.

אמא, אין כאן רציף עם המספר 9 ו3/4!" קראתי בעודי מסתכלת סביבי. היינו בתחנת הרכבת,המוגלגית, שבה היה אמור להיות רציף 3/4 9, רק שאני לא ראיתי אותו. להפתעתי ראיתי שהארי מחייך, למה לחייך עכשיו?

"הארי?" שאלתי.

"אני בטוח שהכניסה לרציף מוסתרת" אמר "כדי שהמוגלגים לא יכנסו בטעות לרציף" הוסיף כדי להסביר.

"הארי צודק כמובן" אמרה אימי לפני שהספקתי לשאול אותה אם הארי צודק.

"נכנסים לרציף דרך הקיר שבין הרציפים תשע ועשר, מומלץ לעשות את זה בריצה קלה" מה?! הזדעזתי, צריך לרוץ לתוך קיר כדי להיכנס לרציף? מי המשוגע שסידר את זה? מה יקרה אם ניתקע בקיר? כמו הד למחשבותי שאל הארי, "מי המשוגע שסידר את זה? מה אם ניתקע בקיר?"

"אתם לא תתקעו בקיר" הבטיחה אימי,"אני אראה לכם שאפשר לעשות את זה, גם לא בריצה" הוסיפה ופנתה לעבר הקיר בהליכה. נראה היה שהיא עומדת להתנגש בקיר, אבל, למרבה הפלא, היא נכנסה ישר לתוך הקיר.

"בוא" אמרתי להארי אחרי שהתאוששתי מההלם. התחלנו לרוץ לעבר הקיר, שנייה לפני ההתנגשות עצמתי עיינים. אבל ההתנגשות לא הגיעה, במקומה הגיע רעש פטפוט וקריאות ינשופים. פקחתי עיינים, הרציף נפרש מולי, מלא במשפחות, ילדים נרגשים והורים, חלק מתרגשים וחלק דואגים.

"בואי!" קרא אלי הארי שכבר התקדם, יכולים להתנגש בך!" הוא קרא. מאוחר מידי. בום! מישהו התנגש בי מאחור, שנייה אחר כך נשמע קול מבוהל של ילדה.

"אוי. סליחה! לא ידעתי שאת כאן!" היא קראה.

"זאת אשמתי" מיהרתי להגיד בעודי מתרוממת "לא הייתי צריכה לעמוד כאן" הוספתי

"את עומדת להתחיל את השנה הראשונה שלך?" היא שאלה, אחרי שהתרחקנו מהכניסה לרציף, כדי שלא יתנגשו בנו.

"כן" השבתי "גם את?" שאלתי

"כן" היא אמרה "אני אור" היא הוסיפה

"ואני לילה" אמרתי. קול  צחוק נשמע לידנו והארי הופיע, בלי המזוודה.

"מה מצחיק?" שאלתי בזעף, אני לא אוהבת שצוחקים עלי, לא כיף.

"אתן" השיב הארי, לא מפסיק לצחוק.

"תסביר!" אני ואור דרשנו ביחד.

"אור ולילה" הארי אמר "אתן הפכים" עכשיו גם אנחנו צחקנו, כי הבנו שהארי צודק, אנחנו באמת הפכים. שריקה נשמעה. אימי הופיע לידי, מזרזת אותנו לעלות לרכבת.

"ביי אמא!" צעקתי בעודנו עולים לרכבת. אור, בניגוד אלי צעקה "ביי אבא!" אנחנו באמת הפכים, הארי צדק.

                                                    *  *  *

עלינו לרכבת, שבנתיים התחילה לזוז, והלכנו לאחד התאים. בתא הייתה מזוודה, של הארי, אני חושבת.

"אז" פתחה לילה בשיחה, "באיזה בית את רוצה להיות?" שאלה אותי

"בית?" שאלתי מבולבלת, לא ידעתי על מה לילה מדברת.

"את בת מוגלגים?" שאל הארי

"בת מה?" שוב לא הבנתי כלום. לילה פתחה את פיה כדי להסביר כשנשמעה דפיקה על הדלת, וילד ג'ינגי הופיע ושאל, "אפשר לשבת אתכם? כל התאים האחרים תפוסים"

"אפשר" ענה הארי לפני שאני ולילה הספקנו להגיב.

"דרך אגב אני רון, רון וויזלי" אמר הילד הג'ינגי.

"אני הארי, הארי פוטר" אמר הארי, לתגובה של רון לא הייתי מוכנה.

"הארי? הארי פוטר?! אני לא מאמין! שמעתי עליך המון!"

"איך אתה מכיר אותי?" שאל הארי, לילה הפנתה את מבטה אל החלון, פתאום הנוף עיניין אותה מאוד.

"לילה?" שאל הארי, ששם לב לכך "יש משהו שלא סיפרת לי?" לילה עשתה את עצמה לא שומעת.

"אתה גיבור הארי, אתה הבסת את זה-שאין-לנקוב-בשמו" אמר רון.

"את מי?" שאל הארי. כמוני, הוא לא הבין על מי רון מדבר.

"הקוסם הכי אפל באותה תקופה" אמרה לילה בשקט "הקוסם שהרג את ההורים שלך" הוסיפה

"את ידעת?!" שאל הארי בכעס 

"כן" מלמלה לילה

"איך קוראים לכן?" שאל רון, שהבין שכדאי לשנות נושא

"לילה, לילה נייט" אמרה לילה

"אור, אור-" נקטעתי על ידי...

הפרק הקודם		הפרק הבא