הכתם האנושי

רוב תודות לכל מי שהגיב. לאוהבי הקונדסאים יש למה לצפות - יראו הרבה מהם מנקודת המבט של פיטר P:

5

רגולוס

טקס הנישואים של הקוסמים טהורי הדם היה אירוע סמלי ומסתורי, שמקורותיו נשכחו מזמן. הוא הכל שלד של הטקס העתיק המתואר בספר ההיסטורי 'אלבניון של הקוסמים' מאת חבר מועצת הקוסמים העתיקה, קריספין קאסיוס, היה מקושט במספר תוספות שנוספו לו במאה ה-13 עקב כניסת עולם הקוסמים למחבוא, וציפוי דקיק (שהוכחש שתוקף על ידי הקוסמים טהורי הדם) של השפעה מוגלגית.

החתונה של בלטריקס התקיימה בבית העתידי שלה. אחוזת לסטריינג' הייתה בועת אנטי – מוגלגים עצומה בגודלה ממש במרכזה של השדרה המלכותית. בני לסטריינג' טענו לאורך הדורות שהאחוזה שלהם עמדה שם לפני שהארמון וכל נספחיו נבנו. למרבה הנוחות, כל המסמכים שהיו קשורים בבניית האחוזה הושמדו בשריפה גדולה שפרצה עשר שנים אחרי סיום הבנייה.

רגולוס ניצל את הזמן שלפני תחילת הטקס בהקפת המבנה וצפייה מעלה אל החלונות הגותיים המסוגננים, שנבנו גם הם תחת השפעה מוגלגית. הוא לא ידע האם זה משעשע או מעציב אותו.

אז הוא טייל על הרציף שעל גדת הנהר והביט בבית בשלמותו על רקע שמי הקיץ, שפודרו בשכבה אוורירית של ענן לבן על רקע הכחול העז, כמו ציפוי של עוגה.

הוא ניסה לדמיין איך היו נראים הדברים אם במקום לעבור לאחוזה המפוארת הזו, בלטריקס הייתה נישאת לסיריוס ועוברת לגור איתם בכיכר גרימולד מספר 12. הוא הגיע למסקנה שאם סיריוס היה מתנהג כבן שהוריו ציפו שיהיה ומכניס אותה לביתם, רגולוס היה מוצא את עצמו הבן המנושל, מסיבות ברורות. הוא ריחם על בעלה העתידי של בלטריקס.

הוא בירך בנימוס זוג זקנות לבית קראב שישבו על כיסאות שמש בגן האחורי של האחוזה. הן השיבו לו את גינוני הנימוס המוכרים בעודן בוחנות אותו מכף רגל ועד ראש.

הוא התרחק מהן בצעד מהיר. לרגע התפתה להשליך את הוורד הכחול שאימו חיברה לדש גלימתו לאחד השיחים המלבלבים, אך ברגע האחרון התעשת והותיר את הצמח הנדיר ללא פגע.

הוורד היה אחד ממנהגי החתונה האקסקלוסיביים של טהורי הדם. הוא היה סימן לכך שהעונד אותו הוא רווק הפנוי לשידוך... עד כמה שהצמח היה נאה, הוא גרם לרגולוס להרגיש כמו בעל חיים מיוחם או נתח בשר המוצא למכירה לכל המרבה במחיר.

הוא הקיף את הבניין פעם נוספת ואז נכנס לאולם הכניסה הקריר של הבית. תקרה מקושתת עצומה בגובהה התנשאה מעל אורחי החתונה, שפטפטו ביניהם והמתינו לתחילת הטקס.

"איפה היית?" דרשה אימו, מופיעה משום מקום ומתחילה לסדר את הופעתו. היא בעצמה הייתה מגונדרת כמו טווס, כמצופה מבת משפחה קרובה ביותר של הכלה. "הטקס יתחיל כל רגע..."

לפתע דממה השתררה באולם. רגולוס פנה לראות על מה כולם מסתכלים ונמשך הצידה על ידי אימו.

הקהל פינה דרך לחתן והכלה, שעשו את דרכם ברשמיות חיננית לכיוון אולם הנשפים, בו עמד להתקיים הטקס. רודלפוס לסטריינג' לבש גלימת טקס בצבע כחול עמוק עם רקמות כסף – צבעי המשפחה שלו – ומעליה גלימה נוספת, כבדה ועתיקה יותר, שהייתה כולה כסף עם רקמה בצורת ענף שחור עירום. הוא חייך אל הקהל בסיפוק, נושא על זרועו את כלתו הצעירה ובעלת המעמד, שהייתה גם יפה מאד, בנוסף לכל.

בלטריקס אחזה בזרועו של בעלה לעתיד באחיזה קלילה, נראית לא פחות שבעת רצון ממנו לנוכח מבטי ההתפעלות שכוונו אליה. היא לבשה שמלה מסורתית אדומה כדם, ללא ספק אותה השמלה שאימה לבשה ביום חתונתה. אך למרות היותה של השמלה מיושנת, בלטריקס לבשה אותה כפריט אופנה, ונראתה בה מושכת באופן יוצא דופן.

שיערה נקלע סביב ראשה ככתר שחור כלילה, מנוקד כוכבי כסף. בתוך הקן השחור הונח נזר עשוי כסף לבן עתיק, מעוטר יהלומים ואבני אודם, ולדש שמלתה חוברה סיכת כסף ושהם בדמות כלב הצייד והכוכב של בית בלק.

שפתיה היו מרוחות באודם עז שבלט כנגד עורה הלבן כחלב. היא שלחה ברגולוס חיוך כשחלפה על פניו, והוא הסיט את מבטו. הוא לא העז להביט לתוך ענייה מזה זמן ממושך כל כך שהוא כבר שכח את צבען.

אחרי החתן והכלה צעדו אימו הזקנה של החתן, מתקדמת בצעדים איטיים עד מוות על רגליה השבריריות, נשענת על זרועו של בנה הצעיר. רבסטן לסטריינג' למד שנה אחת מתחת לרגולוס, וקרץ לו כשחלף על פניו.

אחרי משפחת החתן צעדו הוריה של הכלה, ואחריהם אחותה הלא – מנושלת של הכלה, נרקיסה, שעונה על זרועו של ארוסה קר המבט.

אחריהם תפסו את מקומם דודיו ובני דודיו של לסטריינג', מצטרפים אל הטור הצועד אל תוך האולם בסדר טקסי מופתי. רק אחרי שהמרוחק שבדודנים תפס את מקומו, אימו של רגולוס תפסה בזרועו של אביו באחיזה איתנה ורמזה לו להוביל אותה אל הזרם. רגולוס נכנס מייד אחריהם.

הם תפסו את מקומותיהם בשורת הספסלים השנייה. אולם הנשפים של אחוזת לסטריינג' היה מבנה מפואר וגבוה תקרה, עשוי אבן לבנה – סגלגלה מעוטרת תחריטים כסופים שנעשו בידי אמן. חלונות עצומים עשויים זכוכית ירוקה, צהובה ו-וורודה תיארו אפיזודות רומנטיות מתוך אגדות קוסמים עתיקות ושפכו לתוך האולם אור בהיר וצבעוני.

לאחר שנותקו מבני משפחתם, החתן והכלה ניגשו אל האצטבה שהוצבה בקדמת האולם, תחת פסל שיש עתיק של קוסם שחציו אל ששמו וסיפורו נשכחו מזמן. אחד מדודיו הזקנים של לסטריינג', שהובל אל הבימה בעזרתם של שני צעירים, נבחר על מנת לנהל את הטקס.

רגולוס חש שמביטים בו. הוא הפנה את ראשו על מנת להבריח את מבטה של נערה זהובת תלתלים, כנראה אחת מהדודניות של לסטריינג', שהושבה לצידו. רגולוס הבחין שלדש שמלתה הכחולה מחובר וורד בר תחול. הוא השפיל את מבטו ולא הרים אותו עד שהטקס התחיל.

הברכות נאמרו, האבות הוזכרו, ההבטחות הוחלפו והדם טפטף. סוף – כל – סוף השניים חתמו את בריתם בנשיקה קצרה והובילו את האורחים החוצה, באותו הסדר בו נכנסו.

"זה היה אמור להיות סיריוס..." רטנה אימו של רגולוס בדרך החוצה.

"תעזבי את זה, וולבורגה," רטן בעלה. "אני לא רוצה לשמוע את השם שלו יותר, זה ברור?"

סעודת החתונה נערכה בגן. רגולוס קיווה לחמוק אל הגינה האחורית השקטה בלי למשוך את תשומת ליבו של איש, אך נרקיסה תפסה אותו באכסדרה.

"טקס מקסים, אתה לא חושב?" היא אמרה, מעט מהר מהנחוץ.

"הוא היה יפה מאד," אמר רגולוס. "בקרוב נראה גם אותך שם."

"כן, כן, נכון..."

"איפה הארוס שלך?" למרבה הפלא, מאלפוי כלל לא נראה בסביבתה של ארוסתו. עניין משונה, להתחשב בכך שלא מש מצידה מאז שהוכרזו האירוסים.

"הוא הלך לברך כמה חברים וותיקים. אומרים שאדון האופל בעצמו מכבד אותנו בנוכחותו, אתה יודע?"

רגולוס לא הבחין באף אחד יוצא דופן. הוא ציפה שאדון האופל תהיה אשיות כריזמטית שתמשוך מייד את מבטו.

"הוא אחד מחבריו הוותיקים של לוציוס?"

נרקיסה נראתה כמו איילה ששמעה את צעדיו של הצייד. "זה לא מצחיק, רגולוס."

"לא צחקתי. זה כבוד גדול להיות מקורב למעגל הפנימי של אדון האופל. כך, לפחות, שמעתי."

נרקיסה נגעה בשיערה, שהיה אסוף בתספורת מהודרת, ביד חיוורת ודקיקה. "אומרים שאביו של רודלפוס היה אחד מתומכיו הראשונים – ממש אחד מחבריו, אפשר לומר. וכולם יודעים שרודלפוס תומך באדון בפה מלא..." רגולוס שם לב שנרקיסה ממשיכה לכנות את וולדמורט 'האדון'.

נראה שהיא עוזרת אומץ, ופתאום אמרה, "אתה יודע, היינו בטוחים שלסטריינג' יהיה בדיוק כמו כל האחרים – שבלה תשעשע בו מעט ואז תשליך אותו כשתשתעמם. אבל היית צריך לראות את ההבעה על פנים שלה כשהוא סיפר לה באיזו התלהבות הוא תומך באדון האופל... היא הייתה מלאת התרגשות, כאילו היא חשבה שזו הולכת להיות הרפתקה בשבילה..."

"אם זה ימנע ממנה להשתעמם מחיי הנישואין שלה זה לטובה, את לא חושבת?"

"כמובן," שיקרה נרקיסה בחוסר כישרון. היא חייכה אל רגולוס חיוך עדין. "ומה איתך? נקבל עוד הזמנה לחתונה בקרוב?"

רגולוס חייך בחזרה. נרקיסה תמיד הייתה בת הדודה האהובה עליו. זו הייתה תעלומה בעיניו, כיצד כל אחת מהאחיות לבית בלק נולדה שונה כל כך מהשתיים האחרות. "הפרח הזה ינבל הרבה לפני שנערה טהורת דם תברך אותי במבטה."

"אל תהיה כזה, רג. שנינו יודעים שזה לא נכון," אמרה נרקיסה וליטפה את פניו בגב ידה.

"נרקיסה!" קרא קולו של מאלפוי. נרקיסה הרחיקה את ידה כאילו נכבתה.

"אני מוכרחה ללכת," היא אמרה בהתנצלות, מתרחקת. "תהנה מהסעודה."

"גם את," הוא קרא אחריה בקול רפה, אך היא כבר נעלמה.

הוא עשה ניסיון להתקרב אל אזור הכיבוד. הוא קיווה לפגוש מישהו שיהיה מעוניין לדבר איתו, לשם שינוי.

קבוצות של זקנים השתתקו בעודו חולף על פניהן. הוא הנהן לכיוון האנשים בנימוס כשהביטו בו. חלקם חקרו אותו על מצבו בבית הספר והעמידו פנים שתשובותיו מעוררות בהם עניין. רגולוס לא האשים אותם על חוסר הנעימות שבמפגש איתו. זו הייתה חתונתה של בת דודתו, אחרי הכל, והרכילות הנוגעת אליה ואל בני משפחתה המנושלים הייתה עסיסית מכדי שהזקנים יוכלו לעמוד בפניה.

בימים אלה בית בלק היה הבית השנוי במחולקת ביותר בין טהורי הדם. בין בלטריקס המופקרת ואחותה המטורללת, אנדרומדה, שנישאה למוגל, לבין סיריוס, שהשליך לכל הרוחות את מקומו כראש הבית לעתיד לטובת חיים של הוללות בחברת בוצדמים ואוהבי מוגלגים, לבית בלק האצילי ועתיק היומין לא נשאר הרבה כבוד.

ואלה היו הצרות שעוללו רק הילדים. הרכלנים אף פעם לא שכחו להעלות בשיחותיהם את אלפרד המשוגע, שהחליט לעזוב את העולם באופן שאף אחד לא יישכח על ידי כך שהוריש לאחיינו הסורר ביותר את כל הזהב שלו. והיו גם הרכילויות האפלות יותר, שסיפרו על הפארנויה המתגברת של אוריון בלק מאז שהחליט להוציא את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים מהטירה העתיקה שלהם ולשכן אותם באחת הנחלות הפחותות ביותר של המשפחה, כשהוא ממשיך להוסיף לה לחשי הגנה מפני מוגלגים כל שנה ושנה, ועל שפיותה העדינה של אשתו, ממנה בנם הבכור למד את כל דרכיו הנלוזות.

ליד עמדת המשקאות נתקל ברבסטן, שהחל לשוחח איתו על מועדון הסלאג ועל קווידיץ'. רגולוס שוחח איתו בנימוס, ממתין לתירוץ כל שהוא לסיים את השיחה חסרת העומק.

הסחת הדעת הגיעה בשלב מסוים, אבל לא בדיוק בצורה לה ציפה.

הבזק של אור סנוור אותו. אחריו הבזיקו אורות נוספים, מהבהבים בפנאטיות. מאחורי הגדר, במרחק מספר פסיעות מהמקום בו עמד, התגודדה קבוצת מוגלגים קטנים ומלוכסני עניים, חבושים כובעים מטופשים, מצביעים על אורחי החתונה ומצלמים אותם בעודם מקשקשים ביניהם בשפה לא ברורה. ביניהם עמדה אישה אנגליה לבנה שבהתה במבנה בבלבול.

"לעזאזל," סינן רבסטן, שולף את שרביטו. "למה דווקא עכשיו?..."

"אסור לך להשתמש בשרביט שלך מחוץ להוגוורטס, אני חושב. במיוחד לא מול מוגלגים," הזכיר לו רגולוס.

רבסטן קרץ לו. "כולם יודעים שזה רק לשם הגנה עצמית." הוא קילל את אחד המוגלגים, שצנח ופגע בחבריו. הקבוצה התגודדה סביבו בדאגה, ואז רבים מהם החלו לסגת לאחור.

"זה קורה הרבה לאחרונה," סיפר רבסטן בעודו תולה אישה זקנה והיסטרית באוויר מעקבה. "מאז שאבא נפטר אף אחד לא מתחזק את כישופי ההגנה האלה יותר. אני חושב שרודלפוס פשוט נהנה להתעלל במוגלגים אם הם מעיזים להראות כאן את הפרצופים המכוערים שלהם... לא שאני מתלונן, כמובן." בני משפחתה של הזקנה התגודדו סביבה בבהלה, מנסים להבין מה קורה לה ולהוריד אותה בחזרה לאדמה. "תזכיר לי להגיד לו לשאול את אבא שלך בקשר ללחשים דוחי מוגלגים טובים."

"כן," אמר רגולוס, מחליט שהוא לא מעוניין לשוחח איתו יותר. "בסדר. נתראה."

הוא נכנס לבניין, מותיר את האורחים האחרים לסלק את המוגלגים בכל דרך שיחפצו. לא מעוניין לספוג נזיפות בשל שוטטות בבית המשפחה, הוא מצא חדר רחצה קרוב וחמק לתוכו.

חלונות עגולים עשויים זכוכית צבעונית האירו על גלים של אוויר מבושם ועל הצורות הכסופות שבשיש הסגלגל שריצף את כל החדר.

רגולוס ניגש אל הכיור העשוי זהב ושטף את פניו. לאחר מכן שלח את ידו אל ערימת מגבות קטנות שהיו מגולגלות בסדר מופתי וייבש את עורו בטפיחות עדינות. אז הביט בעצמו במראה ונרתע.

"אני מתנצל," הוא אמר, עדיין מבוהל מההבחנה הפתאומית. "לא הייתי מודע לכך שיש כאן מישהו..."

"ההתנצלות מתקבלת," אמר הזר שנגלה אל רגולוס דרך המראה, יושב על כיסא ליד הדלת. הוא סגר את הספר בו עיין והכניס אותו לכיס הפנימי של גלימתו בעודו קם על רגליו. הוא הביט ברגולוס דרך המראה. "הייתי צריך לנעול את הדלת."

רגולוס הסתובב. "אני מצטער על ההפרעה. אני אעזוב עכשיו – "

"אין צורך, אם אתה כבר פה," קבע הזר בקלילות של אדם המורגל לחלק פקודות. רגולוס מצא את עצמו מציית.

 הזר ניגש אל המראה, שהייתה גדולה מספיק בשביל להכיל את שניהם, וסידר את צווארון גלימתו. "משהו גורם לי לחשוב שלא נכנסת לכאן במיוחד על מנת לרחוץ את פניך."

ביאור הכרה. כמובן – איך הוא לא שם לב לכך קודם? אצבעותיו של הזר דפדפו בין דפי מחשבותיו העדינים בחופשיות. הוא טרק את הספר בלי אזהרה, צובט את האצבעות גסות הרוח.

"לא ייתכן שאתה מנהל כך את כל השיחות שלך," אמר רגולוס בקור רוח. "אתה לא משתעמם  כשאתה יודע את תשובת בן שיחך לפני שהוא עונה על שאלתך?"

קצה פיו של הזר נמתח. המחווה דמתה יותר לעוויה בפנים הנאות מאשר חיוך, אך מטרתה לא הוטלה בספק.

"אני אכן משתעמם במהירות מדו שיח עם בני אדם," הוא הודה. "לכן אני פה."

הוא הביט במראה, ורגולוס עשה כמוהו. שתי הבבואות היו דומות להפליא; גבוהות, חיוורות, שחורות שיער ולבוש, בעלות עניים כהות עמוקות. רגולוס חש שיש דמיון גדול יותר בינו לבין האיש הזה מאשר לבני משפחתו.

זה היה קצת כמו להביט בגרסא מבוגרת יותר של עצמו. ייתכן שכך יראה בעוד כשלושים שנה, כשפס כסף יופיע בשיערו וקמט על מצחו, כשהוא יגבה למלוא גובהו, עניו יראו עוד עצב וחוכמה והוא יאבד את וורד הבר הכחול של הבתולין.

"חשבתי שאני היחיד שמחפש מפלט בחדרי אמבטיה של זרים," אמר האיש. "אך נראה שטעיתי. מה מביא אותך לכאן, נער?"

"גם אני משתעמם בקלות מחברתם של אנשים. אך מסיבה אחרת."

"גאווה?" שאל האיש.

"אולי."

"גאווה..." האיש הביט במראה בסיפוק בעודו מיישר סיכת כסף בצורת נחש שסגרה את צווארון גלימתו. הוא חייך שוב את החיוך המוזר. "החטא האהוב עלי."

רגולוס לא מצא תשובה להצהרה המוזרה הזו.

"מי הם הוריך, נער?"

"וולבורגה ואוריון בלק."

"אה, בית בלק האצילי ועתיק היומין... אתה יודע מה אומרים על בני משפחת בלק?"

"בית בלק הוא השושלת הקרובה ביותר לסלית'רין שקיימת כיום."

"לא לזה התכוונתי," אמר הזר. "בנוסף לכך שזה לא נכון. דמם של בני משפחת גונט הוא הדם אשר קשור בקשר ההדוק ביותר לדמו של סלזאר סלית'רין."

"אולי זה היה נכון פעם. אני מדבר על השושלת הקרובה ביותר שקיימת כיום. אחרון בני משפחת גונט מת ללא יורש לפני כמה עשרות שנים."

הזר צחק. זה היה צחוק לעגני, לא נעים לאוזן; חוסר החינניות שלו צרם ביחס לכל שאר הופעתו החיצונית. "אז עשית את שיעורי הבית שלך בהיסטוריית המשפחות טהורות הדם? מרשים ביותר. אבל הטעות שאתה עושה היא ראשונית ומשמעותית ביותר."

"נשמע," אמר רגולוס, מוצא את עצמו שוקע בדיון היסטורי עם הזר חסר השם שלפניו.

"הטעות שלך היא שאתה מאמין לספרי ההיסטוריה. שמעת פעם את האמרה, 'ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים?'"

"ז'אן פול סארטר," אמר רגולוס. "פילוסוף צרפתי. מוגל."

"ומי יבין בנושא טוב יותר מאשר מוגל? כתיבת ההיסטוריה כך שתתאים לצורכיהם היא המומחיות הגדולה ביותר שלהם. ספרים – ובמיוחד ספרי היסטוריה – משקרים."

רגולוס חש את הזלזול כאילו היה מופנה אליו באופן אישי. "ספרים מלמדים אותנו הכל. בלי ספרים והחוכמה שלהם, לא היינו נעלים יותר מאשר בעלי החיים."

"סבורני שאתה מגזים בערכן של פיסות הנייר החביבות האלה. הן לא מפרידות את האדם מן החיה. ייתכן שהאדם החסוד והמוסרי ביותר בעולם לא ראה את צורתה של אות מעולם, בעוד האדם המלומד ביותר עשוי להיות המפלצת האיומה ביותר שדרכה על הארץ הזו. קח את חסרי הקסם כדוגמא – הידע והתרבות שלהם לא מונעים מהם להתנהג כחיות, ולהפיץ את קוד המוסר הדוחה שלהם בקרב חברות אחרות כמגפה."

"אם כך, הטיעונים שלך הם בעד עליונות של קוסמים ושריפת ספרים. שילוב מסקרן."

הזר צחק – אותו הצחוק הלעגני והמערער, אשר לא הותיר מקום לספק שהבדיחה באמת ובתמים שעשעה אותו.

הוא נשען על השיש בחינניות בעודו מסיים את טיעונו. "הו, האירוניה ההיסטורית... בעצם, אני דווקא ממליץ על קריאת ספרים. בהחלט, אני בעצמי קורא להוט ביותר. אך לדידי יש לקרוא על מנת להטיל ספק, ולא רק על מנת לשאוב ידע. כל מילה כתובה צריכה לעבור חקירה צולבת לפני שתהפוך לחלק ממאגר הידע שלנו. אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו – כל עובדה ופרט מידע יש לחקור לעומק לפני שנאמץ לקרבנו. אתה מבין אותי, נער?"

רגולוס סירב להסכים איתו, אולי מכיוון שסתר באופן בוטה כל כך את הדרך בה חינכו אותו ואת כל מה שהאמין בו.

הזר הציץ בשעונו. זה היה שעון כוכבים עשוי ארד, בעל עיצוב משונה ביותר. רגולוס ראה שעונים קסומים רבים בעלי מנגנונים דומים – הוא בעצמו היה הבעלים של שעון דומה אשר היה שייך לאביו - אך הוא מעולם לא ראה שעון בעל חזות מוזרה שכזו.

"לצערי עלי לעזוב עכשיו," הוא אמר, מביט לתוך פניו של רגולוס בכנות מעוררת קרבה, כמעט רכה. זו הייתה הבעה מוזרה ונעימה למצוא על פניו של זר מוחלט. "נהניתי מאד מהדיון, ואני מצטער שלא נוכל לסיים אותו כעת. אשמח אם נוכל להמשיך אותו בהזדמנות... עדיין לא הגענו לדיון בנושא המקורי שלנו."

"הנושא המקורי?"

"מה היא האמרה על בני משפחת בלק, אם אתה זוכר. מה שמך?"

"רגולוס."

"אה, 'המלך הקטן'. שם נאה, ראוי לבן משפחת בלק המכובדת... היה שלום, רגולוס. עוד נתראה."

הוא יצא מבלי להביט לאחור, מותיר את רגולוס בחברת תהיות ושאלות.  

הפרק הקודם		הפרק הבא