מים אפלים

תודה רבה לכל מי שהגיב (: 

Ekomik - אפשר לתת תגובה בונה בקלות. התגובה שלך הייתה תגובה בונה. עכשיו אני יודעת שכל העניין עם המוגלגים לא ברור במיוחד, ואני אוכל להשתדל לתקן את זה בהמשך.

בקשר לשאלות על מורגנה וטדי - תצטרכו לקרוא כדי לדעת P: חשוב לציין שהעלילות של מורגנה ובן מתרחשות באותו הזמן, חמשים שנה אחרי הקרב האחרון. 

פרק 4

הפטרונים

"פרופסור פוטר מוסר דרישת שלום חמה."

אדון מאלפוי, שבדיוק עמד ללגום מספל תה כשמורגנה התיישבה בכיסא שלידו ולחשה באוזנו, הניח אותו בחזרה למקומו בשלווה מבלי לשתות ממנו. הוא נשען לאחור בכיסאו, ומבלי לעורר את חשדנותה של אשתו, שהייתה שקועה בשיחה, רכן אל אוזנה של מורגנה.

"פגשת אותו?"

"הוא מוגן," היא הרגיעה את הפטרון שלה, מקבלת את ספל התה המכושף שנמזג מהקומקום שריחף מסביב לחדר.

אדון מאלפוי העביר את ידו על פניו במחווה של הקלה. הפנים האלו, שתמיד היו חיוורות ביותר, היו נפולות מאד ביחס לגילו. לעורו היה חזות של נייר, ושיערו הבהיר החל לסגת מהקרקפת שלו, דבר שגרם לו להיראות זקן מאד, למרות שהיה בסך הכל בגילו של פרופסור פוטר - בתחילת שנות הארבעים לחיו. מורגנה חשה שהוא רוצה לשאול אותה עוד, אך חושש לעשות זאת בנוכחות אשתו והאורחים.

הוא לקח עוגייה על מפית ממגש התה והגיש לה אותה. היא קיבלה אותה בתודה. אדון מאלפוי תמיד התייחס אליה באדיבות, דבר שהיא לא יכולה הייתה להעיד על אשתו, שבאותו הרגע הבחינה שמורגנה חמקה פנימה ונתנה בה מבט מתרה.

"העלמה ליבריס," אמרה גברת רוזייר, אישה זקנה ורזה, בעלת פנים שלדיות ואף מחודד. "לא הבחנו בך. את תמיד כל כך שקטה." לא היה שמץ של הערכה בקולה.

"נכון, גברת רוזייר," אמרה מורגנה מבלי להקשיב לה. היא התגוררה אצלה במשך כחצי שנה כשהייתה בת שמונה, ולמדה שהסכמה מיידית, בלי הקשר לתוכן המשפט שאמרה הגברת, היא הדרך היחידה לגרום לה להפסיק לנדנד.

"האם אפשר כבר להתחיל? למי אנחנו עדיין מחכים?" אדון רוקווד הפנה את השאלה אל כל הנוכחים. הוא היה גבר מוצק בעל פנים רחבות ואדומות, שיער שחור מסופר בקפדנות וזקן תואם. מורגנה חיה איתו ועם משפחתו במשך כמעט ארבע שנים. הוא לקח עוגייה מהמגש המרחף, ופידר את שפמו באבקת סוכר בעודו נוגס בה.

"הזוג בלסטרוד עוד לא כאן, ואוגוסטוס פלינט צריך להגיע גם כן," אמרה גברת מאלפוי, מוותרת על נעיצת מבטים בבת חסותה. היא לגמה מהתה שלה בנימוס, משפילה את ענייה החתוליות, אך מורגנה ידעה שלא חמקה מנזיפה על היעלמותה ביום הקודם.

"מה בדבר אלבוס פוטר?" קראה מדאם בורק הקטנה והזקנה, שהייתה חירשת ועיוורת למחצה. היא לבשה שמלה אפורה, כהרגלה בכל השנים בהן מורגנה הכירה אותה, וגיוונה רק במונוקל, שהיום היה עגול בעל מסגרת זהובה מקושטת אבני אודם. היא הייתה זקנה ומקומטת כמו עלה מת, ושיערה האפור המקורזל נראה כמו פודל גוסס, אבל היא לא השתנתה כלל מאז החודשים בהם מורגנה התגוררה אצלה, כשהייתה בת ארבע. "אם זיכרוני אינו מטעה אותי, גם הוא אחד מפטרוניה של הילדה."

"את לא קוראת עיתון, גלדיס," נזפה בה גברת רוזייר. "אלבוס פוטר מבוקש על ידי משרד הקסמים בגין שימוש בקסמים אפלים."

"מה אתם אומרים על זה, אה?" הרעים אדון רוקווד. "קודם פוטר האב הופך את עורו, ועכשיו הבן עם קסם אפל - נראה שבני משפחת פוטר היו תפוח רקוב כל הזמן הזה!"

לפי האנחה השקטה וקצרת הרוח שפלט אדון מאלפוי, מורגנה הבינה שהדיון הזה נוהל בקרב המעגל הזה כבר תריסר פעמים מאז שפרופסור פוטר סולק מהוגוורטס.

"אנשים כמוהו מוציאים לבית סלית'רין שם רע," טענה גברת מאלפוי בקרירות.

"האומנם? ובכן, תמיד סברתי שהוא בחור מעט משונה," אמרה גברת בורק, איטית כתמיד בתפיסתה. "נעלם בלי הסבר, סתם כך, ואז חוזר ומתנהג כאילו דבר לא קרה!"

"ומזניח את חובותיו בתהליך," הזכירה גברת מאלפוי, מביטה במורגנה כאילו הייתה ערימת כביסה מלוכלכת שגמדוני הבית נטשו. "הוא הפטרון הראשי, אחרי הכל. אם הוא היה מבצע את תפקידו כהלכה, לא היינו יושבים פה כעת."

מורגנה העמידה פנים שהיא שקועה בספל התה שלה. היא הייתה רגילה שהאנשים האלה מדברים עליה כאילו לא הייתה נוכחת, או טיפשה מכדי להבין אותם – זה כבר מזמן לא הפריע לה. לעומת זאת, היא השתוקקה להגן על פרופסור פוטר מפני דבריה הארסיים של גברת מאלפוי. אך היא ידעה שלא תרוויח מכך דבר. מסיבה לא ברורה, גברת מאלפוי תמיד שנאה את פרופסור פוטר, ומורגנה ידעה שהיא, מכל האנשים, לא תהיה האדם שישנה את דעתה.

לצידה, היא חשה שגם בראשו של אדון מאלפוי חולפות מחשבות דומות. אך כמו תמיד, הוא לא דיבר נגד אשתו. הוא ישב כשקרסולו על ברכו, זרועותיו משולבות, והביט בטרקלין ביתו כאילו הוא יושב בו בפעם הראשונה, בחברת קבוצת אנשים שהוא לא מכיר.

"את מגזימה, איזולדה," טען אדון רוקווד. "את יודעת שהוא חסר אמצעים – "

"אל תצחיק אותי, קלמר. כולם יודעים על ההון של משפחת פוטר. איך לדעתך ג'יימס פוטר חי בכזה שפע ועוד מממן את המסדר שלו אחרי הפרישה? ואל תגיד לי שאתה מאמין לשמועות שכל הכסף הוחרם לפני שנים – "

"אני לא יודע, איזולדה," אמר אדון רוקווד בכבדות, לוגם מספלו בקולי קולות. "אחרי כל השערורייה של פוטר לפני עשרים שנה, אני מתקשה להאמין שנכסי המשפחה נותרו ללא פגע..."

"לאן אתה הולך, סקורפיוס?" דרישתה של גברת מאלפוי הייתה כמו הכשת נחש. אדון מאלפוי, שקם מכיסאו ורימז למורגנה לבוא בעקבותיו, התאמץ לא להיראות כמו ילד נזוף תחת מבטיהם של אשתו ואורחיו.

"אני מעוניין להחליף כמה מילים עם מורגנה לפני הדיון," הוא אמר, והדגיש, "בפרטיות."

גברת מאלפוי סימנה שזה מקובל מבחינתה, וחזרה לשוחח עם אורחיה. מורגנה השתדלה שלא לחייך בעודה יוצאת בעקבות אדון מאלפוי מהטרקלין.

הוא הוביל אותה אל חדר העבודה שלו. אחוזת מאלפוי, שהייתה מבנה עתיק וענקי, נבנתה בימים מפוארים הרבה יותר של המשפחה. כעת עמדה בה תחושה תמידית של ריקנות; האנשים שבתמונות היו שתקנים ומנומנמים דרך קבע, והחלונות תמיד היו מחופים על ידי ווילונות קטיפה, כאילו דיירי הבית פחדו ממה שנמצא בחוץ. מורגנה עוד זכרה ימים בהם אור שמש הציף את המסדרונות, והבית היה מלא בצחוק של ילדים...

חדר העבודה היה חשוך. אדון מאלפוי פתח את הווילונות בהנפת שרביט, אך החדר היה ממוקם ממש על גבול היער והעצים העתיקים חסמו את רוב האור, יוצרים בו תחושה של שעת דמדומים תמידית.

"ובכן?" אמר אדון מאלפוי, שולח גיצים אל האח המפוארת והעתיקה, על מנת לשפוך יותר אור. "מה שלום אלבוס? הוא סיפר לך מה קרה לו?"

"הוא בריא ושלם," הבטיחה מורגנה, מתיישבת בכורסא מול האח. "ומקום המסתור שלו מוצלח. אל תדאג, הוא לא עסק בקסמים אפלים. הוא הופלל בפשע, וסובר שמישהו ניסה להרחיק אותו מהוגוורטס."

"כך הוא אמר?" אמר אדון מאלפוי, אך לא נראה מעוניין באישורה של מורגנה. הוא התייצב מאחורי הכורסא השנייה, מניח את ידיו על המשענת.

"אתה לא מאמין לו?" דרשה מורגנה לדעת.

"איני סבור שאלבוס משקר. אך אני כן יודע לבטח שיש דבר מה שהוא לא סיפר לך."

מורגנה שילבה את רגליה בגאווה פגועה, מיישרת את הקפלים בשמלתה השחורה. "הוא לא יסתיר ממני פרט משמעותי כזה," היא אמרה, למרות שבתוך תוכה ידעה שפטרונה צודק.

"אני מצטער, מורגנה, אבל אני מכיר את אלבוס זמן ארוך ממך. אני יודע לבטח שהמצב לא פשוט כפי שהוא הציג אותו בפנייך."

הוא ניגש אל כרכוב האח והרים מסגרת של תמונה. מורגנה ידעה שזו התמונה בה הוא מופיע עם פרופסור פוטר ועם אביה, תמונה שצולמה בתקופת לימודיהם בהוגוורטס. מורגנה הכירה את התמונה הזו טוב מאד, מכיוון שזו הייתה התמונה היחידה של אביה שהיא ראתה אי פעם. עד שהגיעה לאחוזת מאלפוי היא הכירה רק את פניה של אימה, מהתמונות הרבות שהיו שמורות אצל גברת בלסטרוד, שהייתה הדודה- רבא של מורגנה, קשר הדם הישיר היחיד שהיה לה בין הפטרונים.

התמונה צולמה על ידי צלם לא מוכשר במיוחד, אך מורגנה בכל זאת אהבה אותה. היא הציגה את שלושת הנערים בגלימות חורף וצעיפים בצבעי בית סלית'רין, שיערותיהם מתבדרות ברוח, על רקע האגם הקפוא למחצה. התמונה הייתה מעט מטושטשת – זו כנראה הייתה הסיבה שפניו של אביה נראו משונות ולא ברורות בעיניה. היה לו שיער שחור מסופר בקפדנות ועניים כהות שנראו חסרות מיקוד בשל איכות הצילום.

ברור היה שמורגנה ירשה ממנו את עצמות הלחיים הגבוהות, השפתיים והגבות הדקות – מאימה היא ירשה את שיערה השחור המתולתל, את אפה הרומאי ואת גובהה.

היא קמה והצטרפה לפטרונה מול האח. שלושת הנערים שבתמונה עמדו זה לצד זה, לא מחובקים וגם לא מחייכים; הם רק שוחחו ביניהם, ומידי פעם העניקו למתבונן הנהון או נפנוף יד סמלי. אדון מאלפוי היה נאה הרבה יותר בתמונה, ופרופסור פוטר היה מנומש ונראה צעיר מאד ביחס לשניים האחרים. עם זאת, עניו היו אותן העניים החכמות, מלאות החדווה והמלומדת שהיא הכירה.

"אביך אכן מינה את אלבוס להיות הפטרון הראשי שלך," סיפר אדון מאלפוי, מביט בתמונה. "אך אני העליתי את הבקשה שהמטלה תיפול על כולנו באופן שווה. אני אוהב את אלבוס כאח, ובכל זאת, איני סבור שהוא מסוגל לדאוג לילד כהלכה. לא בגלל שהוא חסר יכולת," הוא הוסיף כשמורגנה פתחה את פיה לסתור אותו. "אלא כי אני מרגיש שהוא מסתיר יותר מידי. אלבוס לא מסוגל להיות אב – כל אדם שמעורב בחייו יותר מידי נשאב מייד למערבולת של סודות, ממנה קשה לצאת בבטחה. אל תתרגזי, מורגנה. אני יודע שאת אוהבת אותו, ואני יודע שכעת, כשסיימת את לימודייך, תרצי לבלות יותר בחברתו וללמוד ממנו. בטח כבר הבנת שאלה עומדים להיות זמנים קשים בשביל הקהילה שלנו. זה רק עניין של זמן עד שגם אנחנו נמצא את עצמנו בטווח הסכנה מפני המוגלגים, למרות שמשרד הקסמים משתדל להעמיד פנים שהקוסמים שלא חיים בין המוגלגים הם בלתי פגיעים... אז בבקשה, קחי את הדברים האלה בחשבון, ואל תתני באלבוס אמון מלא."

מורגנה חשה רתיעה מנאומו של פטרונה. לא התאים לו לפצוח כך בנאום ארוך על פוליטיקה ואמון, מלבד העובדה שהיא לא הבינה מה אמור להיות הקשר בין פרופסור פוטר לבין המלחמה בין המוגלגים לקוסמים שחיים ביניהם. הם אפילו לא העלו את הנושא כשביקרה אצלו.

היא השתוקקה להגיד שמכל פטרוניה, הוא היחיד שאמיתי וכנה לחלוטין. כל השאר, אפילו אדון מאלפוי האהוב, חיו את חייהם על פי אמות מידה וכללים שהוכתבו להם במשך דורות, בהם הם מעולם לא טרחו לפקפק, גם אם גרמו להם סבל. לעומתם, פרופסור פוטר היה חופשי מכל אלה. הוא יכול היה לחפש אחר משמעות לחיו, לרדוף אחר חלומותיו, בלי כל האיסורים חסרי התכלית האלה.

אך היא רק שתקה והנהנה בצייתנות. היא בילתה את כל חיה במחיה בבתים שונים, עד שבגיל אחת עשרה התחילה את לימודיה בהוגוורטס, ומאז העבירה את החופשים דרך קבע באחוזת מאלפוי. היא ידעה היטב מתי מצפים ממנה לשתוק ולהסכים – אבל זה לא אמר שהיא התכוונה לציית לדבריו של פטרונה. היא הייתה מכשפה בוגרת כעת, זו הייתה זכותה המלאה להחליט במי לבטוח ובמי לא.

אדון מאלפוי הניח את התמונה. מלבדה, היו על כרכוב האח רק שתי מסגרות נוספות – האחת הציגה תמונה ישנה מאד של נערה דקיקה וזהובת שיער (כנראה סבתו של אדון מאלפוי). השנייה הציגה את גברת מאלפוי הנוכחית, צעירה וחייכנית בצורה יוצאת דופן, אוחזת תינוק עטוף שמיכה רכה, ולצידה יושב ילד קטן ועגול פנים בגלימה מכובדת שגרמה לו להיראות מגוחך. הוא נתן במורגנה מבט מרוחק. היא השתדלה להתעלם ממנו.

"כמה גדלת, מורגנה," אמר אדון מאלפוי, מניח את ידיו על כתפיה בגאווה אבהית. "בקרוב תתחילי ללמוד באקדמיה הנחשבת ביותר לקסם בעולם... הוריך היו מתגאים בך."

"אני יודעת," היא השיבה, למרות שלא יכולה הייתה לדעת זאת באמת. היא לא זכרה את הוריה – הם נכלאו באזקבן כשהייתה צעירה מכדי לזכור. "כדאי שנלך. כולם בטח כבר הגיעו..."

"כן," אמר אדון מאלפוי בחומרה. "אבל לפני שנלך – אני רוצה שתבטיחי לי שתיזהרי."

"ממה?" היא העמידה פנים שהיא לא זוכרת את השיחה הקודמת.

אדון מאלפוי הפנה ממנה את עניו. "אל תבטחי באיש. אפילו לא באלבוס."

מורגנה הבטיחה שכך תעשה, ובליבה חשבה שהיא גם ככה מעולם לא בטחה באיש באופן מוחלט.

עד שהגיעו לחדר ההתאספות, כל הפטרונים (מלבד פרופסור פוטר) היו נוכחים, יושבים במקומותיהם מסביב לשולחן המוארך. אדון מאלפוי תפס את מקומו בראש השולחן, בכיסא בעל משענת גבוהה לצד אשתו, ומורגנה התיישבה בכיסא גבוה בקצה השני, במרכז זרקור אור שהטילו חלונות הבדולח הקבועים גבוה בקירות. הכיסא נועד על מנת שהפטרונים יוכלו לראות היטב את הילדה הקטנה שישבה שם בעבר, אך כעת, בגובהה הנוכחי של מורגנה, המראה היה כמעט משפיל.

"התאספנו היום," פתחה גברת מאלפוי את הדיון. "על מנת לדון בעתידה האקדמאי של הנערה שעל רווחתה הופקדנו כולנו. כעת, כשהיא הגיעה לבגרות, איננו מחויבים לספק לה קורת גג, אך בקשתם האחרונה של פנדורה ודיימוס הייתה להעניק לה השכלה רחבה – "

"אין טעם להרחיב במילים, איזולדה. משפחת פלינט לא תתרום את הכסף הדרוש על מנת לממן לימודים באקדמיית ווינטרהול," פסק אוגוסטוס פלינט, הרווק הזקן וחם המזג. מורגנה חיה אצלו במשך כמעט שנה, אך ראתה אותו לעיתים רחוקות בתקופה ההיא.

"כולנו נתרום את חלקנו, אוגסטוס. אין צורך להתלהם," הרגיעה גברת בלסטרוד השמנמנה, כמו תמיד, מדברת גם בשם בעלה העכברי.

"אני לא מבינה מדוע יש להתעקש על ווינטרהול," אמרה גברת רוזייר. "ישנן שלל אקדמיות בעלות שם מצוין באירופה, כולן זולות בהרבה מווינטרהול. מדוע דווקא היא? כי זו ווינטרהול?"

"זו האקדמיה הטובה ביותר לקסם בעולם כולו," אמרה גברת בלסטרוד. "ואנו מעוניינים בטוב ביותר עבור הילדה, לא כך? ציוניה בבית הספר מעידים על כך שהיא מסוגלת לכך – קס"מ בכל במקצועות, אם זיכרוני אינו מטעה אותי."

"וכישורים רבים אחרים," הוסיף אדון מאלפוי, אבל לא נראה שמישהו שמע אותו.

"אני מצטער, אך אני מוכרח להביע הסתייגות," דיבר אדון רוקווד. "מבחני הקבלה לאקדמיה בלבד עולים הון תועפות. ומה אם הנערה לא תעבור אותם? זה יהיה בזבוז מוחלט של כסף."

המיה של הסכמה נשמעה מסביב לשולחן. מורגנה נאחזה בכיסא שלה בכוח, מביטה בפניהם של כל המסובים. היא ציפתה להתנגדותם של אדון פלינט וגברת רוזייר, אך היא לא ציפתה שהאחרים יסכימו איתם.

"אני מסכים!" אמר אדון פלינט. "בכלל, מקומה של מכשפה הוא במשק הבית, לא באקדמיה – "

"הו, תהיה בשקט, אוגסטוס!" יצאה גברת בורק להגנתה של מורגנה.

"אני לא רואה סיבה לא לבחור באפשרות זולה ונוחה יותר," אמרה גברת רוזייר, מנסה לדחוק את השאר לחתימת הנושא.

"אני מסכימה," אמרה גברת מאלפוי.

מורגנה שלחה באדון מאלפוי מבט נואש. הוא הביט בשאר הפטרונים בחוסר נחת.

"אם כך, זה סוכם?" אמר אדון רוקווד, "אני מאמין שאספת כמה עלונים, איזולדה - ?"

"רגע," עצרה אותו מורגנה. כולם הביטו בה כאילו לא היו סבורים שהיא מסוגלת לדבר. "אדון מאלפוי לא הביע את דעתו בעניין."

כולם הסתכלו על אדון מאלפוי כאילו היה תפנית בלתי צפויה בסיפור שסופר מסביב לשולחן. הוא נראה מאד שלא בנוח תחת המבטים. מורגנה הביטה בו במבט מלא משמעות; הם סיכמו שבמקרה שתהיה התנגדות, הוא יקום ויציע לקחת על עצמו את החלק הארי של התשלום. הוא היסס, ולבסוף קם.

"אני לא מסכים," אמר בקור רוח מאומן. "לדעתי עלינו לשלוח את מורגנה לווינטרהול. זה מה שדיימוס היה רוצה."

"רצונו של דיימוס לא שווה אוניות!" התלהם אדון פלינט.

"הרגע, אוגסטוס!" הרים אדון מאלפוי את קולו בתקפות מפתיעה. "הבה נפסיק להעמיד פנים שלמישהו מאיתנו חסר זהב בגרינגוטס." דממה השתררה לאחר התפרצותו הלא אופיינית. הוא המשיך בטון שלוו יותר, "דיימוס היה הקוסם המוכשר ביותר שהכרתי – מוכשר לפחות כמו אלבוס, אם לא יותר. הסיבה היחידה שהוא לא זכה לממש את כישרונותיו בווינטרהול הייתה מחסור בזהב. הוא היה לחלוטין כישרון מבוזבז. עד היום אני סבור שאם היה רוכש את ההשכלה המתאימה באקדמיה, מחקרו לא היה מביא אותו לאזקבן. אני מפציר בכם לגלות רוחב לב ולאפשר לבתו לממש את הכישרונות שירשה ממנו."

לרגע השתררה שתיקה, ואז כולם התחילו לדבר בבת אחת. הקולות ניתזו מעל קירות האבן הגבוהים, יוצרים את הרושם שההמולה בחדר גדולה פי שתיים משהייתה. גברת מאלפוי ניסתה להרגיע את הרוחות, אך נסחפה בעצמה לתוך הדיון הסוער.

"סלחו לי!" קרא אדון מאלפוי, שעדיין עמד מול השולחן, אך קולו נבלע בהמולה.

מורגנה הוציאה את שרביטה ושילחה סילון גיצים אל האוויר מעל השולחן. ההפתעה השתיקה את כולם, וגברת בורק פלטה צווחה ואחזה בלוח ליבה. מורגנה השתדלה שלא לחייך בסיפוק לאור הציות המיידי לרצונה.

"סלחו לי, אבל אני מאמינה שאדון מאלפוי לא סיים את דבריו."

"זה נכון," אמר אדון מאלפוי, משתיק את אשתו, שנראתה כשם שהיא עומדת לנזוף במורגנה על חוצפתה. "אני מוכן לגבות את ההצהרה שלי בעזרת זהב. אני אשלם מכספי את התשלום לבחינות לווינטרהול, ולאחר שמורגנה תתקבל, אשלם מחצית משכר הלימוד. את החצי השני, אם תסכימו, תחלקו ביניכם שווה בשווה."

גברת מאלפוי הביטה בבעלה בחדות, ענייה רושפות וידיה מתכדרות על השולחן ככפות חתול. "לא כך סיכמנו," היא סיננה מבין שיניה.

"נדון בזה מאחור יותר," הוא השיב לה בשלווה. המאמץ שנדרש ממנו על מנת לשמור על קור הרוח הזה ניכר בו בברור.

"ההסכם הזה מקובל עלי," הצהיר אדון רוקווד.

"גם עלינו, בהחלט," אמרה גברת בלסטרוד.

"בסדר גמור," אמרה גברת רוזייר בזחיחות שהבהירה שהיא לא מאמינה שמורגנה תעבור את בחינות הקבלה. "מה איתך, אוגוסטוס?"

"שכך יהיה," אמר אדון פלינט, לא לחלוטין מסופק.

"אני מסכימה!" הכריזה גברת בורק, שהתנערה מההלם.

לאור הסכמתם הבלתי מעורערת של עמיתיה, גברת מאלפוי לא התנגדה באותו הרגע.

"אז זה סוכם," אמר אדון מאלפוי, מיישר את דש גלימתו במן הקלה. "מורגנה תירשם לבחינת הקבלה לאקדמיה."

הפטרונים הסדירו ביניהם את העניינים הכספיים והתפזרו. לבסוף מורגנה נותרה בחברתם של אדון וגברת מאלפוי בלבד.

"הותירי אותנו לבד," ציוותה עליה גבירת הבית, כאילו הייתה משרתת.

מורגנה קדה בזלזול מרוסן ויצאה, אך לא לפני שנתנה באדון מאלפוי מבט אחרון של הכרת תודה. כמה רגעים לאחר שיצאה התחילו צעקותיה של גברת מאלפוי להדהד באחוזה, ומורגנה מעולם לא הייתה כה אסירת תודה לפטרונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא