אליזבת ריין לירווי

"פרופסור דמבלדור אמר לי משהו. הוא אמר לי שאני צריך לשמור עלייך... הוא לא אמר לי למה. הוא אמר לי שאם תרצי את תספרי לי ביום מין הימים. ליז, בבקשה תספרי לי."
"אה. טוב, ני לא יכולה כל כך.  אני לא יודעת הכל, פיטר. אני יודעת שאימא שלי הייתה עוף חול, ואבא שלי אנימאגוס. אני יודעת שבקעתי מביצה בתור עוף חול, ושהפכתי לתינוקת. אני יודעת שיש בתוכי ליבה בעלת כוח מיוחד שכל האנשים הרשעים רוצים לחטוף זה הכל. באמת."
"אה. טוב. אז... נראה לי שלילה טוב." אמר. "רגע. ליז, את זוכרת איך נפלת מהמטאטא?" שאל.
"אה. בערך. אני זוכרת שפרייס הםיל אותי, ומאז אני לא זוכרת כלום." הוא הנהן, וקם.
שניהם הלכו כל אחד לחדרו. "ליז." עצר אותה פיטר. היא הסתובבה. "אני מבטיח שאשמור עלייך." ליז לא התאפקה, ורצה לחבק אותו. הוא השיב לה חיבוק.

"לא! העלמה לירווי! לעזאזל איתך! ככה לא מכינים שוקוי אהבה!" צעק פרופסור סלגהורן הזועם. ליז הכעוסה ויתרה והניחה לשיקוי לרתוח. דלת הכיתה נפתחה, ושם עמד פרייס. "אדון פרייס?" שאל אותו פרופסור סלגהורן המבולבל. פרייס שייך לביתו. "פרופסור דמבלדור קורא לעלמה לירווי למשרדו." אמר. פרופסור סלגהורן הסתכל לכיוונה. היא כיוותה שיגיד לו שהיא צריכה להישאר. "טוב מאוד. ושידאג לעשות לה שיעורים פרטיים בהכנת שיקויים!" צעק לבסוף וסימן לה באצבעו ללכת לכיוון פרייס. ליז קמה, והלכה אליו. חיוך ערמומי התפשט על פניו.  הדלת נסגרה אחריהם, וליז החלה לרוץ. אבל פרייס כישף אותה בקללת שיתוק. הוא הרים אותה, ויצא מהטירה. הם הלכו לכיוון היער, וכשנכנסו הוריד אותה פרייס ושחרר את הקללה. הוא תפס בידיה, והלורד נעמד מולה. "את. יש בתוכך את הליבה. אני רוצה אותה. עכשיו." אמר בקצרה. "תביאי לי, או שאקח בכוח." הוסיף. "אין לך מה לנסות. הליבה תושמד ברגע שתצא מגופי." אמרה. "עכשיו." אמר בזעם. "לא!" צעקה בכעס. "אתה לא יכול להוציא אותה. היא תושמד, ואז יצא שסתם הרגת תלמידה תמימה!" צעקה. "תמימה?" צחק. ליז מעדה לאחור, ונפלה. הלורד שם את שרביטו מול פרצופה. "את מכירה את שמה של הקללה שהורגת?" שאל. ליז חטפה את השרביט מידו, נתנה לו בעיטה בבטן והחלה לרוץ. היא מעדה, והשרביט נפל מידה. היא המשיכה לרוץ. היא שמעה את צעדיו של פרייס רצים אחריה, וראתה את ניצוצות כישופיו של וולדמורט. היא רצה, ולא הפסיקה. היא כמעט נפלה כשהגיעה לתהום הצפונית של היער האסור. בתחתית התהום, נחל. היא עצרה את עצמה, והסתכלה לתוך היער. הניצוצות הפסיקו; אבל פרייס בדיוק הגיע ועצר לפני שגם הוא נפל לתהום. ליז הביטה בו, ואז הוא תפס אותה. היא התאבקה בו, והוא הפיל אותה לאדמה. היא שאלה את עצמה איפה השרביט שלו. היא התאבקה, ופרייס שחר. שירטה ארוכה דיממה על ידו. ליז לא שמה לב, ונפלה מטה. היא ניזכרה בנפילתה מהמטאטא אתמול. היא נכנסה למים, וניסתה לעלות. רשה יצא, והיא הסתכלה מעלה. וולדמורט הזועם זרק לכיוונה קללות. היא צללה שוב, ושחתה לפי כיוון הזרם. היא כבר התרחקה. גלימתה נתקעה בין שתי אבנים. היא ניסתה בכוח לשחרר אותה, אך לשווא. היא הורידה אותה, ונשארה עם גופיה ותחתונים. כרגע חשבה ליז כמה היא מודה למי שהמציא את ההלבשה התחתונה. היא שחתה, וחיפשה מקום שאפשר לעלות דרכו ליבשה. לאחר כמה דקות היא מצאה, ועלתה. סימנים כחולים קישטו את רגליה. היא הייתה עייפה, וכמעט לא הצליחה לעמוד. אבל היא חייבת. היא יצאה מאזור הנחל, והסתכלה לאופק, לכיוון דרום. היא ראתה בתים... "הוגסמיד!" היא כמעט צעקה. הוגסמיד. בכל חודש לוקח אותה אביה יחד עם אימה- אם עליה עדיין לקרוא לה כך- והם יחד שותים בירצפת בפונדק ראש חזיר, וקונים ממתקים בדובשנריה.  היא קיללה את עצמה שלא לקחה כסף, והחלה לרוץ.
היא נפלה, וברכייה דיממו. אבל לליז לא היה אכפת. היא קיללה את עצמה על שלא לקחה את שרביטה, והמשיכה לרוץ. היא חייבת להגיע להוגסמיד. היא עברה להליכה, כשהתעייפה מהריצה. רגליה החשופות נשרטו מהשיחים. תחושת רעב תקפה את ביטנה. עוד מעט, חשבה. ליז התחילה שוב לרוץ. ועכשיו הבינה שהוגסמיד כבר ממש קרובה. השמיים כבר היו שחורים, אבל ליז הייתה חייבת להמשיך. את יכולה, חשבה לעצמה. אבל היא נפלה, ונרדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא