קללה אל העבר, סיפור אהבה אל העתיד.

היי,

הנה פרק נוסף.

אני מפרסמת יחסית לאט כי אין לי הרבה פרקים מוכנים, ואני לא רוצה ליצור מאוחר יותר הפסקה ארוכה מדי.

קריאה מהנה!

פרק 5: הרמיוני גריינג'ר, פרופסור להעשרת תלמידים נבחרים.

הרמיוני עשתה את דרכה אל הקומה הרביעית. שם על אחת הדלתות הופיע כיתוב באותיות זהובות מבריקות:

הרמיוני גריינג'ר, פרופסור להעשרת תלמידים נבחרים.

בפנים מצאה הרמיוני משרד, עם שולחן וכיסאות עשויים עץ מלא, ומדפי ספרים שהכילו ספרים בנושאי מקצועות הלימוד בכול שכבות הגיל ומעבר להן, לצד אח אבן מרהיבה. בקצה המשרד עמדה דלת שהובילה לחדרי המגורים שלה.

הרמיוני עברה בדלת השנייה וגילתה סלון. בסלון עמדו ספות בצבע דובדבן, שולחן קטן מעץ כהה, כוננית ספרים מלאה בספרי העשרה וסתם ספרי קריאה, ואח משיש בצבע דובדבן עם ורידים זהובים באבן. הכול נראה לה מאוד גריפינדורי, והיא תהתה מי התגורר שם לפניה.

היא עברה בדלת הבאה לחדר השינה. מיטת אפיריון גדולה עמדה במרכז החדר, שווילונותיה בצבע ארגמן, ומצעיה זהובים. בחדר עמדו ארון בגדים עשוי אותו העץ כמו הרהיטים במשרד ובסלון, שולחן כתיבה וכיסא. גם פה הייתה אח זהה לזו שבסלון. דלת פנימית הובילה לחדר הרחצה ולשירותים.

הרמיוני חזרה אל הסלון ושם, מעל האח הבחינה בדיוקן שלא ראתה קודם. "אדון גריפינדור?" היא שאלה בפליאה והאיש בדיוקן התעורר לחיים. "שלום לך, מיס גריינג'ר לא כן?" שאל גריפינדור. "כן, אדוני. אלו המגורים שלך?" שאלה הרמיוני. "אכן כן. לפחות הם היו שלי בתקופת חיי בהוגוורטס." אמר גריפינדור. הרמיוני הנהנה.

היא בחנה את הדמות בדיוקן. שיער ערמוני, עם זקן קצר ושפם, עיניים ירוקות כהות, וגלימה אדומה עם סמל האריה הזהוב בחזיתה.

"אני מניח שאת שייכת לבית שלי, אם דמבלדור בחר לשכנך כאן." העיר גריפינדור. "כן אדוני, למדתי בבית שלך." השיבה הרמיוני. "אני מקווה שהוא כבר הסדיר את העניין עם דיפט הזקן." אמר גריפינדור. "אני לא יודעת, אני מניחה שכן." אמרה הרמיוני.

להבות ירוקות נדלקו לפתע באח. ראשו של דמבלדור הופיע בהן. "מיס גריינג'ר, האם המגורים שלך מוצאים חן בעינייך?" שאל דמבלדור. הרמיוני כרעה מול האח כדי שתראה את פניו בבהירות. "מאוד פרופסור, תודה רבה." השיבה הרמיוני.

"יופי. שוחחתי עם פרופסור דיפט, ושכרך יעמוד על חמש אוניות לשבוע, ובסופי השבוע תוכלי לעשות כרצונך." אמר דמבלדור. "בסדר. כמה מפגשים כדאי לעשות בשבוע?" שאלה הרמיוני. "לפי דעתי חמישה, בני לא יותר משעה- שעתיים," השיב דמבלדור. "מצוין." השיבה הרמיוני. "רשימת התלמידים מופיעה כעת על השולחן במשרדך, בפירוט של שנה, בית והמקצוע החזק ביותר אצל כול אחד ואחת מהם." אמר דמבלדור. "טוב." אמרה הרמיוני. "אני מציע שבשבוע הראשון תקבעי פגישות אישיות כדי להכיר אותם מעט יותר טוב, לפני שתתחילו בלימוד." אמר דמבלדור. "אני אעשה את זה, תודה פרופסור." אמרה הרמיוני. "בהצלחה." אמר דמבלדור ונעלם.

"להתראות אחר כך, אדון גריפינדור." אמרה הרמיוני. "להתראות יקירתי." הוא השיב והיא יצאה אל משרדה.

על השולחן נחה רשימה של עשרים וחמישה תלמידים, בני השנה השלישית ומעלה. כצפוי חלק גדול מהם היו תלמידי רייבנקלו הידועים בחוכמתם, אם כי היה מספר לא מבוטל של סלית'רינים גריפינדורים, והפלפאפים.

לאחר ארוחת צהריים בשולחן הסגל, בו הוצגה כמורה לקבוצת לימוד מיוחדת שתלמידיה יקבלו זימונים עוד באותו הערב, פנתה הרמיוני אל המרפאה.

טום שכב במיטתו ונראה מיוזע וסובל.

"מה לא בסדר איתו?" שאלה הרמיוני בדאגה. "שפעת קשה." אמרה מדאם ויליאמס. "את יכולה לטפל בזה כאן?" שאלה הרמיוני. "לרוב כן, אך הוא רגיש יותר ממרבית התלמידים, והשיקויים שלי לא מספקים. אני שוקלת לשלוח אותו לבית החולים על שם הקדוש מנגו." אמרה מדאם ויליאמס. "המנהל מודע למצבו?" שאלה הרמיוני. "כן." השיבה מדאם ויליאמס. הרמיוני הנהנה וניגשה אל המיטה.

רעידות איומות זעזעו את גופו הרזה. הרמיוני ליטפה את ראשו. "ששש..." היא אמרה ברוך. "אני לא רוצה ללכת," הוא מלמל. "שמעת אותנו?" שאלה הרמיוני. הוא הנהן. "יהיה בסדר," היא הבטיחה.

"איזה שיקוי נחוץ לך?" שאלה הרמיוני. "שיקוי חזק במיוחד שמפחית חום ושיקוי לחיזוק המערכת החיסונית." היא השיבה. הרמיוני הניחה שתוכל לרקוח אותם עם הרכיבים הנכונים. "אני ארקח אותם, אנסה לעשות זאת מהר ככול האפשר." אמרה הרמיוני ופנתה לצאת משם.

היא בדקה בכיסי גלימתה ולמזלה גילתה שארנקה נותר באחד מהם, והוא גדוש באוניות, חרמשים וגוזים. היא שמחה כול כך שטרחה לבקר בגרינגוטס בסוף השבוע האחרון.

לאחר שהעתיקה בחדרה את רכיבי שני השיקויים, יצאה הרמיוני להוגסמיד.

תלמידיה העתידיים יקבלו את הזימונים רק בערב, כך שהיא חופשיה עד לשעות אחר הצהריים של יום המחרת. היא נכנסה לחנות של רכיבי שיקויים ונתנה למוכר רשימה של המרכיבים לשיקויים הנחוצים לה. הוא הגיש לה את כול המרכיבים, והיא שילמה לו מספר אוניות. לאחר מכן, פנתה הרמיוני לחנות בגדים שם קנתה ביגוד וגלימות לפי מידותיה, מאחר ולא היה לה כול לבוש בזמן הזה שבו הופיעה פתאום. היא גם קנתה מוצרים הגייניים, כמו שמפו, מרכך שיער, סבון ומסרק.   

היא קנתה מעט ציוד משרדי, עטי נוצה, קסתות דיו וגיליונות קלף. לבסוף סיימה בדובשנריה שם קנתה מספר ממתקים לעצמה ולטום.

היא חזרה עמוסת שקיות למגוריה, שם פרקה הכול במקומות המתאימים ולאחר מכן פנתה לרקוח את השיקוי הראשון.

שני השיקויים הופיעו בספר שנקרא 'תורת הריפוי', אותו מצאה באחד ממדפי הספרים שבסלון. בתחתית הארון שבחדרה מצאה קדרה, ובתוכה סט של כול הציוד הנחוץ לרקיחת שיקויים כמו סכינים שונים, כלי מדידה ומאזניים.

היא הניחה את הקדרה באח שבסלון והחלה לעקוב אחר ההוראות.

כעבור שלוש שעות הרמיוני הייתה מיוזעת לחלוטין, אך השיקוי הוורדרד להורדת חום היה מוכן, והיא העבירה אותו לבקבוקים לשם צינון בעת שהחלה לעבוד על השיקוי השני.

באחת עשרה וחצי בלילה היו שני השיקויים מוכנים ומצוננים בבקבוקים. האחד ורדרד, שיקוי חזק במיוחד להורדת חום, והשני ירוק בהיר, שיקוי לחיזוק המערכת החיסונית. הרמיוני ארזה את הבקבוקים בקופסת קרטון ומיהרה אל המרפאה.

במרפאה עמדה מדאם ויליאמס מנסה להקל מעט על טום בשיקויים שונים, שלא נראה שהועילו. "הצלחת?" היא שאלה בתקווה כשהבחינה בהרמיוני. הרמיוני הנהנה בעייפות. מדאם ויליאמס פתחה את הקופסא וחייכה בהתרגשות. "יש פה דיי והותר לתקופה ארוכה. תודה רבה." היא אמרה ומיהרה לתת לטום משני השיקויים בכוס מדידה.

תוך זמן קצר, גופו החל להירגע והוא שקע בשינה. הרמיוני ליטפה קלות את ראשו ובברכת לילה טוב למדאם ויליאמס, ולאחר שהשאירה ממתקים על השידה הקטנה שליד מיטתו, פנתה למגוריה. היא סידרה את הסלון וניקתה את אזור העבודה שלה בכמה הנפות שרביט ולאחר מכן, התקלחה ושכבה לישון.

הרמיוני נרדמה ברגע בו נגע ראשה בכר.

בבוקר הבא ירדה הרמיוני לארוחת הבוקר והופתעה לראות את טום יושב לאכול בשולחן סלית'רין. היא ציפתה שיישאר לנוח במרפאה במשך כמה ימים לאחר השפעת הקשה שתקפה אותו.

היא הביטה בו, יושב לבדו, מהורהר ושקט. "הוא תמיד ככה?" לחשה הרמיוני על אוזנו של דמבלדור שישב לצידה בשולחן הסגל. "כן, מבודד ושקט. במיוחד השנה, הוא עדיין מנסה למצוא מידע על הוריו, אבל נכשל בכך. הוא עושה מחקר מעמיק בנושא משנתו הראשונה, אני חושב שהוא על סף ויתור." אמר דמבלדור. "אני מבינה." אמרה הרמיוני. "לדעתי הוא מחפש במקום הלא נכון, הוא מסרב לקבל עזרה, לכן אני לא יכול לעשות דבר למענו." המשיך דמבלדור. "אני יודעת עליו הכול." אמרה הרמיוני. "נסי לדובב אותו בפגישתכם האישית, אולי תצליחי לגרום לו לדבר או לפנות אלייך לעזרה." הציע דמבלדור. הרמיוני הנהנה בהסכמה.

השעה הייתה שש בערב, תלמיד שנה חמישית מגריפינדור בדיוק יצא ממשרדה לאחר שיחה אישית וכעת היא המתינה לטום שהיה הבא בתור.

דפיקה על הדלת הודיעה לה שהוא כבר הגיע.

"היכנס," אמרה הרמיוני. טום נכנס וסגר אחריו את הדלת. הוא נותר עומד. "שב טום," אמרה הרמיוני בחיוך. הוא התיישב והביט בה באותו מבט מהורהר שנראה היה שמור אצלו במיוחד בשבילה. הוא תהה מדוע היא כה נחמדה אליו, כשהוא נזכר בממתקים שמצא לצד מיטתו במרפאה באותו הבוקר.

"ספר לי, יש משהו שאתה מתעניין בו במיוחד?" שאלה הרמיוני. הוא שתק.

"טום?" אמרה הרמיוני והרכינה מעט את ראשה כדי להביט אל פניו המושפלות. "קסם אפל." הוא אמר בקולו השקט. "נושא מעניין ומסוכן." היא אמרה. "את יודעת- זאת אומרת, למדת קסם אפל?" שאל טום. "כן, לאחר שסיימתי את שבע שנות הלימוד הבסיסיות," אמרה הרמיוני. הוא שוב נראה מהורהר.

"על מה אתה חושב טום?" שאלה הרמיוני. "מה המטרה של הקבוצה הזו?" שאל טום לבסוף. "לחזק ולהוסיף יכולות לתלמידים מבריקים במיוחד." אמרה הרמיוני. "את תלמדי אותי קסמים אפלים?" שאל טום. "יכול להיות, אני צריכה להתייעץ עם פרופסור דמבלדור בנושא," אמרה הרמיוני. "למה הוא?" שאל טום בסלידה קלה. "כי הוא זה שהציע לי את התפקיד הזה, או המציא את התפקיד הזה בשבילי בעצם." אמרה הרמיוני. "אה." אמר טום.

"רוצה לספר לי עוד על עצמך?" שאלה הרמיוני. הוא הניד ראשו בשלילה. "בסדר, אולי בפעם הבאה." אמרה הרמיוני בחצי חיוך. "לא נראה לי," אמר טום ויצא מהמשרד.

הרמיוני המשיכה לשוחח עם תלמידים עד השעה שמונה בערב, שעת ארוחת הערב.

בארוחה שוחחה שוב עם דמבלדור.

"שוחחתי עם טום היום. הוא מתעניין בקסם אפל." אמרה הרמיוני. "מזה חששתי," אמר דמבלדור. "אתה יודע מי היו הוריו?" שאלה הרמיוני. "לא." הוא השיב. "טוב, בכול אופן, עלה לי רעיון שאולי כדאי ללמד אותו מה שהוא רוצה, ככה הוא ילמד את זה באופן מבוקר." אמרה הרמיוני. "אבל את לא יכולה ללמד את זה בקבוצה, לכן את רוצה אישור ממני להפוך את הלימודים לפרטניים, שעה שבועית לכול תלמיד מהעשרים וחמישה?" ניחש דמבלדור. הרמיוני הנהנה.

"בסדר גמור, זה יצריך ממך ללכת לישון מאוחר. הייתי מציע שהתלמידים הצעירים יהיו בשעות אחר הצהריים ואילו התלמידים הבוגרים יותר, ששעת כיבוי האורות שלהם מאוחרת יותר, יהיו בשעות הערב, אולי אפילו לאחר הארוחה." אמר דמבלדור. "בסדר גמור. אני אקבע יום ושעה קבועה לכול תלמיד ואשלח להם ינשופים, אם יהיו בעיות כול שהן, אני אחליף להם שעות או ימים." אמרה הרמיוני. "בסדר גמור. הרגישי חופשיה לפנות אליי בכול עת. דרך אגב, אני רוצה שתדעי שאני עושה כול שביכולתי למצוא מה הביא אותך הנה, לזמן הזה." אמר דמבלדור בקול שקט. "תודה פרופסור." אמרה הרמיוני בחיוך עצוב.

היא התגעגעה להארי ולחבריה האחרים, וגם לעבודתה כהילאית.

הרמיוני תהתה אם אי פעם תזכה לחזור הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא