Rabbit Heart

תודה רבה רבה רבה לכל מי שהגיב ^^

רוני- שמחה שאהבת D: חששתי שאף אחד לא מבין את הרעיון של זה XD

ליאל- תודה, תיקנתי =]

פרק 5

"כולנו משוגעים כאן"

"'הו, זה לא יעזור לך,' אמר החתול: 'כולנו משוגעים כאן. אני משוגע. את משוגעת'."

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

ג'יני התעוררה לפני כל הבנות בחדרה. היא התקשתה להירדם בלילה שלפני, מתהפכת במיטתה וקוברת את ראשה במצעים, חזיונות עתידנים נוראיים ותקוות שווא מתרוצצות בראשה.

כשהתעוררה ענייה צרבו מעייפות. היא שכבה במיטתה לרגע, תוהה מדוע היא מרגישה רע כל כך, ומייד נזכרה באירועי אתמול.

היא פקחה את ענייה ומצמצה לכיוון הכליות. אולי הכל היה חלום? אולי אוכלי המוות לא באמת השתלטו על הוגוורטס?

היא לא יכולה הייתה להשלות את עצמה.

היא התרחצה והתלבשה. את שרביטה החדש, אותו החביאה מתחת לכריתה בלילה, היא החזירה למקומו, וסיימה לעשות זאת בדיוק כשבטי אוגדן, שפעם הייתה אחת מחברותיה הטובות ביותר וירשה את מקומה, פקחה את ענייה והתיישבה, מתמתחת.

היא לא אמרה לה דבר, וכך גם שאר הבנות. ג'יני קשרה את עניבתה, נעלה את נעליה ויצאה לפני שהן יספיקו להרגיז אותה בשיחות על אופנה, איפור או בנים. היא סבלה את השיחות האלה במשך חמש שנים, ואפילו העמידה פנים שהיא מבינה בנושאים האלה, למרות שכנערה שגדלה עם שישה אחים, לא הבינה דבר באיפור ואופנה. אך אם הייתה שומעת אותן מדברות על הנושאים האלה באותו היום, הצפוי היה להיות הגרוע מבין ימים רבים גרועים שיבואו בהמשך, הייתה מתרגזת עד כדי התפרצות.

היא מצאה את כל תלמידי השנה השביעית של גריפינדור יושבים בחדר המועדון, מחכים לה.

"לקחת את הזמן שלך," אמר לה שיימוס.

"לא הייתם צריכים לחכות לי," אמרה ג'יני בבלבול, מביטה בלבנדר ובפארווטי המחזיקות ידיים ועושות מאמץ לחייך אליה, ובתוכה חשה התרגשות קלה.

"ולתת לשאר התלמידים לטרוף אותך? לעולם לא," אמר דין וקם בהתמתחות. עור פניו, שתמיד היה בצבע שוקולד נאה, קיבל גוון חיוור במשך הלילה, והוא נראה עייף כמעט כמו ג'יני. עניו הכהות היו מוטרדות מאד, וג'יני ידעה למה. "שנלך לאכול?"

שיימוס הוביל לאולם הגדול, פרוואטי ולבנדר אחריו, וג'יני הלכה במאסף, כשדין ונוויל משני צידיה, כמגוננים עליה. היא שמה לב שלפעמים דין מתקרב אליה יתר על המידה, ושנוויל מלחסן אליה מבטים משונים, לחוצים. אך היא לא התלוננה.

תלמידים עשו את דרכם אל האולם הגדול בקבוצות. המסדרונות היו שקטים, ואפילו הדיוקנות וחליפות השריון נראו מתוחים תחת עיניהם הצופיות של אוכלי מוות מפטרלים.

תקרת האולם הגדול הייתה אפורה וקודרת, והאווירה בו בהתאם. ג'יני התיישבה בין נוויל לדין ומזגה לעצמה מיץ, כי ידעה שהיא מוכרחה לאכול כדי שתוכל להתמודד עם היום הראשון בהוגוורטס החדשה.

עד מהרה הצטרפה אליהם אחותה התאומה של פארווטי. היא ואחותה התעניינו בג'יני יתר על המידה לטעמה ושוחחו איתה כאילו הייתה ילדה קטנה שלא מבינה או איזו חולת רוח עדינה. לאחר כמה דקות, בהן התנהגו כאילו הן חוקרות כל תנועה שלה ומתרגמות אותה, היא השליכה את מזלגה ודרשה, "מה אתן מנסות לעשות?"

אך באותו הרגע פרופסור מקגונגל עברה שם, מחלקת את מערכת השעות. גם היום היא נראתה רשמית פחות, ובירכה את התלמידים ושאלה אותם מה שלומם. בשולחן הפלפאף פרופסור ספראוט ניחמה תלמיד מוטרד, ובשולחן רייבנקלו פרופסור פליטיק גרם לכמה כלי סכו"ם לרחף ולהצחיק קבוצת תלמידות שנה ראשונה מבוהלות.

"בוקר טוב, פרופסור," אמר שיימוס בפלא מלא בנקניקיות, בעודו חוטף מערכת שעות של השנה השביעית.

"בוקר טוב, אדון פינג'ן, האופטימי כתמיד," אמר מקגונגל בליווי דבר מה שדמה לחיוך והתרחקה. ג'יני לקחה מערכת שעות של השנה השישית ועיינה בה. השיעור הראשון שלה היום היה שיעור כפול בתורת הקסם, לאחר מכן שעתיים של לחשים, שעתיים של תורת הצמחים ושעה אחת של חקר יצורי פלא.

"איך המערכת?" שאל דין, מציץ במערכת שלה מעבר לכתפה. היא חשה את הבל פיו על לחיה.

"סבירה. יש לי שיעור עם לסטריינג' עכשיו," היא ענתה בקול מהוסה, כשם שלא רצתה להבריח את הרגע. "מעניין איך הוא."

"לנו יש שיעור איתו מחר," אמר נוויל, אך היא לא הקשיבה לו.

"את תהיי בסדר?" שאל אותה דין.

"כמובן שאני אהיה בסדר," אמרה ג'יני בחיוך מריר והפנתה אליו את פנייה. תחושה הקרבה אליו הייתה מוכרת לה, נעימה, והיא ניסתה להתעלם מתמונותיו של הארי, שהבהבו באחורי תודעתה. "אבל... תודה שאתה דואג לי."

התאומות פאטיל ולבנדר צפו בהם בעניין מעבר לגביעים ולסכו"ם שלהן, חיוכים נרגשים על פניהן. נוויל לגם ארוכות מגביעו ופתאום אמר, בקול חזק מהנחוץ, "אין דואר היום."

"סנייפ אמר שאסור להשתמש בינשופים," אמרה לבנדר. התאומות נראו מאוכזבות מאד. "זה אומר שאין מגזין למכשפה!"

"זה אומר שאין יותר קשר עם העולם שבחוץ..." מלמל נוויל במרירות קשה.

לפתע נפתחו דלתות האולם וסנייפ צעד פנימה בליווי שלושת המורים אוכלי המוות שלו. כל התלמידים התרוממו לעמידה זקופה. סנייפ אפילו לא הציץ בהם, הולך בקצב לכיוון שולחן הסגל. רק כאשר הוא והמורים התיישבו עם המורים האחרים, שעמדו גם הם ונראו כמנסים להתחמק ממבטיהם, כולם התיישבו.

"רודן..." מלמל שיימוס אל תוך המפית שלו.

"עוד טוסט, ג'יני?" הציע נוויל.

ג'יני סירבה בנימוס, כי התפרקות הרגע המוזר שלה עם דין וההבנה כמה היא זקוקה לקרבה וחום בלבלו אותה מעט.

בניסיון מסוים לשחזר את הרגע, היא רכנה לכיוונו ולחשה שלו, "אנחנו חייבים להוציא אותך מפה- וגם את שאר ילדי המוגלגים."

דין הנד בראשו. "אני חייב להישאר. אנחנו צריכים שיהיו כאן כמה שיותר חברים מצ"ד-"

ג'יני צמצמה את ענייה. "לא זכרתי שאתה כזה עקשן."

דין חייך חיוך מריר. "בטח נדבקתי ממך."

אך ג'יני לא התכוונה לעזוב את דין במנוחה בנושא הזה, וכבר התחילה להריץ בראשה תוכניות כיצד תוכל לסייע לכל ילדי המוגלגים בהוגוורטס לברוח למקום בטוח לפני שמשרד הקסמים יניח עליהם את הידיים.

לבסוף הגיע הזמן ללכת לכיתות, וכשכל השאר פנו לכיוון המרתפים, ג'יני נזכרה שהיא לא בשנה שלהם. הם נופפו לה לשלום (נוויל באופן קצת מוגזם), והיא פנתה לכיוון כיתת תורת הקסם בלב כבד. מאחוריה היא שמעה את בטי ושאר הבנות מגריפינדור מפטפטות עם כמה בנות מרייבנקלו בשקט, והיא האיצה את צעדיה. היא לא חששה שיפתחו איתה בשיחה, אך משהו בה חש מבויש, לא רצה שיסתכלו עליה.

מעבר לפינה של מסדרון תורת הקסם עמד אוכל מוות משועמם על משמרתו. הוא לא לבש מסכה, וחייך חיוך נבזי כשג'יני חלפה על פניו. "מה נשמע, וויזלי?"

הייתה לה תחושה שזה אוכל המוות שהצמיד אותה לקיר במחילה. היא לא הביטה בו והמשיכה בדרכה בזריזות. לגמרי לבדה, היא התפתתה לפרוץ בבכי, אך עצרה בעד עצמה. היא נזכרה בדבריו של צ'ארלי- עליה להיות חזקה עכשיו יותר מתמיד.

המחשבה על כיצד חיו של הארי נראו בבית הספר לפעמים עודדה אותה מעט- אם הוא יכול להתמודד עם הניכור והלעג ולא להתמוטט בציבור, בטח שגם היא יכולה.

כיתת תולדות הקסם הרחבה הייתה פתוחה, והיא שמחה למצוא בתוכה את לונה יושבת כמו פסל בשורה האחרונה, נראית ארצית מתמיד. היא לא ענדה את השרשרת שלה באותו היום, והשרביט חסר מאחורי אוזנה. ג'יני התיישבה לידה והיא עטפה אותה בזרועותיה עוד לפני שהספיקה לברך אותה.

"ג'יני," היא מלמלה חנוקות, "אני כל כך מפחדת..."

ג'יני חיבקה אותה בחזרה, ושוב חשה רצון עז לבכות. "זה בסדר, לונה," היא אמרה, "אנחנו נשאר ביחד והכל יהיה בסדר. כמו שמצנפת המיון אמרה."

לונה הנהנה כנגד כתפה, אך לא אמרה דבר. היא לא בכתה ולא רעדה- רק הייתה יציבה כמו פסל ובהתה בחלל בריחוק רב מתמיד, נשענת על כתפה של חברתה. משום מה, ג'יני לא ציפתה מלונה להגיב כך, והדבר הבהיל אותה מעט. אולי הם באמת במצב ממנו אי אפשר להיחלץ?

עם הישמע הצלצול נכנס הפרופסור לסטריינג', טורק אחריו את הדלת. בעודו עובר בין שולחנות התלמידים, שהשתתקו באחת, הוא נופף בשרביטו וכולם נמשכו לעמידה, כפי שסנייפ עשה ביום שלפני.

"כאשר אכנס לכיתה, אצפה מתלמידי לכבד אותי בעמידה," אמרה לסטריינג', וג'יני התאימה את קולו מייד לקולו של אוכל המוות שאחז בה ברציף. גם כאשר התייצב מול הכיתה וסרק אותה בעניו, נדמה היה לה שהן נחות עליה זמן ארוך מהרגיל. "שבו. כידוע לכם, אני הפרופסור לסטריינג', ואני אחליף את פרופסור בינס בתפקיד המורה לתורת הקסם. אני מבטיח לכם שאנחנו נעשה כיף חיים. בתור התחלה, הכניסו את הספרים המטופשים שלכם; ספרי ההיסטוריה נכתבו על ידי המנצחים- זה השיעור הראשון שלנו." לסטריינג' כיוון את שרביטו אל הלוח בתנועה עצלנית ועליו הופיעה הכותרת 'התערבות המוגלגים בחיי הקוסמים בראי הדורות'. "מי יכול להגיד לי מתי הייתה הפעם הראשונה בה התערבו מוגלגים בחיי הקוסמים?"

דממה השתררה בכיתה, וקולו העמוק של לסטריינג' צלצל בין קירות האבן. "אף אחד? נו, אני משוכנע שאתם מסוגלים ליותר מזה. אתה, בחור בשורה הראשונה- מה אתה חושב?"

תלמיד כיתתה של לונה נראה מבוהל מכך שפנה אליו. הוא התנשם מעט והיסס לרגע, ולבסוף פלט, "אה... ציד המכשפות ב-במאה הש-השלוש- עשרה, אדוני?"

"לא," אמר לסטריינג' מייד, קולו מלחיץ את התלמיד. "מישהו אחר? אולי העלמה וויזלי תוכל לומר לנו?"

ג'יני חשה את כל המבטים עליה. הייתה לה תחושה, מהרגע בו נכנס לכיתה, שהוא ייטפל אליה. בולעת את רוקה, היא הזכירה לעצמה שיש לה שרביט, ובמקרה הגרוע ביותר תוכל להרוג את לסטריינג' ולברוח ליער... ושם למות מקור ומרעב, או שיצורי אופל יצודו אותה. "אני לא יודעת. אדוני."

לסטריינג' ביצע תנועה חדה. לרגע ג'יני הייתה בטוחה שהוא עומד לקלל אותה, אך הוא רק הרים את ידיו באוויר כמניח לה לנפשה. "מותר לא לדעת בשיעורים שלי- הרי אנחנו כאן בשביל ללמוד, נכון? אבל במהלך השיעורים שלנו תבינו אילו דברים אני מעריך כשאני שומע בכיתה שלי, ואילו... לא.

"עכשיו, ההתערבות הראשונה של המוגלגים בחיי הקוסמים הייתה בשנת שבע- מאות עשרים ואחת לספירת הנוצרים, כמאתיים שנה לאחר סוף שלטונו של המלך ארתור. כידוע לכם, המלך ארתור היקר בא בברית עם הקוסמים באי שלנו באותה העת, אך לאחר מותו, יורשיו הנוצריים ראו את הקסם כחטא, או משהו כזה, וכך התחילו לצוד אותנו. מקרה הציד הראשון אשר נרשם בהיסטוריה היה בסטאונהנג' המפורסם, שם ישבה מועצת חכמי הקוסמים, ואותה המוגלגים תקפו ושפכו דם רב. מקום המועצה נתקף שוב, כמה מאות שנים לאחר מכן..."

ברור היה לג'יני מדוע התקיפה הבאה התרחשה רק כמה מאות אחר כך- כל ילד קוסם הכיר את הסיפור לפיו הקוסם אלפהרד לונדוניומן (שלאחר מכן זכה לכינוי 'צולה המלכים'), שרבים ממשפחתו נהרגו במתקפה, יצא למסע נקמה עקוב מדם ורצח חמישה מוגלגים, נשים, ילדים, זקנים, לוחמים ואפילו את המלך עצמו, על כל קוסם שנהג במתקפה. אך היא לא הזכירה זאת בעוד לסטריינג' ממשיך לספר על נבזיותם של המוגלגים, כי הבינה היטב את הרמז של המורה החדש. יהיה עליה לשמור על השתיקה בכל הנוגע לדעותיה- ניצוץ אכזרי נצץ בעניו הכהות של לסטריינג', והיא לא הייתה רוצה להיתקל בהן מקרוב. 

הפרק הקודם		הפרק הבא