זואי ווילקס

"ואל תשכחו,  עמודים 20 עד 33 להגשה לשיעור הבא!" קולה של פרופסור וקטור נשמע מעל הצלצול שסימן את הפסקת הצהריים, ושאון התלמידים שנאנחו בהקלה אחרי שעתיים של כשפומטיקה.
"נו, זואי, את באה?" אנה שאלה בחוסר סבלנות, לאחר שאספה את כל הציוד שלה וחיכתה רק לי.
"זה בסדר, לכי," אמרתי לה בלי להרים את הראש מהמחברת, "אני רק מסיימת את התרגיל הזה ובאה."
"איך שבא לך," היא מלמלה ומשכה בכתפייה ואז יצאה מהכיתה.
אחרון התלמידים עזב, ובכיתה השתרר שקט, שהופר אחרי כמה שניות על ידי קולות מבחוץ.
"הירח המלא השבוע, צריך להחליט מה עושים," שמעתי קול גברי שהיה נדמה לי שזיהיתי.
"סיריוס, בבקשה, תנמיך את הקול," אמר מישהו אחר בטון מתחנן.
"תירגע, ירחוני, אין פה אף אחד, כולם בארוחת צהריים," אמר בביטול מי שעכשיו ידעתי שהוא סיוריוס בלק.
"למה אנחנו לא בארוחת צהריים, סיריוס? אני מת מרעב." אמר הקול הראשון, שהייתי כמעט בטוחה ששייך לרמוס לופין. 
"עוד רגע, פשוט יש לי הפתעה קטנה לוקטור," הוא אמר, שומעתי את הקולות מתקרבים, והבנתי שהם עומדים להיכנס לכיתה. "היא צריכה ללמוד לא לתת לי עונשים כש-" אבל הוא הפסיק לדבר כשנכנס לחדר וראה אותי.
בהינו אחד בשני כמה שניות, עד שלופין שבר את הדממה. "יודע מה, סיריוס, אני חושב שאתה מסתד בלעדיי, אני אלך לארוחת צהריים," הוא אמר בשובבות והוסיף קריצה לכיוונו, ואז הסתובב ויצא מהכיתה.
"כן, נראה לי שגם אני צריכה ללכת," אמרתי בלי להסתכל על סיריוס והתחלתי לאסוף את הציוד שלי. למרות שהייתי סקרנית לדעת מה הוא יעולל לפרופסור וקטור, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות שותפה לפשע. "לא, אל תלכי," הוא אמר וסגר את הדלת.
"אל תדאג, אני לא אספר לאף אחד על המתיחה הקטנה שלך," אמרתי וגלגלתי עיניים. "זו לא הסיבה שאני רוצה שתישארי," הוא אמר והחל ללכת לקראתי. "אז מה הסיבה, סיריוס?" שאלתי וסגרתי את הספר העבה ברעש והרמתי אליו את המבט. כבר נמאס לי לגמרי מהמשחקים שלו, פשוט רציתי שיעזוב אותי וייתן לי לחיות את חיי.
"חשבתי שאולי נוכל... את יודעת... להשתשעש קצת," הוא קרץ.
"אהה מה?" גמגמתי והתחלתי לסגת אחורה ככל שהוא התקרב אליי יותר.
"אני צוחק כמובן," הוא אמר וחייך חיוך מקסים "אלא אם כן את בעניין, ואז אני רציני לגמרי," הוא אמר והחיוך נמחק לו מהפרצוץ, ורק ניצוץ של שעשוע נשאר בעיניו האפורות.
"נורא מצחיק, בלק," אמרתי וגלגלתי עיניים לעומתו, והוא רק צחק.
"נו, אז אז על מה אתם עובדים? הוא התיישב על השולחן ובחן רת המחברת שלי. "אוו אני זוכר כשאנחנו למדנו את זה, לא נעים..." הוא מלמל והרים את ראשו אל הלוח.
"ספר לי על זה," מלמלתי "ואני עוד זאת שצריכה להגיש לה עבודה על זה כשאין לי בעצם מושג איך לעשות את זה," אמרתי ודפדפתי בספר, מסתכלת על הכמות האינסופית של תרגילים. 
"מה עם שיעורים פרטיים?" הוא שאל והסיט קווצת שיער כהה מעניו.
"תאמין לי, אין אחד מהכיתה שלי שהבין את זה," אמרתי במרירות ובחנתי תרגיל שנראה לי זדוני במיוחד.
"לא התכוונתי למישהו מהכיתה שלך," הוא אמר בשקט ואני הרמתי אליו מבט. "אני יכול לעזור לך, אם את רוצה, כמובן," הוא אמר באותו טון רציני וכנה.
"אתה?" שאלתי, לא מאימינה, ובמאמץ הסטתי את מבטי מעיניו וחזרתי להתעסק בבלגן שעל שולחני, מנסה להכניס הכל לתיק כדי שאוכל לברוח מפה כמה שיותר מהר. "למה את כל כך מופתעת? קיבלתי קס"מ בכל המבחנים שלי שנה שעברה," הוא אמר, אך לא הייתה שחצנות בקולו.
"רק שיהיה ברור, אני לא מתכוונת לשכב איתך," אמרתי בישירות, וכבר ראיתי אותו מושך את ההצעה שלו, אבל הוא רק חיוך חיוך קטן. "זו לא הכוונה שלי," הוא אמר וירד מהשולחן והחל לעזור לי לאסוף את המחברות. "אני רק רוצה לעזור לחברה," הוא אמר בתמימות.
"אז... רק נלמד?" שאלתי בחשדנות, מנסה להבין איפה המילכוד פה. "רק נלמד," הוא הבטיח והושיט לי את ספר הלימוד. 
"אז קבענו?" הוא שאל כשנעמדתי והלכתי לכיוון הדלת. "שבע וחצי בספרייה, אמרתי בהחלטה של רגע, ואז יצאתי מהכיתה, לפני שתהיה לי הזדמנות להתחרט.
עליתי לאולם הגדול לארוחת הצהריים, מחשזרת בראש את השיחה עם בלק, והחלטתי שהצלחתי לא לעשות מעצמי צחוק לגמרי.
נכנסתי לאולם ההומה, ולפני שהספתקי לעשות ארבעה צעדים לכיוון השולחן של ריבנקלו, מישו הגיע אליי מהקצה של האולם הגדול.
"זואי," ג'יימס פוטר עצר אותי, ואני נאנחתי ונשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק עליו. "שמעתי שהיית עכשיו עם סיריוס. רק רציתי ל-"
"תירגע, פוטר," קטעתי אותו בגסות "לא סיפרתי לו כלום, ואני גם לא אספר, אז אתה יכול להפסיק לצוטט לכל השיחות שלי, אמרתי בכעס, והוא נרתע. "אני מצטער," הוא אמר, כמעט בלחישה אחרי כמה שניות. "אני מבין שהייתי קצת מטריד בשבוע האחרון, אבל זה פשוט מאוד חשוב לנו."
"למה?" שאלתי פתאום. הרגשתי שאם אני צריכה לשמור את הסוד שלהם, מגיע לי גם לדעת למה. "זאת אומרת, רדפת אחריה מאז ומתמיד, הייתי מצפה שהדבר הראשון שתעשה זה לספר לכולם שסופסוף השגת אותה," אמרתי, והוא חייך חיוך קטן.
"מבחינתי אני הייתי תולה שלטים על לוח המודעות," הוא אמר ואני גיחכתי "היא זאת שרוצה לשמור את זה בסוד, ואם זה מה שדרוש לי בשביל לשמור עליה, זה מה שאני אעשה," הוא אמר ומשך בכתפיו. עמדנו עכשיו ליד השולחן של רייבקלו, ומשכנו הרבה מבטים. אף אחד לא הבין למה ג'יימס פוטר מדבר איתי. "בכל מקרה," הוא הסתכל סביבו, שם לב לתשומת הלב שעורר "תודה על ההבנה, וסליחה על ההטרדה," הוא קרץ, ואז המשיך לשולחן של גריפינדור והתיישב ליד לופין.
"מה זה היה?" שאלה רייצ'ל כשהתיישבתי לידה. מלמלתי תירוך לא ברור ומילאתי את הצלחת שלי בסלט. "אהה, עכשיו הכל ברור," רייצ,ל גלגלה את עיניה' ואני העדפתי לא לענות כדי שלא אאלץ לשקר.

יצאתי מחדר המועדון בשעה שבע עשרים וחמש, אחרי שאמרתי לאנה ורייצ'ל שאני לא מצליחה להתרכז ברעש, ושאני הולת ללמוד בספרייה. העדפתי לא לספר להן עם מי אני לומדת, כי ידעתי שהן מיד יעשו מזה סיפור גדול.
בדרך לספרייה, תהיתי אם סיריוס יזכור מה שקבענו, ועד שהגעתי לדלתות הספרייה כבר הייתי משוכנעת לחלוטין שהוא שכח, ושהוא בטח עכשיו במגדל גריפינדור, מתכנן מתיחות עם חבריו. כבר הייתי מוכנה לחזור בחזרה לחדר שלי, כשתפאום שמעתי צעדים מאחורי. הסתובבתי, ולהפתעתי, זה אכן היה סיריוס.
"הגעת,"  אמרתי, וההפתעה בקול שלי הייתה ברורה.
"אמרתי שאני אגיע," הוא ענה ופתח את הדלת, מאפשר לי לעבור ראשונה.
הלכנו לאחת מהפינות השקטת, ליד ספרי ההיסטוריה הלא פופולריים, ואני הנחתי את הספר, המחברת והקלמר על השולחן, והתיישבתי על הספה מולה.
"נו, אז בוא נראה..." הוא משך את הספר אליו, וקרא כמה שניות.

 אפשר להגיד הרבה דברים על סיריוס בלק, אבל טיפש הוא לא אחד מהם. הוא היה בקיא בחומר, והסביר לי הכל לאט ובסבלנות, מה שפרופסור וקטור לא יכלה לעשות בכיתה של 20 תלמידים.
לאט לאט הספרייה החלה להתרוקן, ובסביבות השעה תשע הכרזתי שהגיע הזמן לסיים. "אני רוצה לחזור לחדר המועדון לפני כיבוי אורות," אמרתי וסגרתי את הספר.
"אה, כן, כיבוי אורות," הוא אמר בזלזול, כאילו זה לא נוגע לו. "אתה לא מתכוון לחזור?" שאלתי כשהוא לא הראה שום סימנים של עזיבה. "יש לי כמה דברים שאני צריך לטפל בהם לפני'" הוא אמר, ואני רק משכתי בכתפיי, כי היה לי ברור שהוא לא מתכוון להגיד לי במה בדיוק הוא צריך לטפל.
"היי, ווילקס," הוא קרא אליי כשכבר הייתי ליד הדלת "מחר, אותה שעה?"
"לא יכולה, יש לי אימון," 
"אז אולי לפני?" הוא שאל במהירות וקם מהספה. הרגשתי שהבעה מופתעת עולה לי על הרצוף, אבל לא יכלתי לשלוט על זה, לא הבנתי למה הוא כל כך להוט לעזור לי בכשפומטיקה, היה לי ברור שזה לא בגלל שהוא כל כך מת על משוואות העלמה ובריאה.
"אממ אוקיי, אמרתי בהיסוס.
"אז קבענו," הוא קרץ, ואני יצאתי מהספרייה, תוהה מה הוא מתכנן לשאר הלילה.

פרק קצר, אבל אחרי יותר משנה שךא עידכנתי, אני רק רוצה לוודא שעדיין נשארו לי קוראים.. אם כן, אני אשמח להמשיך לעדכן :)
אזז תגובות? ביקרותות?

הפרק הקודם