לב החשכה

פרק 4

פחד מפני הירח

שינה היא דבר מובן מאליו עבור רוב האנשים. היא מצרך הכרחי שממעיטים בערכו – מורגנה למדה זאת על בשרה בימים שלאחר הגילוי המערער.

זה היה בלתי אפשרי עבורה לישון עם הפחד, עם האפשרות שהיא עשויה לקום ממיטתה מבלי לדעת ולהתהלך באקדמיה כמו רוח רפאים. בכל לילה, גם כשכבר הצליחה להשקיט את חוסר הנחת ולהירדם, היא הייתה מתעוררת תריסר פעמים לפחות, כאילו על מנת לוודא שלא יצאה מהמיטה. הבדיקות האלה לא היו מרגיעות כלל – יותר מפעם אחת מצאה את עצמה על הספה או על הרצפה במטבח, או אפילו קופאת מקור באחד מהמסדרונות החשוכים. המקום המוזר ביותר בו מצאה את עצמה היה על הרצפה מתחת לשולחן הכתיבה שלה; היא התעוררה שם רוב הפעמים.

חוסר השינה נתן בה את אותותיו מייד. ביצועיה בשיעורים ירדו באופן מיידי, וכמה ממוריה פנו אליה בדאגה בסיום שיעוריהם – "נדמה לי שאת לא מרוכזת לאחרונה, העלמה ליבריס – מה קרה ליכולות שינוי הצורה שלך?", "את מאחרת בהגשת המטלות שלך, העלמה ליבריס. זה לא מתאים לך", "את נראית חולה. אולי כדאי שתיגשי למרפאה".

גם התלמידים האחרים שמו לב מייד שמשהו לא בסדר, והביעו שמחה גדולה לאיד. הם הריחו את ההתדרדרות שלה כמו שכרישים מריחים דם, ומיהרו להתחרות על מקומה כתלמידה הטובה ביותר בכיתה, שנתפס כמעט מייד. קלריסה ניגשה אליה מיוזמתה וביקשה לעזור לה (מעמידה פנים שכל מבוקשה הוא לא לסעוד על הפגר שלה), ואפילו פארנהייט, שלא דיבר איתה מאז ההתנצחות שלהם בכיתת האסטרונומיה, עצר מול שולחנה בסוף אחד השיעורים המשותפים שלהם וזרק בעליצות לכיוון דמותה המיואשת, "אל תיקחי את זה קשה, ליבריס."

היחיד שלא הבחין במצבה היה פרופסור אוורה. פגישותיהם נמשכו כרגיל – אם כי, הם כבר לא נפגשו במשרדו יותר – והוא המשיך להרצות לה כרגיל.

"עדיין לא מצאת את האגדה על עץ האגס החכם?" הוא אמר לה בנונשלאנטיות בכל תחילת פגישה. "מהרי, אם כן. לא נוכל להתחיל לעבוד לפני שתפנימי את מוסר ההשכל של הסיפור הזה."

זה לא יכול היה להימשך. היא ידעה שהיא יכולה להביס כל תלמיד שחשב שהוא מסוגל לעקוף אותה, להרשים כל מרצה שחשב להכניע אותה כדי להוכיח לכיתה כמה הוא רציני. אבל היא לא יכולה הייתה להביס את עצמה. ואיך היא תוכל לסיים את לימודיה בהצטיינות, ובאותו הזמן להרשים את פרופסור אוורה (שללא ספק ניסה לבחון אותה עם הסיפור ההוא, אבל היא לא הייתה ערנית מספיק אפילו כדי להבין את נושא הבוחן, ובטח שלא לצלוח אותו), אם כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו הוא מה לא בסדר איתה?

היא לא רצתה ללכת למרפאה. המחשבות שייתכן שהבעיה שלה לא פטירה, או שבגינה היא עשויה להיות מורחקת מהלימודים, בלמו אותה בכל פעם שחלפה על פני האגף. היא ידעה שאם רק תגלה מדוע תודעתה הישנה חשה צורך להתהלך במסדרונות האקדמיה, אם תדע מה הדבר שהיא מחפשת, היא תוכל לחזור לישון. אבל אם אפילו היא לא יודעת מה היא מחפשת, מי יוכל לדעת?

היא ישבה ערב אחד בפינת קריאה צדדית בספרייה הראשית, מוקפת בכל הספרים שיכלה למצוא שעסקו בשינה. רובם עסקו במשמעויותיהם של חלומות בתחום גילוי העתידות או בלחשים ושיקויים שיקלו על אדם לישון בשלווה, או לא לישון במשך זמן ארוך, אך פה ושם מצאה פרקים נדירים שעסקו במהלכים תוך כדי שינה. סהרוריים.

הסהרוריים מונעים על ידי זיכרון, הסבירו לה הספרים. בין אם זה זיכרונו של אהוב או של טראומה, הם מחפשים מרגוע לערגה ולפחד על ידי שיבה אל המקום בו התרחש הזיכרון. הם לא מודעים, ומונעים על ידי האגפים האפלים והמסתוריים של התודעה, שלא נגישים לבני האדם. המחשבה שיש בתוכה אגפים נסתרים ואפלים שהיא לא מודעת לקיומם הייתה מפחידה.

בילדותה הייתה תקופה בה פחדה מפני השינה. החלל הלא נודע של החלומות הפחיד אותה, ובייחוד המעבר אליו. היא הייתה שוכבת במיטתה לילות ארוכים, מתוחה, אומרת לעצמה שאם תצליח לתפוס את הרגע המדויק בו השינה נופלת עליה, אם תצליח להבין את המעבר הזה ממציאות לחלום, תפסיק לפחד. אבל הרגע הזה תמיד חמק ממנה, והפחד היה חוזר לקונן בה בכל לילה. היא הייתה שוכבת בלב הולם וקיבה גועשת, כמו חיה קטנה הנרדפת על ידי מפלצת. הפחד בהחלט היה ממשי. והסימנים נכרו בה בברור – היא סבלה מהקאות, והמחסור בשינה הפך את גופה לחלש ואת דעתה למרוחקת.

הפטרונים שלה שלחו אותה למרפאים, שסיפרו שהיא בריאה לחלוטין. וכשלבסוף היא פתרה עבורם את התעלומה וסיפרה להם על הפחד שלה, לא היו להם מילות נחמה עבורה או עזרה להושיט. הם הסתכלו עליה מהצד במבטים מוטרדים ודואגים, כאילו לא יכלה לראות אותם, והבהירו אחד לשני כמה זה חריג. אפילו אדון מאלפוי, שתמיד היה עדין ומתחשב כלפיה יותר מכל האחרים, נהג בה בזהירות מוגזמת וברחמים, כאילו היא נושאת איזו מחלה.

איזה יצור חי מפחד לישון? הם אמרו. השינה היא הכרחית וטובה עבור כל בעלי החיים. לפחד מפניה זה כמו לפחד מפני אכילה, שתייה או נשימה.

היה רק אדם אחד שהיא הרגישה שמבין אותה. היחיד שלא ראה את החששות שלה כמחלה. זה היה פרופסור פוטר, כמובן.

"הפחד שלך לא מוזר, מורגנה," הוא הבטיח לה, כורע לצד מיטתה בעודה שוכבת בה, עייפה אך מסרבת להירדם. "זה הוא פחד מהלא נודע. אין פחד יותר אפל ומוצדק ממנו."

הוא שלח את ידו בהיסוס מסוים ונגע בשיערה המפוזר על הכרית, כאילו היה מלטף אפרוח רך ופגיע. מורגנה מייד חש מנומנמת ושלווה, כאילו הוא היה מסוגל פשוט לקטוף את הפחד מתוך ליבה. אף אחד מפטרוניה מעולם לא נכנס לחדר השינה שלה, לכן היא לא הכירה את ההרגשה של הורה שמשכיב אותה לישון. אבל המצב הזה בכל זאת הרגיש נכון והכרחי, כאילו זה היה דבר שכל ילד זקוק לו על מנת לגדול, והיא השתוקקה לכך.

"גם אתה מפחד מהלא נודע?" היא שאלה אותו בקול קטן.

"כמובן. כולם מפחדים מהלא נודע. הם פשוט לא אוהבים לדבר על זה," הוא הבטיח לה בטון ממתיק הסוד בו השתמש בכל פעם שריכלו ביחד על הפטרונים האחרים. "אנשים לא מפחדים מהשינה, כי שינה היא דבר בלתי נפרד מהקיום שלהם. כולם ישנים – אפילו תינוקות ברחם. אבל אף אחד לא עוצר לחשוב מה המשמעות של לישון. מה קורה לנו כשאנחנו ישנים? למה אנחנו חולמים? למה אנחנו לא יכולים לזכור מה קורה בין הרגע שאנחנו נרדמים עד הרגע שאנחנו מתעוררים?" הוא הבין, לפי הדמעות שמלאו את ענייה הגדולות המוקפות עיגולים כהים, שזה בדיוק מקור הפחד שלה. "אבל את כן חושבת על הדברים האלה, כי את חכמה יותר מרוב האנשים. את לא מקבלת את המציאות כמובנת מאליה, את רוצה לקבל תשובות. וזה טוב. יום אחד זה יהפוך אותך למכשפה הכי מבריקה בעולם, מורגנה."

"הלוואי שלא הייתי כל כך חכמה," היא אמרה בקול חנוק מדמעות, חשה טינה ילדותית כלפי עצמה.

"אין מה לעשות בקשר לזה. החוכמה שלך היא קללה, בדיוק כמו שהיא ברכה."

"אני רק רוצה לישון..." קולה נשבר לנוכח הווידוי.

מבטו של פרופסור פוטר התרכך. הוא הטיב את השמיכה שלה סביבה במחווה אבהית. "אז תשני," הוא אמר לה. "שום דבר לא צריך לעצור אותך מלהשיג את מה שאת רוצה. גם לא הפחד, ובטח שלא הלא נודע. תשני, מורגנה, וכשתתעוררי בבוקר ותגלי שאת עדיין פה, תדעי שניצחת את הפחד."

המילים האלה נחקקו בזיכרונה של מורגנה. באותו הלילה היא התגברה על הפחד מפני השינה, אבל הניצחון לא היה שלם, כי פרופסור פוטר לא היה שם כשהתעוררה. הוא יצא לאיזה מסע מסתורי, ואחרי אותו הלילה לא ראתה אותו במשך כמעט שנתיים.

גם עשר שנים לאחר מכן עדיין זכרה את המילים האלה, אבל זה לא היה בדיוק אותו הדבר, כמו שזיכרון טעם של תרופה לא מרפה את המחלה. היא הייתה מאד רוצה שפרופסור פוטר יאמר לה את המילים האלה שוב... אבל הוא לא היה שם לומר לה אותן. לכן היא נאלצה להסתפק בלדמיין אותו כורע לצידה בעודה שוכבת במיטתה, שומר עליה, עד ששקעה בשנתה הטרופה.

היא לא הספיקה לעבור על מחצית הספרים שמצאה כשצל גדול נפל עליה, קוטע את חוט מחשבתה. היא הרימה את מבטה וגילתה את גאליוס, המרצה לקסמי מגננה, מתנשא מעליה.

"לקחת את כל הספרים על פעילות תת מודעת," הוא אמר לה בטון מאשים, כאילו עשתה את זה כדי לפגוע בו באופן אישי.

"אני כותבת עבודה," היא שיקרה. "אדוני."

"אני לא רואה סיכומים," הוא השיב, מחווה אל המחסור בעטים וגיליונות קלף. "לכי. תשאירי את הספרים פה."

מורגנה קמה והלכה משם בלית ברירה. היא הסתכלה מעבר
לכתפה כיצד גאליוס תופס את מקומה ופותח את הספר הקרוב אליו ביותר. יותר מכל דבר הוא נראה כמו בריון שאסף שלל חסר שימוש; הוא כיווץ את מצחו בריכוז כשהביט בדפים, ומורגנה אמרה לעצמה ברשעות שזה מפתיע שהוא בכלל יודע לקרוא. בשביל מה מורה ללחשי מגננה צריך ספרים על שינה, בין כה וכה? קשה היה לה לדמיין שאדם אטום כמו גאליוס סובל מאותה הבעיה כמוה.

הספרייה הראשית של ווינטרהול הייתה בין הספריות המסודרות ביותר שמורגנה ראתה מימיה. כל התכנים מוינו בקפדנות אדירה וקוטלגו במדפי העץ העצומים כחומות, אלה ניצבו בשורות סדורות בדיוק מופתי. בין האגפים, המעברים היו מרופדים שטיחים כחולים כהים, נקיים, והחדר הואר באורן הרך והמלטף של מנורות מכושפות שנתלו משלשלאות מתכת חזקות מהתקרה הגבוהה.

מורגנה חצתה את המעבר הראשי של הספרייה כשתנועה משכה את עינה. הגישה אל החלק הגבוה של המדפים העצומים הייתה רק בעזרת גשרי עץ שנמתחו בין הגזוזטרות של הקומה השנייה של הספרייה, שם הוחזקו הספרים המיוחדים. על אחד מגשרי העץ האלה חלפה דמות עטויה גלימת חורף ישנה, צועדת בביטחון חינני.

מורגנה הביטה בפנים הבהירות, הממוסגרות שיער שחור סמיך, שחלפו מול עיניה מבלי להבחין בקיומה. לרגע חשה כאילו ראתה רוח רפאים של מכר רחוק – הרי לא ייתכן שהיא פה. אבל היא הייתה אמיתית מאד כשנכנסה יחד עם שלושה אנשים נוספים לאחד מחדרי העיון; מורגנה זיהתה את אחת הספרניות ביניהם.

מורגנה נעצרה במקומה במרכז השטיח המאובק שבין המדורים. הדחף הטבעי שלה היה להימנע מצורך בגינוני נימוס, היות והאישה לא הבחינה בה. אבל מצד שני, מה היא עושה פה? היא לא הייתה תלמידה באקדמיה, ולא היו אמורות להתקיים בחינות בשבועות הבאים.

היא פנתה אל המדרגות הלולייניות הקרובות והחלה לטפס. מעבר לעיקול האחרון, בקצה הגרם, היא נבלמה על ידי אדם שחסם את הדרך.

"אנו נפגשים שוב, ליבריס." פארנהייט נשען על המעקה בקלילות חתולית.

"אני צריכה לעבור," היא אמרה בחוסר סבלנות.

"אני חושש שאני לא יכול לאפשר לך לעשות את זה."

"לא ידעתי שאתה ספרן עכשיו."

"אני לא."

"אז אין לך את הזכות להגיד לי לאן אני יכולה או לא יכולה ללכת," היא אמרה באסרטיביות. "תן לי לעבור. או שאולי אתה מעדיף שאחד הספרנים יכריע את הסוגיה הזו?"

פארנהייט צחק, כאילו ידו הייתה על העליונה. "את מוזמנת ללכת להלשין למי שאת רוצה. את תופתעי לגלות שהסגל יצודד בי."

מורגנה התכוונה לדרוש לדעת את כוונתו, כשתנועה מעבר לכתפו של הגרמני משכה את עינה. ארטמיס לסטריינג' יצאה מחדר העיון וצעדה לקראתה. היא הלכה במתח, אפילו בבהילות מסוימת, ובו בזמן חייכה אליה בכנות.

"מורגנה," היא בירכה אותה, הקמטים העדינים שסביב עיניה הכהות מתרככים. "קיוויתי לפגוש אותך פה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר."

פארנהייט נתן לה לעקוף אותו והיא חיבקה את מורגנה באימהיות. מורגנה חיבקה אותה בחזרה, חשה פקעת של אשמה מתהדקת בבטנה לנוכח המחווה. היא הפסיקה לענות למכתביה של ארטמיס מאז שקיבלה את המלגה שלה מפרופסור אוורה. הוא רמז לה באופן שלא משתמע לשתי פנים שהוא מעוניין שהיא תנתק איתה קשר, וכך היא עשתה.

"מה שלומך? את עדיין נראית חולה, יקרתי. אני מקווה שאת שומרת על עצמך," המשיכה ארטמיס, מדברת כאילו לא ספגה ממנה התעלמות במשך חודשים.

"מעולם לא הייתי חולה," מורגנה ענתה את תשובתה הקבועה. "מה... מה את עושה פה? איך ידעת שאני לומדת פה?"

"הפטרון שלך כתב לי כשנסעת. לא הספקתי לברך אותך על המלגה."

"אה, תודה..." מורגנה לא חשה בנוח לדבר כשפארנהייט ביניהן.

"בואי, אני רוצה להכיר לך כמה חברים."

היא אחזה בידה של מורגנה והובילה אותה לחדר העיון תוך התעלמות מוחלטת מפארנהייט. מורגנה הסתכלה בו מעבר לכתפה, ומצאה אותו מסתכל בה בחזרה. היא התכוונה לשאול את ארטמיס מדוע הוא עומד שם על המשמר כך, אך אז הן נכנסו לחדר, וההיכרויות התחילו מייד.

שלושת האנשים שישבו שם היו חברי סגל באקדמיה; מורגנה ראתה אותם לפעמים, בספרייה או בחממות. אבל הם לא היו במעמד של מרצים, לכן מורגנה לא ידעה את שמותיהם עד אותו הרגע, וגם אז לא טרחה לנסות לזכור אותם. היא תיארה לעצמה שארטמיס רכשה חברים באקדמיה לאחר כל הפעמים שנבחנה שם, אבל לא הבינה מדוע היא כל כך רוצה להכיר לה אותם. הם היו בסך הכל ספרנית, גנן ואיש מעבדה, מבוגרים ומשעממים.

ארטמיס התיישבה והושיבה את מורגנה בכיסא לידה. השולחן בחדר היה ריק. מדוע הם יושבים בחדר עיון בספרייה אם הם לא משתמשים בספרים?

"יש לך שם באקדמיה, העלמה ליבריס," אמרה לה הספרנית, שענייה נראו עצומות מאחורי זגוגיות משקפיה העבות להחריד. "פרופסור אוורה הנכבד עשה מאמצים רבים כדי להעניק לך את מלגת הלימודים. את כנראה משהו מיוחד."

"כמובן שהיא משהו מיוחד," אמר הגנן, גבר מקריח בעל ציפורניים מטונפות, בטון של דוד גאה. "היא הבת של דיימוס ליבריס."

"אתה הכרת את אבא שלי?" שאלה מורגנה.

"הו, לא, לא. אבל הערצתי את עבודתו." הוא חייך אליה חיוך צהוב. מורגנה חשה סלידה. החמיא לה לדעת שאדם כמו פרופסור אוורה העריץ את אביה, אבל הערצתו של אדם כזה בעיקר הגעילה אותה.

"כולנו הערצנו אותו," הבטיח לה הלבורנט מהמעבדה לשיקויים בקומה החמישית, יצור רזה וכמעט חסר גבות.

מורגנה זייפה חיוך, מתוך נימוס. איזה עניין יכול להיות לאנשים כאלה בתיאורית מקור הקסם?

"למעשה, בדיוק דנו בהשלכות המעשיות שהיו עשויות להיות ניסוי שלו, לו היה זוכה להשלים אותו," סיפרה לה ארטמיס, נוגעת בשיערה בגאווה, כאילו המחקר היה שלה. משום מה, היא הרגישה כאילו היא בחלום – הסיטואציה הייתה פשוט כל כך מוזרה.

"חשבתי שאמרת... שעדיף שאני לא אדע," היא אמרה לארטמיס, זוכרת את שיחתן הטעונה בפונדק 'שלושת המטאטאים' באותו הקיץ.

ארטמיס הסתכלה בשלושת האחרים, כאילו היו איזו וועדה חשובה ולא שלושה אנשים עלובים. "דברים משתנים, יקרתי," היא אמרה למורגנה לבסוף. "ובימים טעונים כמו אלה שאנחנו נמצאים בהם, הם משתנים מהר במיוחד. כרגע... אנחנו זקוקים לבתו של דיימוס ליבריס."

שלושת אנשי הסגל הסתכלו על מורגנה בריכוז, כאילו כל רגע היא תהפוך לאיזו תופעת טבע חד פעמית. היא הרגישה חוסר נחת גובר.

"אבא שלך מעולם לא היה אדם חשוב, מורגנה," סיפרה לה ארטמיס. "הוא היה טהור דם, אך כפי שאת בוודאי יודעת, הוא היה יתום וחסר כל. אמרו עליו שהוא לא יגיע רחוק. רק מעטים יודעים שהעני המרוד הזה היה על סף תגלית שהייתה צפויה לשנות את פני העולם לנצח.

"ברגע שזה נודע למשרד הקסמים, הוא מיהר לעצור בעדו ולכלוא אותו. כולנו חשבנו שהמחקר אבד לנצח. אף אחד, גם הקוסמים המבריקים ביותר, לא הצליחו לפענח את חלקי המחקר שניצלו מהשמדה. דיימוס הגן על המחקר שלו באמצעות איזה צופן או חידה, שאף אחד לא יכול היה לפתור. כל מי שציפה לראות את פירות המחקר שלו התייאש.

"אבל לפני שישה חודשים קרה משהו שגרם לנו להאמין שהתגלויות לא אבדו. הסימנים הברורים שאפיינו את המחקר של אביך נראו בהוגסמיד."

מורגנה חשבה מייד על הלילה בהוגסמיד. הלילה שהתחיל כלילה היפה ביותר בחייה, והסתיים כנוראי ביותר. היא חשבה על ברק הרפאים הכחול שהאיר את הרחובות הנטושים – האור שהבזיק רגע לפני שהיא לא ראתה את פרופסור פוטר יותר...

ארטמיס חשה במצוקתה וחיבקה את כתפיה בזמן שהמשיכה לדבר. "התחום שאביך חקר נחשב כחידה בעיני קוסמים במשך אלפי שנים. הם שאלו את עצמם מה מבדיל אותם מהאנשים חסרי הקסם. מדוע יש אנשים שנולדו עם היכולת המופלאה הזו, והיו מסוגלים להעביר אותה הלאה, בעוד אנשים אחרים נולדו בלעדיה? כיצד קורה שילד בעל כוחות קסם נולד לשושלת של מוגלגים, או שסקיב נולד למשפחת קוסם טהורת דם?

"התיאוריה המהפכנית של אביך הייתה שאין הבדל בין בני האדם בנושא הזה. נקודת המוצא של המחקר שלו הייתה שכולם נולדים עם פוטנציאל לשלוט בקסם, אך אצל אנשים רבים היכולת הזו רדומה. האנשים האלה הם המוגלגים.

"אנשים צחקו עליו בהתחלה. איך אפשר לומר שמוגלגים יכולים להפוך להיות קוסמים? זו מחשבה מגוחכת. אבל אביך ביצע ניסויים, והתוצאות הראו שיש אמת בדבריו. הוא מצא דרך – וזו החידה הגדולה של המחקר שלו – לעורר יכולת לשימוש בקסם אצל חסרי קסם, וגם להרדים את היכולת להשתמש בקסם אצל קוסמים."

זה מה שהאור הכחול עושה, מורגנה הבינה. אם הייתה נחשפת אליו באותו הלילה, כמו כל שאר הקוסמים חסרי המזל ופרופסור פוטר, יכולות הקסם שלה היו נלקחות ממנה. היא הייתה הופכת להיות מוגלגית חסרת ייחוד. המחשבה הייתה מאד לא נעימה, ואפילו מבחילה, כשהפנימה שזה מה שקרה לפרופסור פוטר.

"זה הפיך?" היא שאלה את ארטמיס. "ההשפעה על קוסמים הפיכה?"

"אני לא יודעת," השיבה ארטמיס בעדינות. "אנחנו רוצים למצוא את התשובה. היכן שהוא בעולם, יש מישהו שהשלים את המחקר של אביך, ואיך שהוא, המידע הזה הגיע לידיהם של חסרי הקסם. אנחנו רוצים למצוא את התשובות כדי שנוכל להגן על עצמנו מפניהם, להשיב מלחמה... וחשוב מכל, להבטיח שהם לא ישתמשו במידע כדי להעניק לעצמם כוחות קסם ולבייש את תואר הקוסם."

ארטמיס הייתה טהורת דם ממשפחה עתיקה, מורגנה נזכרה בעודה מביטה בפניה של האישה. אין ספק שהעובדה שידיהם של חסרי הקסם על העליונה בסכסוך הזה מכעיסה אותה מאד. הקמטים העדינים שסביב שפתיה ועיניה נראו כמו חריצים באבן שיש לבנה, וענייה השחורות להטו כמו גחלים. מורגנה עוד לא זכתה לראות אותה כה נסערת ומלאת להט.

מורגנה לא חשה את הלהט הזה, אבל יכולה הייתה להבין אותה בהחלט. היא אהבה את המחשבה שהיא בת לעם ייחודי ונעלה; היא לא רצתה שהמוגלגים יתחרו בה.

"מה אתם מתכוונים לעשות?" היא שאלה, וחשבה על פרופסור אוורה. האם הוא יודע שהוא לא היחיד שמחפש את התשובות? האם עליה לספר לו? האם עליה לספר להם על מאמציו של פרופסור אוורה? משום מה, היא הרגישה שאסור לה בתכלית האיסור לעשות משהו כזה.

"אנחנו מתכוונים לאסוף את מיטב המוחות בעולם ולנסות לפצח את כתב החידה של אבא שלך," אמרה ארטמיס. "ויהיה לנו לכבוד אם תצטרפי אלינו."

היא הנהנה ללא מילים. האמת על הסיבה שאוורה העניק לה את המלגה הייתה על שפתיה, אך היא בלמה אותה בדחף של אינסטינקט, כאילו היו צורך להקיא מול האנשים האלה.

הם חייכו אליה בהערכה, וארטמיס ליטפה את פנייה באימהיות, בגאווה.

רק מאוחר באותו הלילה, כשמורגנה התעוררה על הרצפה מתחת לשולחן העבודה שלה, היא נזכרה בדבר מה שפרופסור אוורה אמר לה על ארטמיס ביום בו העניק לה את המלגה.

"היא לא חברה ראויה עבורך. בתם של אוכלי מוות, שזכתה בהשכלתה באמצעות עורמה... לא, מוטב שתתרחקי מחברתה. איני מעוניין ליצור סכסוך בין שתיכן, כמובן, אך אסור לשלול את האפשרות שגברת לסטריינג' שתלה את התמונה אצלך. הרי מי עוד קרוב אליך מספיק? אני משוכנע שהיא רצתה לנקום על פסילתה במבחני הקבלה, והיא בהחלט ערמומית מספיק על מנת לבצע את המעשה..."

מורגנה הזדקפה כשחשה דחף להקיא וחבטה את ראשה בחוזקה בשולחן. התמונה הזו... אם ארטמיס באמת שתלה אותה אצלה, היא ללא ספק ידעה על הקשר של אוורה אל אביה... האם היא תבקש עזרה גם ממנו? הייתה לה תחושה שלא, אבל היא לא ידעה כיצד לבסס אותה. היא פשוט ידעה שמחשבה על הנושא גורמת לה כאב ראש, ושעדיף לא להימנע מלחשוב על כל העניין, לפחות עד שתגלה מדוע היא לא מצליחה לישון.

הפרק הקודם		הפרק הבא