מהלכים באפלה

פרק 5: הרהורים

 הוא הולך על חבל דק ומתוח. ברגע שייצב את עצמו, החבל יתנדנד, יאיים להפיל אותו אל התהום האפלה הפעורה מתחתיו. הוא עשה צעד אחד לפנים, ועוד אחד. החבל נראה כמתאזן, מאפשר לו לנשום ביתר קלות. דמות המתינה לו בצד השני כשהיא מעודדת אותו להתקרב אליה. כשהוא עשה צעד נוסף לפנים, תוך שהוא מוחה את הזיעה מעיניו, הדמות נהייתה ברורה יותר. זה היה אלבוס. הוא עמד ממש שם. הוא אחז בחבל בחוזקה, מבטיח לו הגנה וביטחון אם רק יצליח לחצות את החבל עד סופו. אור אדום בהיר וחזק נראה לפתע בתהום מתחתיו. אלבוס נעלם, התאדה, הלך ולקח את הביטחון אתו. החבל צנח. ברגע שהוא החל לפול, עיניים אדומות, זדוניות הופיעו מאחורי האור, חודרות אליו, משאירות אותו עירום, כשצחוק גבוה ואכזרי מציף את גולגולתו...

לפתע החבל נמתח. הוא הרים את מבטו אל המקום בו עמד אלבוס, אך מישהו אחר אחז בחבל. הוא מצמץ שוב, מנסה לסלק את הזמזום במוחו, לראות את המושיע שלו.

"בוא אליי, סוורוס."

"כן, כן?"

"סוורוס. סוורוס! פרופסור!"

סוורוס הזדקף בבת אחת ונפל מכיסאו, עיניו מעיזות להביט סביב, לחפש את המקור לצחוק השטני. בתנועה מהירה לשמאלו, ידו נשלחה לפנים ואחזה בצוואר הטרף שלו, כשהוא מצמיד אותו אל הקיר בגופו.

הרמיוני פלטה ציוץ של מחאה. היא ניסתה להעיר אותו ממה שנראה כמו חלום רע, אם לשפוט לפי היבבות והעיוותים שלו. עכשיו היא מצאה את עצמה צמודה אל הקיר בידי גבר זועם לחלוטין.

ערפל אדום כיסה את שדה הראיה של סוורוס. הוא יהרוג את השד השטני שרודף אותו לילה אחרי לילה!

לאט לאט סוורוס נהיה מודע לגוף הרך הנלחץ אל גופו שלו, ולריח החריף, הנקי והטרי שבער בנחיריו. הוא נתן לגופו לשקוע יותר אל החמימות, ראשו רוכן לפנים כדי לנשום עוד את הריח, ידו החופשית התעגלה בטבעיות סביב הגוף החמים.

"פרופסור, אתה בסדר?"

ראשו של סוורוס נסוג לאחור בבת אחת, עיניים שחורות פגשו בעיניים חומות חוששות, הוא הביט בגופו באימה. הוא הסיר את ידו מצווארה של הרמיוני כאילו נכווה, בעוד עיניו הבחינו ביד שנכרכה סביב מותניה.

סנייפ נסוג ממנה באיטיות כשהוא ממלמל משהו על עובדת היותו עייף. הוא הסתובב בבת אחת ונמלט דרך הדלת כמו ארנבת מבוהלת.

הרמיוני נותרה לעמוד צמוד לקיר, חשה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בלעדיו. היא הרימה את ידיה הרועדות אל פניה באיטיות. היא ידעה כל הזמן שסוורוס סנייפ היה אוכל מוות ומרגל. היא גם ידעה שהוא הוכרח לעשות דברים שרוב האנשים לא היו מסוגלים לעשות לעולם (המוות של דמבלדור הוא אחד מהדברים האלה), אך היא מעולם לא העריכה כמה חסר רחמים ומפחיד האיש הזה יכול להיות עד הלילה הזה.

עם חלוף השבועות היא ראתה צד שונה בפרופסור לשיקויים. הוא היה מוכן לעזור ליודעת-כל הגריפינדורית שהיא גם חלק משלישית הזהב. הוא אפילו נתן לה (בהתחלה בחוסר רצון) לעזור לו בחלק ממחקר השיקויים שלו. ככל שחלף הזמן הוא נראה כמבין את ערכה כעוזרת, ונתן לה לעזור לו במחקר התאוריות שמאחורי חלק מהפרויקטים היותר מסובכים שלו.

היא הייתה זקוקה להפסקה. כל כך נמאס לה מערפדים! ביקוריה של מינרווה לא היו תכופים במיוחד, היות והיו לה חובות רבים כמנהלת. למרות הפצרותיה, הרמיוני סירבה ליצור קשר עם חבריה. היא העדיפה שיחשבו אותה למתה מאשר להפוך לנטל עליהם עם "הבעיה הקטנה" שלה, כפי שקראה לזה המנהלת.

הרמיוני החלה ליהנות מהערבים בהם בילתה עם פרופסור סנייפ. הם היו יושבים שעות לאחר שסיימו את עבודתם, מתדיינים על תאוריות ובעיות.

השיקוי שהוא הכין עבורה נראה כעושה את עבודתו כראוי. תשוקותיה נראו כמרוסנות והיא הרגישה חזקה יותר משהייתה כשהתעוררה במערה ההיא. זה היה מוזר בעיניה. השיקוי היה מספק יותר משדם של חולדות היה אי פעם. סנייפ בטח מצא מרכיבים נוספים כדי לספק את הרעב. זה התאים לו לא להזכיר את זה.

אך הלילה סנייפ נראה כמו איש אחר. הלילה הרמיוני ראתה את אוכל המוות בעל הדם הקר. לאיש שאחז בה לא היה כל רגש בעיניו, נראה היה כאילו אין לו נשמה כלל.

עדיין... הוא נצמד אליה. סוורוס כרך את זרועו סביבה ונאחז בה כמו איש שטובע.

"סוורוס? ממתי אני חושבת עליו כסוורוס?"

הרמיוני הסירה את ידיה מפניה והביטה על החדר סביבה. החדר נראה כה ריק ומשעמם בלי נוכחותו המהורהרת. המחשבה על מפגשם האחרון חלפה במוחה וגרמה לזוהר חמים לעבור בכל גופה. אלו מחשבות מסוכנות. מדובר בסנייפ למען האל! הוא בטח מקרצף את עצמו מכף רגל עד ראש כדי להיפטר מהחיידקים שלה, סוורוס במקלחת...

היא ניערה את ראשה כדי להיפטר מהמחשבות המגוחכות. סוורוס הוא גבר בוגר. מתחכם, אכזרי לפעמים, גבר מתבודד שלא ירצה שום קשר עם ילדה טיפשה שהצליחה לגרום לעצמה להפוך לערפד! הרמיוני ניגשה אל החלון והסיטה הצידה את הווילונות. היא הביטה בנוף הנשקף באורו של הירח, אל האגם המנצנץ במרחק. כמה קיוותה שתוכל לראות את המראה הזה שוב באור יום.

היא פנתה מהחלון הפתוח וצנחה על המיטה. היא רק תשכב כאן לכמה דקות. רק בשביל לחשוב. ואז תעשה עוד קצת מחקר לפני שאור השחר יגרום לה להימלט אל מקלטה כמו נחש מתחת לסלע.

                                                                                                                   ***

סוורוס רץ לחדרים שלו.

לא, סוורוס אף פעם לא רץ. הוא צועד מאוד מהר אל החדרים שלו. העובדה שהוא חסר נשימה היא רק בגלל שהוא צעד מאוד מאוד מהר אל החדרים שלו. זה הכול.

סוורוס החל לפסוע הלוך ושוב מול האח הכבויה, הקרה. אין לזה שום קשר לערפד שנמצא בראש המגדל הצפוני, שום קשר בכלל.

רק בגלל שהיא חכמה, שנונה, אמיצה, ויפה באופן מודרני (אם אתה הולך על משהו כזה) זה לא אומר שום דבר. הוא לא מתאהב בתלמידה לשעבר שהפכה לערפד, שהיא כמעט מחצית מגילו. הוא בטח יוצא מדעתו.

סוורוס ידע שהוא לא היה צריך ללכת אל המגדל שלה הלילה. הוא היה מותש, אך הפיתוי לבלות אתה, אפילו רק כמה שעות בחברתה, היה חזק מדי. כמובן שהוא נרדם בכיסאו כמו תלמיד שנה ראשונה באמצע מבחן, הוא חשב בחריפות.

הוא חלם. לא, היה לו סיוט. זה תמיד היה אותו סיוט... אבל הסיוט הזה היה שונה- היה הצחוק, הנפילה, אבל הפעם מישהו ניסה לעזור לו.

הדבר הבא שהוא ידע זה שהוא היה צמוד למיס גריינג'ר העדינה כמו מוצץ דם לפני ארוחתו האחרונה... בשם מכנסיו של מרלין, האם הוא הריח את שערה?

המבע על פניה של הרמיוני כשהוא נסוג ממנה... זה בטח היה מזעזע לחשוב על המורה לשעבר שלה, תאווני ומרגיש בנוח אתה.

הרמיוני? מה? מתי הוא התחיל לחשוב עליה כהרמיוני? סוורוס ניער את ראשו.

היא ראתה אותו במצב הכי פגיע שלו. מה היא חושבת עכשיו? אפילו מינרווה לא ידעה על הסיוטים שלו. האם הרמיוני חושבת אותו כחלש, כמו שהיא חושבת עליו כמגעיל?

סוורוס הפסיק לפסוע ובהה בנקודה קטנה וחרוכה על המרבד. הוא צריך ללכת לראות אותה, להסביר... להסביר מה? שיש לו משהו אל המכשפה הצעירה?

סוורוס ניער את ראשו כשהוא נגעל מעצמו, הוא הלך לעשות מקלחת ובדרך כשהוא חלף על פני החלון הוא שם לב שהשחר כמעט עלה.

                                                                                                                     ***

סוורוס עצר אל מול דלת העץ הכבדה. הוא שוטה, טיפש, שוטה ארור. הוא פתח את הדלת בכל מקרה.

הרמיוני שכבה במיטה, שקועה בשינה. היא שכבה על צידה כשפניה אל החלון. קרניה של שמש הבוקר חצו את החדר, נשלחות אל הדמות הישנה על המיטה כמו רוצות ללטף אהוב.

כשהמחשבה המתוקה להחליא חלפה בראשו, סוורוס הבין את ההשלכות שיהיו לקרני השמש על דמותה הישנה. הערפד הטיפשונת- אה, מכשפה... אה, אישה- שכחה לסגור את הווילונות הארורים. היא בטח הייתה יותר מדוכאת ממה שהוא חשב.

סוורוס חצה את החדר במהירות כדי לסגור את הווילונות לפני שהטיפשונת תגרום לעצמה נזק.

צעדיו היו כנראה חזקים ממה שהוא התכוון, למרות שעשה רק צעדים בודדים, כי עיניה נפקחו בבת אחת. הבעה של בלבול חלפה על פניה לפני שהתחלפה בחיוך חם. הרמיוני פיהקה, ולפני שסנייפ הספיק לעצור אותה, היא התמתחה, שולחת את זרועה החשופה היישר אל קרן אור השמש שחצתה את מיטתה.

נראה היה שהזמן נעצר. סוורוס יכול היה לשמוע את נשימותיו מהדהדות באוזניו.

הרמיוני הביטה בזרועה, בשרה החיוור זהר באור השמש הזהוב. היא משכה את זרועה אל הצללים, מביטה בה בפחד. כשלא נראה שקרה משהו, היא צנחה על הכריות שלה בהקלה.

סוורוס לא היה כל כך בטוח בזה. בשלושה צעדים הוא היה לצידה, מושך את זרועה לבדיקתו. בעודו מסתכל, החל צידה הפנימי של זרועה לבעבע, שלפוחיות מופיעות עליו, העור החל להעלות עשן ולהיחרך מעט, כשזה מתפשט לכיוון אצבעותיה.

מבלי להביט שוב בפניה ההמומים של האישה הצעירה, סוורוס משך אותה לעמידה וגרר אותה ללא כל גינונים אל חדר האמבטיה.

הרמיוני עמדה קפואה במקום בו סנייפ העמיד אותה, לא מסוגלת להתיק את מבטה המזועזע מזרועה המבעבעת מלאת השלפוחיות.

סוורוס הביט בהרמיוני. היא הייתה בהלם. הוא לא יוציא ממנה שום דבר מועיל כרגע. בלי מחשבה נוספת, פתח סוורוס את הברז של המים הקרים ודחף את הרמיוני תחתם. כשהרמיוני השתנקה וניסתה להיחלץ מהמקלחת, סוורוס צעד תחת הזרם הקפוא, אחז בזרועה הפגועה והרים אותה אל הזרם החזק.

הרמיוני קרעה את מבטה מעורה הניזוק אל פני הגבר העומד לצידה. כל מה שהיא הצליחה לראות בדמותו היה כעס, כהה ועוין. כשהוא הרים את מבטו אליה, היא ידעה שהכעס מכוון כלפיה.

"מיס גריינג'ר, מה עוד אפשר לשים על זה?" הוא שאל אותה בטון קפוא.

"טוב אני... אה..." היא גמגמה, היא מעולם לא חשה את הכוח של הזעם הקפוא שלו כלפיה ככה.

"עשי את זה," הוא התפרץ, "לפני שלא יישאר שום דבר להציל מהזרוע שלך."

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצביה הרעועים.

"יש תמיסת כוויות מיוחדת בארון של המראה. עשיתי את זה לפני עידנים רק ליתר ביטחון..." הקול של הרמיוני גווע כשסוורוס יצא מחדר האמבטיה כדי להביא את התמיסה.

הרמיוני הספיקה בקושי לסגור את הברז כשזרועה הייתה אחוזה שוב באחיזת הברזל של סוורוס. היא צפתה, מהופנטת, כשהוא שיקע את אצבעותיו הארוכות בתוך התמיסה והחל לעסות את זה בעדינות אל תוך עורה הרגיש. הכאב החל להימוג כמעט מיד.

"שוטה קטנה, מה לעזאזל חשבת?" מילותיו הזועמות של סוורוס גרמו לה להרגיש אפילו גרוע יותר.

"את, יותר מכל אחד אחר, היית צריכה לדעת כבר שעלייך לוודא שהווילונות סגורים כמו שצריך לפני שאת נרדמת!" סוורוס שסיים עם התמיסה, משך את סנטרה בגסות, מכריח אותה להביט בו.

"מה חשבת לעצמך?" הוא דרש שוב.

"אני... אני לא חשבתי."

"זה דיי ברור. למה שתעשי משהו כל כך מסוכן, כל כך מטופש, אחרי כל מה שמינרווה עשתה כדי לשמור על ביטחונך? אחרי כל המחקר והניסויים שעשינו?"

הרמיוני משכה את סנטרה מידו כשהיא מפנה לו את גבה. היא כרכה את זרועותיה סביב עצמה, מנסה להסתיר את עצמה מזעמו.

הוא ידע למה. הוא ידע שהיא הייתה כל כך נגעלת ומהורהרת בגלל מה שקרה שהיא פשוט שכחה לסגור את הווילונות. אך הוא היה צריך לשמוע אותה אומרת את זה.

סוורוס צפה בדמותה הרזה והרועדת, שמים נטפו מבגדיה ושערה. הוא היה כל כך עסוק בלצפות בה שהוא כמעט לא שמע אותה כשהיא החלה לדבר.

"אתה צודק. הייתי טיפשה, אידיוטית לגמרי. הייתי כל כך עטופה במחשבות שלי שלא הצלחתי לראות שום דבר מעבר להן."

סוורוס השפיל את ראשו, כועס על עצמו שבלי כוונה גרם לה כאב.

"הייתי כל כך עסוקה בלחשוב עליך, איך זה בשבילך לעבור כל מה שעברת ולהמשיך לחיות אחרי זה. כמה שאתה אמיץ. אחר כך חשבתי מה הייתה ההרגשה שלי כשנשענת צמוד כל כך אליי, כמה חמים, טוב ונכון הרגשת בשבילי. התחלתי לחשוב איך זה יהיה אם תנשק אותי. אני שקעתי בשינה כשמחשבות תלמידת בית ספר מטופשות מתרוצצות בראשי ושכחתי לסגור את הווילונות. אתה צודק. אני טיפשה קטנה, שוטה."

ראשו של סוורוס התרומם בבת אחת במהלך הנאום שלה, ספקנות מדהימה על פניו. היא פינטזה עליו?

"הרמיוני."  שמה יצא מפיו בקרקור חנוק.

"זה בסדר אם אתה לא רוצה לעבוד איתי יותר. אני לגמרי אבין." הרמיוני נמנעה מלהביט בפניו מפני הלעג שתראה בהם.

"הרמיוני." הפעם זה יצא צרוד, בכלל לא כמו הקול הרגיל שלו.

הרמיוני העזה להציץ בו. מה שהיא ראתה בפניו גרם לה להשתנק.

"סוורוס, אני..."

והיא הייתה בזרועותיו. שפתיו המוצקות היו לחוצות אל שפתיה, היה לו טעם עשיר של שוקולד כהה, ומשהו מסתורי ואקזוטי, והוא אחז בה כאילו הוא לעולם לא ייתן לה ללכת, והיא אחזה בו כאילו רצתה להיות חלק ממנו, ושניהם היו בגן עדן.

                                                                                                                                    ***

פרק נוסף...

אני אשמח אם תגיבו :)

מקווה שתהנו...

הפרק הקודם		הפרק הבא