אפילוג

אלבוס חזר לחדר המועדון בכעס, הודף את רוז בכוח מדרכו, ופנה לעלות בריצה למגורי הבנים.

"אל?" קראה אחריו רוז, פגועה ומבולבלת.

"אתה!" אלבוס צעק על סאם, שלהפתעתו נשאר יושב בדיוק באותו מקום, כפי שציווה לפני שעזב. סאם בהה בו.

"בוא," אמר אלבוס ותפס אותו בדש הפיג`מה שלו. "אני רוצה שתעמוד ליד המשרד של פידליוס, ותרוץ לקרוא לי כשתראה שהמנהל ואבי יוצאים משם."

סאם שתק.

אלבוס ידע שהגזים, אבל לא הצליח להיות נחמד. להפתעתו, סאם השיב: "בסדר. איפה תהיה?"

"אני אחכה לך בפתח חדר המועדון," אמר אלבוס. "מהר!" הוא זירז אותו.

סאם השליך חלוק על הפיג`מה שלו, ויצא מהחדר.

אלבוס נשם נשימה עמוקה, ופנה ללכת אחריו.

שלושה ימים לפני, הארי צעד בשלג ברחובות לונדון.

פונדק `הקלחת הרותחת` היה מלא וגדוש, ולמרות זאת הארי זיהה את מאלפוי כמעט מייד. השיער הבלונדיני של דראקו האפיר, וקרחת עגולה החלה להיווצר במרכז ראשו. מאלפוי, שהיה בשלהי שנות ה-30 שלו, נראה כבן חמישים לפחות. עם זאת, המבט המלגלג שלו השתמר.

"היי," אמר הארי והתיישב סביב השולחן המרוחק ביותר מול מאלפוי. דראקו השמיע מין צליל של "הממ" בתגובה.

הארי ומאלפוי הזמינו שני ספלי בירצפת, וכשהארי התחיל לשתות, מאלפוי שאל באיטיות: "זה סקורפיוס? האידיוט הקטן מציק לבן שלך?"

הארי הרים את עיניו בהפתעה. "לא, זה לא סקורפיוס."

מאלפוי בהה בחלון בשעמום. "אז למה רצית לפגוש אותי?"

"אני צריך שתספר לי כל מה שאתה יודע על טום לסטריינג`," אמר הארי.

את התגובה הפתאומית של מאלפוי הארי לא יכול היה לצפות. מאלפוי קם, הדף את הכיסא, וניסה בכל כוחו להימלט מהמקום. הארי היה מהיר יותר. הוא תפס אותו בזרועו, ומאלפוי ניסה להשתחרר, אך ללא הצלחה.

"מה הבעיות שלך?" קרא הארי בכעס.

"ידעתי שזה יקרה," סינן מאלפוי מבין שיניו, "ידעתי שבשלב מסוים אתה תבוא לשאול עליו! מהיום שהוא הגיע אלינו ידעתי את זה, ואני אומר לך כבר עכשיו - אני לא בוחר צד! אני לא מוכן לזה, אתה שומע, פוטר?"

"בוחר צד? למה אתה מתכוון?" קרא הארי. "למה אתה צריך לבחור צד?"

"תן לי ללכת!" קרא מאלפוי וניסה להתנער מאחיזתו.

עיניים סקרניות רבות הופנו אליהם, והארי החליש את טון הדיבור שלו.

"למקרה ששכחת, אני הצלתי את חייך," סינן הארי, "הבן שלי בסכנה, ויש ברשותך מידע שיכול לעזור לי. אתה לא חושב שאתה חייב לי משהו, מאלפוי? מה טום לסטריינג` מנסה לעשות? מה הוא רוצה מהבן שלי?"

מאלפוי הדף את הארי מעליו, פלט קללה והחליק אל תוך הכיסא. הוא נראה חלוש וסחוט, כמו בובת סמרטוטים.

"נו?" תבע הארי.

מאלפוי הביט סביב לוודא שלא מאזינים להם, וניסה להירגע תוך לגימת הבירצפת שלו. הוא שתק במשך זמן רב, וכשדיבר סוף סוף, קולו היה שקט וקר. "כל הסיפור מתחיל בדודה המטורפת שלי, בלטריקס, שהייתה מאוהבת באדון האופל."

"מאוהבת בו?" שאל הארי, כי לא היה בטוח ששמע נכון.

"מאוהבת," אמר מאלפוי והזדקף. "אבל זה לא כל כך מוזר. בזמנו, בדרך זו או אחרת, כולנו היינו מאוהבים באדון האופל... מאוהבים בכוח, מאוהבים בפשטות שבנאמנות ותגמול... מאוהבים בהגנות שאדון האופל העניק לכל מי שעבר לצדו."

הארי שתק.

"אבל דודה שלי עברה את הגבול. היא רצתה את אדון האופל לעצמה. היא רצתה ממנו ילד."

"היא מה?"

"זו הייתה האובססיה הכי גדולה שלה, ילד מאדון האופל," קרקר מאלפוי וגלגל את עיניו. "אבא שלי דרש מאמי לנתק את הקשר איתה. הוא היה בטוח שהיא תפיל בסוף את כולנו. כמובן ששלושתנו, אבי, אמי ואני, ידענו שלאדון האופל לא היה את העניין הקטן ביותר בילד. הוא שנא ילדים. אבל הדודה הטיפשה שלי החליטה שהיא תמצא דרך לשכנע אותו."

"והיא מצאה?"

מאלפוי לגם לגימה ארוכה מהבירצפת לפני שהשיב. "היא אמרה לו: `אתה לעולם לא נמחק מן העולם כל עוד הדם שלך זורם באדם אחר`."

זרם קר עבר בהארי.

"והוא הסכים?"

"הרעיון מצא-חן בעיניו," אמר מאלפוי.

הארי ראה איך הרעיון מוצא-חן בעיניו, ילד – יחד עם הורקרוקסים, כלי נוסף בידי הלורד וולדמורט, ילד שנושא את דמו, כלי נגד המוות.

"אדון האופל מעולם לא ראה את הילד שלו," אמר מאלפוי. "הדודה המטומטמת שלי הסתובבה בכל הבית, ממלמלת, `אדון האופל הפקיד בידיי את היקר לו מכל, אדון האופל הפקיד בידיי את היקר לו מכל`... כולנו ידענו שהילד הזה יקר לו כקליפת השום. לאדון האופל היה פחד בלתי נשלט ממוות, והוא רמז לא פעם לדודתי כי נקט צעדים מפניו. עם זאת, לא משנה כמה הגנות מפני המוות סיגל לו, אדון האופל תמיד חיפש עוד, וזה כל מה שהילד היה עבורו: מישהו שיישאר פה אחריו, ובמידה והפחד הכי גדול שלו יתגשם, יסיים את עבודתו החשובה. דודה בלטריקס מעולם לא הבינה את זה, המטומטמת הייתה משוכנעת שאדון האופל גאה להיות אב.

"ביום שאתה – ביום שאדון האופל מת, בלטריקס נהרגה ורודולפוס נכלא, וטום רידל נותר יתום. אמי לקחה אותו בחוסר רצון תחת חסותה. אף אחד מאיתנו לא רצה בילד הזה, נחרדנו מהמחשבה שחלק מאדון האופל נמצא בתוך הבית שלנו. ראינו את האמת בדרך הקשה – לא משנה עד כמה אתה נאמן, אדון האופל עושה בך מה שהוא רוצה. רצינו לנטוש את הדרך שלו לכל החיים, אבל לא יכולנו - הייתה בביתנו תזכורת מתמדת לאדון האופל, תזכורת מתמדת בדמות פעוט חיוור בעל שיער שחור.

"מתוך פחד החלטנו לא להתייחס אליו. התעלמנו מנוכחותו. אמי זרקה לו אוכל לתוך החדר, ובזאת הסתיים הקשר שלה איתו. אני אמרתי לא פעם לאבי ולאמי שהיינו צריכים לנטוש אותו בבית יתומים, אך למרות שמחיתי באופן קבוע, לאמי לא היה לב לעשות את זה - טום היה הדבר היקר ביותר לאחותה המתה.

"טום היה בן שלוש כשהגיע אלינו, ילד שקט. שכב במיטתו ובהה בתקרה רוב היום. אחד העיסוקים היחידים שלו היו התגנבויות ליליות למטבח וסחיבת צפרדעי שוקולד. היה קל להתעלם ממנו בשנים ההן. אבל זה השתנה כשיום אחד החתול שלנו נעלם. כעבור שבוע הוא נמצא תלוי על גג האחוזה שלנו. טום היה בן חמש."

"הוא למד לעוף?" נדהם הארי.

"הוא לא רק למד לעוף", אמר מאלפוי, "הוא גם ידע לשלוט בקסמיו. בערך מגיל שמונה טום יכול היה להכאיב לנו כשרצה. בשלב הזה אבי הבין לחרדתו שכדאי לו להיות לצדו של טום. אבי התחיל לקנות לו מתנות ולפנק אותו בממתקים, אבל כמו שאתה מתאר לעצמך, זה היה מאוחר מידי. חמש השנים שעברו מאז שהגיע אלינו, חמש השנים שבהן זכה מאיתנו להתעלמות מוחלטת, גרמה לו לשנוא את כולנו. בגיל 11, עם תחילת הלימודים בהוגוורטס, טום התחיל להתעניין באביו. הוא שאל את אבי עליו. אבי סיפר לו הכל, מי היה אדון האופל, כמה חזק הוא היה, למה ובידי מי נוצח... יום אחד טום חזר מבית-הספר, מקיא ללא הפסקה, והכריז הכרזה שזכורה לי היטב עד היום. כששאלנו אותו מה קרה, הוא השיב: "בוצדמית מטונפת נתנה לי ממתקיא. אני זוכר את זה."

"מאז הוא היה אומר את זה הרבה – "אני זוכר את זה". הוא היה אומר את זה כשדברים לא קרו כמו שהוא רצה, והיה רושם לעצמו במחברתו. ידענו שהוא רציני. כשטום הגיע לגיל שבע-עשרה, אמי הפקידה בידיו מכתב שנכתב על-ידי אמו, ובו סיפרה על נבואה שקשורה בו. המכתב הזה שינה את טום."

"שינה?" שאל הארי, "באיזו צורה?"

"הוא נהיה נחמד," אמר מאלפוי ומשך בכתפיו. "ואני מתכוון לזה – נחמד בצורה הכי ארסית שאפשר. הוא התחיל להתייחס יפה לאנשים, במיוחד אלינו. הוא היה מבקש ממני עזרה בשיעורי-בית, כאילו שלא יכול היה לפתור אותם בעצמו עם המוח הגאוני שלו, והיה מסתכל עליי בהערצה שנראתה כמעט אמיתית כשהייתי מסביר לו דברים. אני מודה שבשלב מסוים נפלתי בפח שלו. בחוכמה רבה ובקור רוח, טום רידל הפך אותנו לבני טיפוחיו. יום אחד הוא ניגש אליי ושאל אותי אם זה נכון שאני הבעלים של השרביט הבכיר. `אם תגיד לי את האמת,` הוא אמר, `אני אזכור את זה`. אמרתי לו את האמת, ששמעתי אותך אומר לאדון האופל שאני הבעלים של השרביט. הוא פרק אותי מהשרביט שלי והביא לי חדש, אמר שכעת הוא הבעלים של השרביט הבכיר. הוא שאל אותי לגבי מיקומו של השרביט, ואמרתי לו מה שחשבתי – הוא אצל הארי פוטר. טום אמר לי, `שטויות, הארי פוטר לא היה שומר את השרביט הזה.` שאלתי אותו למה הוא חושב ככה, וטום אמר, באדישות רבה, `אני יודע את הארי פוטר.` "יודע," ממש כאילו אתה חומר שנלמד בשיעורים. הוא אמר: `הוא לא היה שומר שרביט שהרג כל כך הרבה אנשים. זה טוב מאוד, זה אומר שהשרביט במקום ממנו אבי הוציא אותו, הקבר של דמבלדור.`

זו השיחה האחרונה שהייתה לי איתו. הוא לא חזר מהוגוורטס לחופשת חג המולד."

דראקו השתתק, והתבונן בהארי בתשומת לב. "אני יודע שהשרביט אצלו, אין לי ספק בזה. מה תעשה, פוטר?"

הארי התבונן בספל הבירצפת הריק שלו, ומוחו קדח ממחשבות. טום לסטריינג`, שהיה בעצם טום רידל, אלא שאף אחד מלבד המאלפויים לא ידע שהוא בנו של וולדמורט... טום רידל, שסימן את אלבוס כשווה לו מרגע שקרא את הנבואה במכתב שבלטריקס השאירה לו, והתחיל להאמין בה... הילד היתום והבלתי מוערך, שהגיע בקלות רבה כל כך למסקנה שהשרביט הבכיר נמצא בקבר של דמבלדור... נראה שטום רידל היה חכם וערמומי לא פחות, אולי אף יותר, מאביו. אם כך, מדוע טום רידל עבד כעוזר בספרייה בהוגוורטס?

הארי ידע, כמובן, את התשובה. הוגוורטס הייתה עבורו – כמו לוולדמורט לפניו – הממלכה שלו. שם יכול היה לאסוף תומכים, לתכנן תוכניות עלייה לשלטון, ולהיות קרוב לאלבוס.

אבל מדוע, תמה הארי, חטף רידל את השרביט הבכיר? כנער שסיים את לימודיו בהוגוורטס, הוא היה יכול להכניע תלמיד שנה ראשונה בקלות עם כל שרביט.

"הוא לא רוצה להיות כמו אביו," אמר הארי בקול.

מאלפוי בהה בו בהפתעה.

הוא לא רצה להיות כמו אביו – הארי היה בטוח שהוא צודק. טום רידל העריץ את אביו, אך לעג להחלטותיו.

הארי ראה במוחו את טום רידל בקלות מגבש דעה על אביו: `אם לא היה מזלזל באויב שלו, האויב לא היה מביס אותו.`

הוא ראה את טום רידל מגבש לעצמו את משאלתו הגדולה – `אני אשיג את מה שאבי לא השיג.`

רידל רצה להתעלות על טעויותיו של אביו, שאחת מהן הייתה לזלזל באויב שלו. רידל לא זלזל באלבוס. תלמיד שנה ראשונה או לא, הנבואה אמרה שביכולתו של אלבוס להביס אותו, ורידל החליט לטפל בו בזהירות.

רידל שיתף את דראקו במקום הימצאו של השרביט הבכיר, פריט מידע שוולדמורט האב מעולם לא היה משתף עם אחר. רידל שמע מלוציוס איך הארי פוטר הביס את אביו בגלל דבר אותו וולדמורט לא ידע – אהבה. טום רידל שיתף אנשים בתוכניותיו, מבלי לתת את הדעת להיותם חברים, אויבים או אנשים נטולי צד... רידל הבן ניסה להכיר את אותם הדברים שאביו תיעב... רידל ניסה ללמוד אהבה בכוח.

עסוק בניסיונותיו חסרי התועלת להכיר אהבה שלא ידע להרגיש, לשתף אנשים שלא ידע להבין, הוא ביצע טעות איומה – רידל גנב את השרביט הבכיר, שלא היה שייך למאלפוי, אלא להארי...

"המידע שנתת עזר לי מאוד," אמר הארי וקם על רגליו, "תודה, דראקו."

"סיפרתי לך את כל מה שאני יודע על טום רידל, ועל-ידי כך בחרתי צד," אמר דראקו. "אם ייוודע לו כמה מידע מסרתי לך, הוא יתנקם בי ובמשפחתי."

עווית חלפה בפניו של דראקו. "לא רציתי את זה, פוטר. כל מה שרציתי הוא לחיות חיים שקטים."

"אני יודע," אמר הארי. "ואני מאמין שזה יקרה."

"אם כך, אתה טיפש" אמר מאלפוי.

אלבוס צעק, "חזיר יבלות!" ועלה במדרגות הנעות אל המשרד של המנהל. הוא דחף את הדלת בזעם, אך זו לא נפתחה.

"אלוהומורה!" צעק אלבוס. הדלת נפתחה בחריקה.

הקערה המוזרה עם החומר הכסוף עמדה על השולחן באותו מקום שהשאיר אותה אביו, ואלבוס התקרב ונעץ שרביטו בחומר הכסוף. ברגע שעשה זאת, החומר החל להתערבל במהירות, עד שנעשה שקוף.

אלבוס הביט לתוכו, וחדר קטן וצפוף נגלה לעיניו. אנשים ישבו שם סביב שולחנות מלאים במשקאות, ובשולחן האחורי ביותר אלבוס זיהה את הארי, יושב בחברת איש בלונדיני עם פנים מחודדים.

אלבוס רכן בזהירות אל תוך החומר.

הפרק הקודם		הפרק הבא