האגם. נועה הייתה עם חבריה החדשים, כמובן.

הם נכנסו אל תוך אולם עצום. היו בו ארבעה שולחנות מאורכים, שלידם ישבו תלמידים מפטפטים, וסמוך לתקרה ריחפו נרות ששלהבותיהן הבהבו.

בקצה האולם היה עוד שולחן מוארך. בו ישבו אנשים מבוגרים. אדם שישב באמצע השולחן קם וכיחכח בגרונו. כולם השתתקו.

"אני מתכבד להכריז," הוא קרא בקול רם ועמוק. "על פתיחתו של מיון נוסף!"

הוא הצביע לעבר כיסא שעליו היה כובע חוואים עשוי מקש.

"אנא עמדו בטור!" הוא ביקש. "כל אחד בתורו ייגש לכיסא ויחבוש את הכובע. הוא ימויין לאחד מארבעת הבתים ועליו לשבת לאחר מכן ליד שולחנו. בהצלחה!"

דבריו גררו גל של מחיאות כפיים.

הם הסתדרו בטור. נועה הייתה החמישית.

והמיון התחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא