גורל משותף

פרק 5: ללא קסם

הבוקר עלה בהיר ושקט. הרמיוני פקחה את עיניה והביטה סביב. היא נרדמה על הספה. בספה ליד היא ראתה את סנייפ, ישן. היא קימטה את מצחה ונזכרה שביקשה ממנו להישאר. היא גררה את רגליה אל חדר האמבטיה. היא התקלחה במים צוננים שהסירו מעליה את העייפות לגמרי.

למרות הנסיבות, היא ישנה טוב. היא זכרה שראתה את סיריוס בחלומותיה והוא נראה בריא ויפה תואר מתמיד. הוא חייך אליה והיא קראה לו. חיוך עלה על שפתיה. היא יצאה מהמקלחת ועלתה לחדר השינה כדי להתלבש לקראת היום החדש.

הרמיוני לבשה חולצה אדמדמה הדוקה במקצת, עם כיתוב מנצנץ, ומכנסי ג'ינס בהירים. לרגליה נעלה סנדלים שטוחים בצבע חול. היא ירדה למטה מנסה שלא לחשוב על כוח הקסם שלה שאבד כרגע. החלום שלה עשה לה מצב רוח טוב למדי.

היא החלה בטיגון ביצים, קליית לחם וחיתוך ירקות לקראת ארוחת הבוקר. זמן מה לאחר מכן, התעורר סנייפ. הוא ניגש למטבח. "שירותים?" שאל. "הדלת שמשמאל למדרגות." אמרה הרמיוני. הוא הנהן והלך. הרמיוני הופתעה לגלות שסנייפ לא אדם של בוקר.

הרמיוני הגישה לשולחן את ארוחת הבוקר. היא צירפה לביצים, הלחם הקלוי והירקות שהכינה, ריבת תות, חמאה, שתי כוסות, כד חלב וכד של מיץ דלעת. סנייפ צנח אל אחד מכיסאות העץ בדיוק כשסיימה. "ארוחת בוקר?" היא הציעה בחיוך. הוא הנהן ולקח ממנה צלחת עם ביצים, ירקות ולחם קלוי.

לרגע נשמעו רק קרקושי הסכו"ם. סנייפ מזג לעצמו כוס חלב ואמר, "נזכרתי למי שייך הכתב על המכתב שקיבלת אתמול." הרמיוני שבדיוק שתתה מכוסה השתנקה. סנייפ הביט בה בגבה מורמת. "באמת?" היא שאלה כשהתעשתה. "אהה," הוא אמר ולגם עוד לגימה מהחלב. "ולמי הוא שייך?" שאלה הרמיוני בקוצר רוח. "סיריוס בלק." אמר סנייפ. הרמיוני שהאמינה שהוא משקר קפאה במקומה.

היא החליטה לנסות את מזלה. "אתה טועה, מה לי ולסיריוס בלק?" שאלה הרמיוני כביכול מופתעת. "את שקרנית גרועה מיס גריינג'ר, וחוץ מזה, בלק למד בשכבה שלי, אני מכיר את כתב היד שלו." אמר סנייפ.

הרמיוני שתקה. "הוא מסוכן." אמר סנייפ. "לא, הוא לא." קבעה הרמיוני. "הוא רוצח ידוע לשמצה!" מחה סנייפ בכעס. "הוא לא!" קראה הרמיוני בעצבים. "הוא הורשע," אמר סנייפ. "במשהו שהוא לא עשה, לא הוא רצח את המוגלגים." אמרה הרמיוני. "לא? אז מי כן?" שאל סנייפ. הרמיוני נשכה את לשונה. היא ידעה שאם תגיד לו את האמת הוא לא יאמין לה. "לא משנה," היא אמרה באנחה וחזרה למקומה. "הוא כן מסוכן, ואת לא צריכה להתכתב איתו, הוא כבר גרם לך להאמין בחפותו." אמר סנייפ. "אני אתכתב עם מי שאני רוצה." קבעה הרמיוני. "כרצונך. תודה על ארוחת הבוקר מיס גריינג'ר." אמר סנייפ והלך משם.

היא שמעה את הדלת נסגרת אחריו. "אוף," היא מלמלה וטמנה את פניה בכפות ידיה. עכשיו הוא יספר לדמבלדור ודמבלדור ישגיח עליה במאה עיניים. "אוי סיריוס, הלוואי והיית פה." היא מלמלה. כול מצב רוחה הטוב הלך ביחד עם סנייפ.

היא לקחה את שרביטה ומלמלה, "לומוס," דבר לא קרה. "לומוס!" היא קראה בקול. שום דבר. היא נאנחה.

שלושה ימים לאחר מכן, הביאו את הופ התנשמת לתאו של סיריוס. היא נחתה על כתפו וקראה בקול נוגה. "היי," הוא אמר ברוך ופתח את החבילה ששמטה על מיטתו. הוא צחקק בשקט כשהבחין בשמיכה הגריפינדורית ששלחה לו. הוא חייך למראה התמונות של ביתה החדש. מבטו התעכב על התמונות שבהן הופיעה הרמיוני. הוא חייך. ילדה חמודה, חשב לעצמו.

לבסוף הוא פתח את המכתב.

היי סיריוס,

מה נשמע? פה אני בעיקר בשגרה, לא עושה הרבה.

ראית את התמונות והשמיכה? מוצא חן בעיניך? אני מקווה שכן.

היום סנייפ הופיע פה. הוא כזה מעצבן. לא מספיק שאני צריכה לסבול אותו בתור מורה לשיקויים שלא סובל גריפינדורים, הוא גם נשלח לבדוק מה איתי.

הוא ראה את המכתב ששלחת לי, הוא לא קרא אותו, אבל הוא אמר שהכתב שמופיע על גליל הקלף מוכר לו.

הוא ניסה עליי ביאור הכרה אבל עצרתי אותו.

זהו בסך הכול.

תשמור על התקווה.

מתגעגעת מאוד,

הרמיוני.

סיריוס נאנח. הוא צרף את המכתב החדש למכתב הקודם של הרמיוני, לקח צפרדע שוקולד והחל לכתוב מכתב נוסף.

כשסיים לכתוב את המכתב הוא קשר את גליל הקלף אל רגלה של הופ והיא עפה דרך החלון.

באותו הלילה, חלם סיריוס על הרמיוני. היא הייתה כל כך קרובה, אך עם זאת מאוד רחוקה. הוא התעורר בבת אחת באמצע הלילה, לא יודע אם היה זה חלום או סיוט.

באותו הזמן, הרמיוני שכבה ערה במיטתה. היא לא הצליחה להירדם. המחשבה על היעדר כוחות הקסם שלה החזיקה אותה ערה לחלוטין בלילות האחרונים. "לומוס." מלמלה הרמיוני בחדרה החשוך, אך דבר לא קרה. "לומוס!" היא קראה שוב אך לשווא, כוחותיה לא חזרו. כך כמו בכול לילה, מאז שכוחותיה נעלמו, בכתה הרמיוני עד שהעייפות הכניעה אותה והיא נרדמה. בימים הבאים היא לא טרחה אפילו לצאת מהמיטה. בשביל מה? היא בודדה, ללא כוח קסם ובלי יכולת לסייע לסיריוס.

לפתע, כמו אור מתוך האפלה הופיעה הופ. "הופ! חזרת אליי!" קראה הרמיוני ולקחה את גליל הקלף הקשור לרגלה של הופ. "לכי לנוח בכלוב שלך, אני לא אשלח אותך חזרה עכשיו." אמרה הרמיוני. הופ כרסמה את אוזנה בחיבה והתעופפה אל תוך כלובה. שם גמעה מים ונרדמה תחת כנפה השמאלית.

הרמיוני פתחה את גליל הקלף.

היי קטנה,

תמונות יפיפיות.

תודה על השמיכה, היא מאוד גריפינדורית.

סנייפ! הוא נורא! עם השיער השמנוני שלו והקול העוד יותר שמנוני שלו, איכס!

אני מקווה שהוא לא עשה לך חיים יותר מדי קשים.

מצטער אם הסתבכת בצרות בגללי.

מה שלומך? איך את מתמודדת עם הכול?

ומה שלום הארי? הוא בסדר נכון?

פה השגרה היא שעמום מוחלט, הלוואי ויכולתי לצאת מפה.

אולי אני אנסה לברוח, אני כבר אחשוב על משהו.

אני מאוד נהנה מהממתקים.

חבל שאת לא יכולה לבקר שוב. זה היה מוסיף לי עניין לחיים.

בכול מקרה, אני אחכה למכתב הבא שלך.

שלך,

סיריוס.

הרמיוני צחקקה. הוא מצחיק אותה, זה מפתיע כול כך. היה לה קשה לצחוק בשבועות האחרונים. נותרו שלושה שבועות עד למועד החזרה ללימודים. מה אם הכוחות שלה לא יחזרו עד אז? הרמיוני נאנחה ועצמה את עיניה. זו הייתה שעת צהריים, השמש עוד עמדה באמצע השמיים. הרמיוני נותרה במיטתה.

"מיס גריינג'ר! מיס גריינג'ר!" היא שמעה קול קורא ופקחה את עיניה. השמיים היו שחורים בחוץ, היא לא ידעה אם זה אמצע הלילה, או שרק החל להחשיך. "מיס גריינג'ר!" נשמע שוב הקול. הרמיוני יצאה מהמיטה באנחה ונכנסה אל הטרקלין.

שם בין הלהבות נח ראשה של לא אחרת מאשר פרופסור מינרווה מקגונגל, מורה לשינויי צורה וראש בית גריפינדור, הבית אליו השתייכה הרמיוני, בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. "שלום פרופסור." אמרה הרמיוני והתיישבה על השטיח מול האח כשהיא חובקת את ברכיה. "מיס גריינג'ר את נראית נורא. פרופסור סנייפ סיפר לי שאת מדוכדכת, ופוטר מאוד מודאג ממצבך. אז ספרי לי, מה בדיוק קורה שם?" דרשה מקגונגל. הרמיוני הופתעה לגלות שסנייפ לא הסגיר את הקשר שלה עם סיריוס.

"שום דבר פרופסור. אני לא חושבת שאוכל ללמוד השנה בהוגוורטס." אמרה הרמיוני. "ומדוע לא?" שאלה מקגונגל. "כי איבדתי את כוח הקסם שלי, אני לגמרי מוגלגית כעת ומוגלגים לא לומדים בהוגוורטס." אמרה הרמיוני בקול שקט. "יקירתי, אילו מין שטויות את מדברת, האם פרופסור סנייפ לא הסביר לך שאיבוד הקסם הוא עניין זמני?" שאלה מקגונגל. "כן אבל כבר עבר יותר משבוע ונותרו בקושי שלושה שבועות עד תחילת הלימודים. מה אני אעשה בהוגוורטס אם כוחות הקסם שלי לא ישובו עד אז?" שאלה הרמיוני. "תלמדי תיאורטית עד שהמצב יסתדר. בינתיים, טפלי בעצמך, היפגשי עם חברייך ונסי ליהנות מעט ממה שנותר מחופשת הקיץ. אצפה לראותך בראשון בספטמבר." אמרה מקגונגל ונעלמה לפני שנתנה להרמיוני הזדמנות להגיב.

הרמיוני נאנחה וגררה את עצמה אל המקלחת. זמן  מה עמדה מתחת לזרם המים הקרירים. כשסיימה להתקלח עלתה לחדר השינה ולבשה את הפיג'מה שלה שכללה מכנסיים קצרצרים וחולצה אפורה רחבה. אחרי שסיימה להתלבש ואחרי שהברישה את שיערה הסורר, נזכרה הרמיוני שלא כתבה לסיריוס מכתב תשובה.

היא התיישבה ליד השולחן והחלה לכתוב. כשסיימה נצנצו כוכבים בשמיים השחורים וירח מלא זרח מעל. היא החליטה לשלוח את המכתב בבוקר הבא.

הרמיוני התעוררה עם הנץ החמה. בקושי האיר היום. הופ עמדה על אדן החלון, לועסת דבר מה שנראה כמו עכבר. מסתבר שהיא יצאה לצייד באמצע הלילה. "בוקר טוב הופ." אמרה הרמיוני ונכנסה אל חדר האמבטיה כדי להתרחץ ולהתכונן לקראת היום החדש.

כשסיימה את התארגנות הבוקר שלה, שלחה הרמיוני את הופ עם המכתב לסיריוס וירדה אל המטבח לאכול ארוחת בוקר. היא מילאה קערית בדגני בוקר ויצקה עליהם חלב. הלילה לא חלמה על סיריוס, הלילה היא לא חלמה כלל.

כשסיימה לאכול, שטפה הרמיוני את הכלים ויצאה אל הגינה. היא לבשה כפפות עבודה והחלה בניכוש העשבים השוטים. הגינה הקדמית הייתה ריקה מצמחים, וכך הייתה גם הגינה האחורית. היא החליטה לזרוע בגינה הקדמית ורדים ופרחים ואילו באחורית ירקות וצמחי תבלין.

השעה הייתה כמעט שעת צהריים כשסיימה לנכש את העשבים משתי הגינות. היא נכנסה פנימה בשביל להביא את הזרעים שקנתה באחד מימי הקניות שלה והחלה במלאכת הזריעה. היא זרעה ורדים, לבנדר, ליליות לבנות, צהובות וכתומות וצבעונים בשלל צבעים בגינה הקדמית וכשסיימה, החלה לזרוע בגינה האחורית.

היא זרעה עגבניות, דלועים, פלפלים וחסה בצד ימין של הגינה ואילו בצד שמאל, שתלה נענע ריחנית, פטרוזיליה, כוסברה, תימין ורוזמרין. כשסיימה את עבודתה בשתי הגינות השמש כבר נטתה לשקוע. היא נזכרה שלא אכלה דבר מאז ארוחת הבוקר המאוד מוקדמת שלה, ונכנסה פנימה כדי להתרחץ ולאכול ארוחת ערב.

היא התלבשה בפיג'מה שלה והכינה לעצמה ארוחת ערב קלה, שכללה קלי מרוח בחמאה, סלט ירקות וכוס תה. היא לקחה את ארוחת הערב שלה אל הטרקלין ולאחר שהדליקה אש באח בשביל שיהיה לה אור ובמקביל פתחה את החלון הרחב כדי שחום האש יתפזר ומבעד לחלון ייכנסו משבי אוויר צוננים.

היא הוציאה מהכוננית את ספר הלימוד של התגוננות מפני כוחות האופל לשנה הקרובה והחלה לקרוא. זה היה משעמם למדי והיא תהתה מי יהיה המורה החדש השנה ומדוע הוא בחר בספר הזה. כשסיימה עברה אל ספר השיקויים שכבר היה מעניין יותר. היא תהתה מדוע סנייפ מעוניין ללמד התגוננות מפני כוחות האופל אם הוא מוצלח כל כך בשיקויים.

כך קראה הרמיוני ספר אחר ספר. כשסיימה, כבר נצצו הכוכבים בשמיים והירח זרח לצידם. היא החזירה את הספרים לכוננית וירדה אל המטבח לשטוף את הכלים. המלאכה הפשוטה הרגיעה אותה ונתנה דרור למחשבותיה.

לפתע שמעה צעדים מאחוריה והסתובבה בבת אחת בשרביט מונף. היא ידעה שכוחותיה עוד לא שבו, אך קיוותה שמראה שרביטה בלבד ירתיע את הפולשים. מאחוריה עמדו שלושה קוסמים עטויי גלימות שחורות, ברדסים ומסכות. היא נזכרה כיצד תיאר הארי את אוכלי המוות. פניה החווירו.

"שלום לך מיס גריינג'ר. היה לנו העונג לפגוש בהורייך." אמר קול משמאלה. הרמיוני הביטה בהם בזעם. "הסתלקו," היא אמרה. שלושתם פרצו בצחוק עז. "ואם לא? מה תעשי בוצדמית? אה?" שאל אחד מהם. הרמיוני נסוגה לאחור.

בינתיים במחילה ניסה הארי לדבר על ליבם של אדון וגברת וויזלי. "אני רק רוצה לבדוק מה שלומה, אני אלך דרך רשת הפלו ואחזור מהר," הבטיח הארי. "כן אימא, ואני אצטרף אליו." הבטיח רון. גברת וויזלי נאנחה. "בסדר, חיזרו מהר." היא הסכימה לבסוף. הארי הנהן והם מיהרו אל האח. הם אמרו את הכתובת ונעלמו בזה אחר זה.

"לכו מכאן! מה אתם רוצים ממני?!" קראה הרמיוני. "קרושיו!" קרא אחד מהם והרמיוני צרחה. הארי ורון שמעו את הצרחות וקפאו על מקומם. הארי הרים אצבע לשפתיו וסימן לרון להתקדם בשקט בעקבותיו. הארי שמע את צרחותיה של הרמיוני ואת הצחוק המתלווה אליהן. אחד מהם בעט בפניה.

"שתק!" קרא הארי אך קללתו נחסמה. "פטריפיקוס טוטאלוס!" קרא רון, אך גם הוא נחסם. וכך הם המשיכו להחליף קללות עד שלבסוף קרא אחד מאוכלי המוות, "אל תיגעו בפוטר, הוא שייך לאדון! בואו נלך!" והם התעתקו משם.

הארי רכן לצד הרמיוני בעוד רון נותר לעמוד על המשמר. "הם שברו לה את האף." מלמל הארי וליטף את ראשה. היא נאנקה. "הם- הם- הרגו את ההורים שלי..." היא מלמלה. "ששש... נדאג לזה אחר כך, הירגעי." אמר הארי ברוך. "רון, תשתמש באח כדי לקרוא למישהו, דמבלדור, סנייפ, כול אחד." הוסיף הארי. "תסתדר פה לבד?" שאל רון. הארי הנהן.

זמן מה לאחר מכן, חזר רון אל המטבח כשדמבלדור, לופין וסנייפ בעקבותיו. "ניסיתי בבית, הם היו בישיבה של המסדר," הסביר רון למראה עיניו המופתעות של הארי. הוא ציפה שאחד יגיע, לא שלושה.

"מה בדיוק קרה?" שאל דמבלדור מבלי להביט בהארי. הארי עיקם אפו על ההתעלמות אך השיב. "רציתי לבקר את הרמיוני, אז הגענו אני ורון דרך רשת הפלו ושמענו את הרמיוני צורחת, התגנבנו בשקט וראינו שלושה אוכלי מוות, עם הגלימות, הברדסים והמסכות. למרות שהפתענו אותם, הם  הצליחו להשיב מלחמה, ואז קרא אחד משהו, כמו 'אל תגעו בפוטר, הוא של האדון, בואו נלך' ואז הם התעתקו. זיהיתי את הקול של מאלפוי, לוציוס." אמר הארי. "אני מבין. זו הייתה טעות לחשוב שהיא תהיה בטוחה בגלל שזו שכונה של קוסמים. אני אטיל כמה קסמי הגנה על הבית לפני שנלך." אמר דמבלדור. הוא נשמע זועם.

"הם שברו לה את האף, את זה אני רואה, מה עוד קרה?" שאל סנייפ והביט בהארי. "אני חושב שקרושיאטוס." אמר הארי. סנייפ הנהן. הוא מלמל לחש שתיקן את אפה השבור ולחש נוסף שניקה את הדם מפניה. רמוס ניגש אליה והרים אותה על זרועותיו. "אני אקח אותה לחדר השינה," הוא אמר ועלה במדרגות כשסנייפ מאחוריו.

"מה יקרה עכשיו?" שאל הארי. "למה אתה מתכוון?" שאל דמבלדור בעודו בוחן את הנברשת שבסלון. "מה אם הם יחזרו? כוחות הקסם שלה לא חזרו עדיין, היא לא יכולה להתגונן." אמר הארי. "אני אטיל לחש שימנע התעתקות לתוך הבית, ולחש אזעקה שיתריע בפניה אם מישהו מנסה להיכנס פנימה בעורמה, יהיה לה מספיק זמן לקרוא לעזרה." אמר דמבלדור, עדיין מבלי להסתכל בהארי. הארי חרק את שיניו בזעם וכמעט ושאל, "למה-" אך הוא נעצר ניער את ראשו והשתתק.

סנייפ ורמוס ירדו חזרה אליהם. "נתתי לה שיקוי שיקומון ושיקוי לשינה ללא חלומות. היא תישן עד הבוקר." אמר סנייפ. "תודה," אמר רון. סנייפ הנהן. דמבלדור הטיל את לחש האזעקה ואת הלחש למניעת התעתקות. "קדימה, נחזיר אתכם למחילה," אמר רמוס. "אני נשאר פה." קבע הארי. "גם אני," אמר רון. "פוטר-" ניסה סנייפ אך נעצר בידי דמבלדור, "בסדר, תישארו כאן הלילה. פרופסור סנייפ יישאר איתכם." אמר דמבלדור. הארי התכוון למחות, אך רמוס הקדים אותו, "אני אוכל להישאר איתם." הוא אמר. "בסדר גמור. רמוס יישאר איתכם, אני ופרופסור סנייפ נלך עכשיו. לילה טוב." אמר דמבלדור. "לילה טוב," השיבו רון, רמוס והארי. הם שמעו את צליל ההתעתקות מחוץ לבית ואז הכול דמם.

הארי נאנח ונכנס לשבת בטרקלין. רון ורמוס הצטרפו אליו. "איזה לילה," מלמל רון. הארי רק הנהן. רמוס הביט בו. "אתה בסדר הארי?" שאל רמוס. "אני לא מבין. איך הוא יכול לחמוק מכול עונש פעם אחרי פעם? הרמיוני אמרה שהם הודו שרצחו את הוריה. מאלפוי רצח את ההורים שלה ותקף אותה, מה עוד צריך לקרות כדי שמשרד הקסמים יתעורר?" שאל הארי בכעס.

רמוס נאנח. "אתה צריך להבין, מרבית האנשים היו נוכחים בפעם הקודמת שוולדמורט הסתובב חופשי, חלקם היו ילדים וראו מה המצב עושה להוריהם, חלקם סבלו בעצמם מהמצב ואף איבדו קרובי משפחה לוולדמורט. אתה חושב שהם רוצים להאמין שהוא חזר? במיוחד כשהוא לא מראה את עצמו?" שאל רמוס. "אבל כשהוא יראה את עצמו זה כבר יהיה מאוחר מדי, כבר לא נוכל להתגונן." אמר הארי בקול עגום. "בשביל זה הקים דמבלדור את המסדר מחדש. עוף החול נולד מחדש כדי לחתור תחת האויבים, ותחת העיוורים שבעיוורונם הופכים לאויבים שלנו ושל עצמם." אמר רמוס.

הארי ורון הוסיפו לשתוק, שקועים בתוך עצמם. הארי חש בעייפותו ונעמד. הוא החל להסתובב ברחבי החדר. "אתם יכולים לישון אם אתם רוצים, אני לא אירדם." אמר רמוס. רון והארי הנידו ראשם בשלילה והוסיפו לשתוק.

לבסוף עלה הבוקר, והשלושה שנותרו ערים כול הלילה החלו בהכנת ארוחת הבוקר.

הרמיוני פקחה את עיניה ונאנחה. זיכרון ליל אמש הכה בה במלוא כוחו ולרגע היא רק הצטנפה לכדור במיטתה ובכתה בשקט. כשנגמרו הדמעות היא קמה מהמיטה ופנתה אל חדר האמבטיה. זמן מה שקדה על הרחצה ועל בחירת בגדיה לאותו היום.

לבסוף, בחרה ללבוש חצאית קפלים שחורה שהגיעה עד לברכיה וחולצה קיצית לבנה שחשפה את מרבית גבה. היא ירדה אל המטבח יחפה וריח ארוחת בוקר עלה באפה. "בוקר טוב, התכוונו להעלות לך מגש עם ארוחת בוקר למיטה. מה שלומך?" אמר הארי ברוך. "אני בסדר." אמרה הרמיוני. והתיישבה בקצה השולחן.

על השולחן היו ביצים, ירקות, קלי, ריבה, חמאה, לחמניות טריות (גברת וויזלי שלחה את הלחמניות עם ארתור בדרכו לעבודה), נקניקיות מטוגנות, מיץ דלעת, חלב וקנקן גדול של קפה. "תודה." מלמלה הרמיוני. הם חייכו אליה וכולם התחילו לאכול.

כשהבחינה בפניהם העייפות ובקנקן הקפה הנגמר במהירות היא שאלה, "הייתם פה כול הלילה?" הארי הרים את ראשו. "אהה," הוא השיב. "ערים?" היא שאלה. הוא הנהן. "לא הייתם חייבים," אמרה הרמיוני. "חששנו שהם עלולים לחזור," הסביר רון. הרמיוני הנהנה. "דרך אגב, דמבלדור הטיל על הבית שלך לחש נגד התעתקות ולחש אזעקה למקרה ומישהו מנסה להתגנב פנימה." אמר רמוס. "הייתי צריכה לעשות את זה בעצמי, כשעוד היה לי כוח קסם." אמרה הרמיוני בעגמומיות. "הוא יחזור, בקרוב, אני בטוח." אמר הארי.

היא קיוותה שהוא צודק. לא מצאו חן בעיניה החיים ללא קסם.

הפרק הקודם		הפרק הבא