חלום ומציאות. מה ההבדל?

אני לא מאמין שזה קורה. זה לא אמיתי! אני משתגע!
כל היום אני יושב בכיתה, מקשיב בחצי אוזן לכמורה המשעמם, וחושב על החלום שחלמתי הלילה.
איך נפלתי בפח הזה? הרי ברור שזה חלום, איפה עוד אפשר להרים עטי-נוצה באוויר? מה אני מדבר, איפה עוד בכלל יש עטי-נוצה בעולם??!! 
אני מתחרפן. משתגע.
למה? אם אני יודע בוודאות שזה היה חלום, למה זה כל כך מציק לי?
כי אני יודע שזה לא היה סתם חלום. כי יש לי הרגשה שכל הדבר הזה רק התחיל.
אבל כל היום אני פה, ואין שום סימן לאלבוס או להוגו, או לעטי נוצה, מרחפים או לא.

אתם בטח תוהים : מה הוא עושה בכיתה באמצע החופש הגדול?
אז תאמינו או לא, אמא שלי רשמה אותי להשלמת שיעורי מתמטיקה. בחופש. פעמיים בשבוע. סיוט.

משהו מרצד לי במוח, כאילו עוד שניה אני עומד לגלות מה זה, אבל הוא חומק ממני. איזשהו רמז שיוכל להבהיר מה קורה לי. אוף! למה אני לא מצליח להיזכר ולהבין? בעטתי ברגל של השולחן מרוב תסכול, ובאמת שלא תכננתי לעשות הרבה רעש, אבל איכשהו כל הכיתה הסתכלה עליי כמו משוגע.
"מר אנדרסון, צא בבקשה מהכיתה וחכה לי בחוץ" אמר המורה בפה קפוץ ובעיניים שניצוץ הנקמה ממש פרץ מהן החוצה.
"אבל אני-"
"החוצה, בבקשה" 
"זה היה בטעות, המורה!"
"החוצה!" צעק והצביע על הדלת. עקבתי אחר ידו הגרומה בחוסר אונים. 
נאנחתי ואספתי את חפציי. הנה הלך עוד שיעור שבו אצטרך להשלים חומר.

הוא ייבש אותי בחוץ בערך עשר דקות, ואז יצא כשחיוך מבשר רעות על פניו.
"מה זה היה בדיוק?" שאל.
"זה היה בטעות, באמת" ניסיתי לאסוף את שבריו של כבודי המנופץ.
"לא מעניין אותי אם זה היה בטעות או בכוונה, אורי. אתה הפרעת למהלך השיעור שלי ו-"
"אבל לא עשיתי כלום!" התפרצתי לדבריו, "ישבתי כל השיעור בשקט, וכנראה נרדמה לי הרגל, ומתוך רפלקס פתאום היא קפצה! אני לא שולט בזה!".
"אם תקטע אותי שוב, אורי אנדרסון, אני אדאג שהרפלקס ביד שלי יקפיץ אותך לחדר המנהל!" .
החנקתי גיחוך. הייתי מת לראות אותו מנסה להתחרות נגדי בהורדת ידיים אפילו. הציפלון הזה לא היה מחזיק מעמד שלוש שניות.
"מישהו קרא לי?" נשמע לפתע קול מאחורינו. גם המורה וגם אני קפצנו. 
מר מוגוסטר, המנהל, עמד לפנינו כשחיוך חביב על פניו.
"או, כן אדוני" השיב מיד המורה בחיוך מלאכותי. גלגלתי עיניים. מה המנהל בכלל עושה פה בחופש? חשבתי שרק מורים חסרי חיים באים לפה בשביל להעביר קוסרי-קיץ. אפילו המנקות כבר הפסיקו לבוא לכאן.

"מר אנדרסון הצעיר הפריע לשיעור שלי, ועכשיו הוא גם מתווכח איתי ולא נותן לי להמשיך ללמד את הכיתה" אמר המורה בשלווה מוחלטת, מצפה לקבל ממעסיקו את מירב התמיכה. 
איכס, כמה צביעות. לפני יומיים שמעתי אותו מדבר על זה שהמנהל צריך להתפטר כבר, כי הוא זקן מדי ונוטה לשכוח דברים. עכשיו הוא מתרפס אליו כמו כלבלב ומצפה לתגמול הולם.
המנהל הביט במורה ואז בי.
"אורי, ספר לי בשלווה מה קרה" ציווה עלי.
"הייתי רגוע לגמרי כשפתאום הרגל שלי קפצה, כנראה מתוך חוסר דם. זה קורה לפעמים, רוברט אמר לי" רוברט היה המורה לביולוגיה, והיה ידוע שהיו לו יחסים חמים על המנהל.
"הרגל שלי בטעות התנגשה בשולחן וזה השמיע רעש. והנה אנחנו כאן". המנהל קימט את מצחו ופנה למורה.
"על זה אתה מבזבז זמן יקר מהשיעור שלך? תן לו חמש דקת בחוץ להירגע, למתוח קצת את השרירים, והוא יחזור כמו חדש!" הרעים המנהל בכעס.

המורה איגרף את ידיו ושלח לעברי מבט של שנאה טהורה.
"אם כך, למה אתם עוד עומדים כאן?" שא המנהל בנועם.
מיהרתי לפתוח את הדלת ונתתי למורה להיכנס ראשון (עמדתי בפיתוי לשים לו רגל) וכשבאתי לסגור את הדלץ, מבטי פגש במבטו של מר מוגוסטר. חייכתי בהכרת תודה. הוא חייך בחזרה וקרץ, ואז המשיך הלאה במסדרון.
משום מה, עיניו הכחולות וזקנו הכסוף הזכירו לי מישהו שראיתי בתמונה במשרד של מקגונגל בהוגוורטס.

פתאום-באם! ברק חצה לי את המוח. התשובה!
איך זה הופך להיות הגיוני?? איך אני יכול להיות פה ואז שם? איך אני זוכר כל פרט, כאילו זו חוויה שבאמת עברה עלי?
כי היא באמת קרתה! אבל לא אהיה בטוח בזה במאה אחוז עד הלילה. למה? אז זו התאוריה שלי : אני חיי את חיי הרגילים ביום, וכשאני הולך לישון, אני עובר לאנגליה, להוגוורטס. עולם מקביל!
אבל אהיה חייב לחכות עד שאירדם.



היום עבר לי ביעף: הלכתי לחוג שחייה, באתי הבייתה, אכלתי קצת, החלפתי לרוני, סידרתי את החדר וסוף כל סוף הגיע זמן השינה.
"לילה טוב" אמרתי לחלל הבית. אמא ענתה לי "לילה" בטון מופתע. היא לא רגילה שאני הולך לישון בשעה מוקדמת כזו, ועוד מרצון חופשי. אני דיי בטוח שעוד חצי שעה היא תבוא לבדוק אם לא נמלטתי מהחלון.

שקעתי לתוך תהום החלומות, וכשפקחתי את עיני, מצאתי שישה אנשים עומדים מעליי בהבעות דאוגות:
חבריי החדשים לחדר, מר פומפרי (אמרו לי אחר כך שהוא המרפא של בית הספר, משהו עם ייחוס משפחתי) ופרופסור מקגונגל.
"לא התעוררת" מיהר אלבוס להסביר לי. קמתי לאט, שרירי היו תפוסים. עוד שמעתי את קולו של אמי מהדהד באוזני.
זהו זה! ידעתי! אני לא חולם!
"אני בסדר" מלמלת, ושפשפתי את עיני.
הרמתי את מבטי אל הפרופסור.
"אנחנו צריכים לדבר".

הפרק הקודם		הפרק הבא