היורש - שנה א'

פרק ד'
מנרסן

חנות ההוקוס מוקוס של האח וויזלי, יום שבת, 4:00 אחה"צ.

ג'ורג' וויזלי ישב במשרדו שבחנותו. ארבע אחר-הצהריים זאת שעת העומס, הדבר שג'ורג' הכי לא אהב.
פעם ג'ורג' אהב את זה, אבל בזמן האחרון הוא התחיל להזדקן.
"פרד היה אוהב את זה..." מלמל לעצמו.
בתשע-עשרה השנים שעברו מאז מותו של פרד ג'ורג' הספיק לגדל זקנקן קטנטן, כמו של תיש, והתחיל להתקרח, שניהם כנראה בגלל דאגתו הפולנית להפליא שבאה אליו לאחר מותו של פרד.
דפיקה בדלת משרדו הפריע את מנוחתו הקצרה.
"היכנסי, מיה." אמר ג'ורג' ומיה, מזכירתו של ג'ורג', נכנסה.
"יש מישהו שדורש לראות אותך עכשיו." היא אמרה.
"ומי זה?" שאל ג'ורג', משועשע במקצת.
"הוא לא מוכן למסור שם." ענתה מיה.
"הכניסי אותו." אמר ג'ורג'. מיה נראתה מופתעת, בדרך-כלל ג'ורג' לא הרבה בהכנסת אורחים למשרדו.
"אוקי." אמרה מיה.
ג'ורג' חיכה, לקח הרבה זמן, כמעט שעה, עד שמיה חזרה שוב. פניה חיוורות כמו סיד.
"הוא כבר בא." היא אמרה.
"מה קרה לה?" הוא שאל את עצמו.
הוא חיכה עוד חצי שעה בערך, עד שלבסוף נכנס לחדר מישהו גבוה וצנום.
היה לו שער שחור כמו הלילה, גוף חיוור כמו כוכבים ועיניים אדומות כמו דם.
"שלום לך, ז'ורז'." הוא אמר במבטא צרפתי.
"שלום לך, אדם-שאני-לא-יודע-את-שמו." התבדח ג'ורג' והצרפתי צחק.
"אתה מכיר אותי, ז'ורז'. אני חברך הקרוב ביותר. אבל גם אויבך המושבע ביותר. אתה מכיר אותי מהרבה
מעשיות, אבל גם אישית. אתה בטוח שאתה לא יודע את שמי?" אמר האיש.
"לא." אמר ג'ורג' ברצינות גמורה, אבל בכל-זאת האיש צחק.
לפתע משהו הופיע בראשו של ג'ורג'. בהתחלה זה היה מטושטש, אבל אחרי כמה זמן הוא ראה בבהירות
גדולה, כאילו הוא רואה סרט.
לקח לג'ורג' זמן להבין מה רואות עיניו, הוא ראה את הסיפור "מעשה בשלושה אחים."
לפתע ג'ורג' החוויר כולו והוא חזר למשרדו.
"עכשיו אתה יודע מי אני?" שאל האיש.
"כן, לצערי הרב." רטן ג'ורג'. האיש צחק.
"אני לא כל-כך נוראי, אני בסך-הכול עושה את עבודתי." אמר האיש.
"עבודתך נוראית, ואתה שטן." אמר ג'ורג' בשקט. האיש צחק שוב.
"ולאן אתה לוקח את כולם? אתה יכול להחזיר את פר- כולם?" שאל ג'ורג' ולפתע נשמעה התלהבות בקולו, כאילו הוא ילד קטן שמתלהב מממתק.
"לריק וכן." אמר האיש בשעשוע.
ג'ורג' הסתכל עליו, מבולבל כהוגן.
"שאלת לאן אני לוקח את כולם ועניתי לריק. שאלת עם אני יכול להחזיר את כולם ועניתי כן." אמר האיש בפשטות, כאילו זה לא ביג-דיל.
"אני יכול לראות אותו?" גמגם ג'ורג'.
"כמובן!" אמר האיש, לפתע פרד הופיע, כאילו משום מקום.
"פרד!" צווח ג'ורג' בשמחה. פרד הסתכל עליו בעיניים ריקות.
"רוצה אותו לתמיד?" שאל האיש. "אני יכול לתת לך אותו, ולא סתם תעלול כמו אבן האוב, אלא באמת." ג'ורג' הינהן כמו ילד קטן. "אבל תצטרך לתת לי משהו בתמורה, משהו גדול." האיש הסתכל בג'ורג' ב... קנאה?
"מה? כל מה שצריך!" אמר ג'ורג' בהתרגשות.
"בזמן האחרון הגיעו שמועות לאוזניי... שמועות על מלחמה שקרבה לבוא. מה שאני מבקש זה שכאשר תבחר צד תרגל בשבילי." אמר האיש. המבט הילדותי של ג'ורג' נחרד במקצת, כאילו הבין שזה גדול עליו. האיש ראה את זה ודיבר בקול רך יותר. "אני, כמובן, לא אהיה בשום צד. אני נטרלי. כשאני אומר שתרגל בשבילי זה לא לרגל, חס-וחלילה, אני מתכוון כמו לפרשן בשבילי. כאילו אתה הקריין של המלחמה." אמר האיש בקול נעים.
ג'ורג' הנהן. "הבנתי." אמר.
"יופי!" אמר במתיקות האיש. "עכשיו אני מבין שיש בנינו הבנה?"
"כן, יש בנינו הבנה." אמר ג'ורג'. כל הזמן הזה ג'ורג' לא שם לב לכך שהאיש זנח את מבטאו הצרפתי.
"אז תאמר 'אני מסכים לפרשן בשביל המוות את המלחמה הקרבה, ובתמורה המוות ייתן לי את מבוקשי היחידי: את אחי.' " אמר האיש.
"אני מסכים..." התחיל ג'ורג' בקול מהוסס. "אני מסכים לפרשן בשביל המוות את המלחמה הקרבה, ובתמורה ייתן לי המוות את מבוקשי היחידי: את אחי." אמר ג'ורג'.
החוזה של המוות ושל ג'ורג' וויזלי נחתם.

הוגוורטס, מגורי הבנים, יום ראשון, 7:00 בבוקר.

ברוס היה בעננים. הויזלית! איתו! רוז! אלה המילים היחידות שידע לומר בבוקר הזה.
"ברוס?" אמרה רוז.
הוא כבר כמעט שכח שבשבע היא אמורה לבוא והם הולכים ביחד לבקר את אלבוס פוטר במרפאה.
"כן..." הוא אמר.
"אתה בא?" רוז שאלה.
"כן, עוד רגע, אני רק מתארגן." הוא אמר.
"אתה לא מאורגן כבר?" היא שאלה, וכמובן שזאת הייתה האמת.
"לא." הוא אמר.
"אתה בטוח?" היא שאלה ונכנסה אל החדר.
"היי! מה את עושה?!"
"מוודאת שאתה מתארגן." היא אמרה והתקרבה אליו.
"נשיקה?" הוא שאל.
"ברור!" אמרה רוז. הם התנשקו.
"יאללה, הולכים!" אמר ברוס.
"כן, רק..."
"מה קרה, רוזי שלי?"
"כלום, יאללה בוא. ועל תקרא לי רוזי!" היא אמרה.
"טוב, רוזי." הוא אמר.
"חה חה!" היא אמרה.
"מה קרה?" שאל ברוס, עם כל הטמטום שלו.
"לא משנה, ברוסיקו." היא אמרה.
הם הלכו יחדיו במסדרון, ואז הם פגשו את לייזי.

***

לייזי.

"Hey, Lazy" אמרה רוז
"Hi, Rose. Who is it?" אמרה לייזי, בימים האחרונים היא התחילה ללמוד קצת אנגלית.
"He?" אמרה רוז והצביעה על ברוס. ברוס בהה בפנים מטומטמות.
"Yes"
My friend, call him Bruce""" אמרה רוז, ברוס המשיך לבהות.
"Hi, Bruce" אמרה לייזי.
ברוס המשיך לבהות.
I and Bruce are going to visit Albus, would also like to" come" אמרה רוז.
"How long?" שאלה לייזי.
"Um ... Until about eleven" ענתה רוז.
"O.k! I will come!" אמרה לייזי.
"Excellent!" השלוש המשיכו בדרכם אל המרפאה.

רוז

"שלום!" חייכה העלמה פומפרי בחיוך הרגיל שלה.
"באנו לבקר את אלבוס..." אמרה רוז. מבטה של אמה פומפרי החמיר.
"השעה זאת לא שעת ביקור." אמרה אמה בצער.
רוז הביטה בה במבט מתחנן.
"טוב, נו." אמרה אמה, טובת-לב שכזו לא יכולה להחמיר מדי עם ילדים. "אבל לא לצעוק!" צווחה בשקט
אמה כאשר רוז כמעט צעקה "יש!" קולני.
"טוב." אמרה רוז כמו מלאכית קטנה.
השלושה, רוז, ברוס ולייזי, נכנסו למרפאה. המרפאה הייתה לבנה כולה, מסביב לכל מיטה היו וילונות לבנים. לפתע צרחה קטנה פילחה את אוזניהם.
"סליחה, פשוט יש מטופלת אחת עם תרופות שמכאיבות לה מתוך שינה. אני כבר הולכת לטפל בה." אמרה אמה פומפרי ומיהרה ללכת לווילון לבן אחד.
"רגע! איפה אלבוס?"  רוז שאלה אך שאלתה נבלעה בעוד צווחה רמה.
"כאן!" נשמע קול.
ווילון אחד הוסט בבת-אחת.
"אלבוס!" צעקה רוז.
"שקט!" צווחה העלמה פומפרי.
"טוב." רטנה רוז. "אלבוס!" צעקה בלחישה.
"רוז!" צעק גם הוא בלחש.
לפתע מבטו של אלבוס נראה מבולבל.
"מי אלה השניים האחרים, רוז?" שאל אלבוס.
"זה ברוס." אמרה רוז והצביעה על ברוס, ברוס בהה באוויר.
"אני מכיר אותך!" אמר אלבוס.
"גם אני מכיר אותך!" אמר ברוס. לראשונה נראה כאילו ברוס מביט במישהו ישר בפנים.
"אתה הדרסלי, נכון?" שאל אלבוס.
"כן, הוא דרסלי." אמרה רוז, מבולבלת לגמרי.
"אז מי השנייה?" שאל אלבוס מביט אל לייזי שעמדה בצד.
"השם שלי הוא לייזי, אני לא ממוינת לשום בית בגלל שהרסת את המצנפת." אמרה לייזי באנגלית מושלמת, היא היססה קצת במילים האחרונות.
"סליחה, באמת שאני מצטער. אבל זה לא היה לגמרי באשמתי. נכון, לייזי?" שאל אלבוס. הוא שאל את זה מאיים קצת, אך לא שם לב לזה.
לייזי הנהנה.
"אז, רוז. יש חדש?" שאל אלבוס את רוז. רוז סיפרה לו על טדי, על ברוס, על לייזי, על מלווינה (בשלב הזה לייזי הסמיקה קצת), על הכל והכל והכל והכל.
כל הזמן הזה אלבוס הביט בלייזי, כאילו הוא אינו שומע מילה ממה שרוז אומרת. לייזי עשתה את עצמה כאילו היא לא שמה לב, אבל כל תשומת-לבה הייתה מופנית למבטו של אלבוס.
"אני צריכה ללכת!" הכריזה לייזי לבסוף, בשעה רבע לאחת-עשרה.
"טוב," אמר אלבוס, ניכר בוא שהוא מאוכזב.
"ביי"! אמרה לייזי, והלכה.

הוגוורטס ,המסדרון לאולם הגדול, 11:10.

מלווינה חיכתה ללייזי.
סטירות נראו על לחייה, עיניה נפוחות מבכי. אך אותו חיוך אכזרי וקר נמסך על שפתיה.
לפתע לייזי הגיעה בריצה.
"מלווי, סליחה על האיחור. המקום הזה משגע את השכל! כל המדרגות המוזרות והתמונות! או... התמונה המוזרה הזו, של האביר, כל הזמן הנחתה אותי למקום ההפוך ממך! פשוט משוגע המקום הזה!" לייזי אמרה וכל הזמן הזה מלווינה הקשיבה.
"תנהגי עם הילדה בזהירות..." לחשש קולו של המפקד שלה בראשה.
"אוי, תשתוק!" מלווינה צעקה בראשה.
"טוב, כדאי שנתחיל?" העירה לייזי את מלווינה ממחשבותיה.
"אממ, כן. בואי נלך למקום אחר, המקום הזה קצת... איך אני אומר... לא פרטי." אמרה מלווינה.
"נכון." אמרה לייזי.
"אני אקח אותך לשירותים של מירטל המייללת." החליטה מלווינה.
"זה לא שם מעודד במיוחד..." אמרה לייזי.
הן הלכו, רצו, לקומה השנייה ומשם ישר לשירותי הבנות.
קול צחוק מתגלגל בקע מאחד התאים.
"זאת מירטל, היא כבר לא מייללת כמו פעם, פעם היא יללה כל הזמן ונכנסה לשירותים ובכתה שם, אבל מאז שדניאל ניסה לנשק אותה היא מתפקעת מצחוק כל הזמן מהפרצוף שהיה לו שגילה שהיא רוח-רפאים." אמרה מלווינה.
לייזי החליטה לא לשאול מי זה דניאל.
"אז נתחיל?" שאלה מלווינה. היא לא חיכתה לתשובה וישר צעקה: "אציו מנרסן!"
הדלת נפתחה בחבטה וכד גדול נכנס לחדר בתעופה.
"זה מנרסן?" שאלה לייזי.
"כן."
"מה זה מנרסן?"
"כד העלאה באוב. צריך או את זה או את אבן האוב, אבן האוב יותר נדירה. מנרסן זה שיקוי שנועד להחזיר את המתים לזמן קצר. ארבעת המייסדים היו היחידים שידעו להכין כזה. הם הכינו אחד כזה שיספיק כדי לזמן אותם במקרה חירום, כמו עכשיו. המנהלים כבר שחכו מזה, אבל אני זכרתי וגנבתי את זה מחדר המנהלת." ענתה מלווינה ברצינות שלא אופיינית לה. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
שאלה מלווינה.
"כן. אני יכולה." ענתה לייזי.
"אחרי שמתחילים את זה אין דרך חזרה." אמרה מלווינה.
"בסדר."
"מתחילים." אמרה מלווינה, לייזי הביטה בחרדה על הכד.
"אוקי." אמרה לייזי.
"עשי ג'נאסי רק באלי סאן!" אמרה מלווינה, הכד הואר באור צהוב.\
"עניכה בנורסי שלוטימא!" הכד הואר באפור מוזר. כמו ערפל.
"שלוטי מה סאריקסי שאלון!" הכד הואר בשחור קודר.
"אבאן נהפי סי לוק!" החדר כולו החשיך.
"רוונה רייבנקלו!" פס כחול עלה מהכד אל התקרה.
"הלגה הפלפאף!" פס צהוב עלה מהכד אל התקרה ביחד עם הכחול.
"גודריק גריפינדור!" פס אדום הצטרף לשניים הקודמים.
"אן סלאזר סלית'רין!" פס ירוק הצטרף לשלושה.
"אנאריסה אן שלורי!" ארבעת הפסים התערבבו לפס אחד צבעוני.
"שלר!" המילה הזאת נשמעה רועמת וכל החדר הואר בבת-אחת.
לייזי הבחינה שמבט מטורף עמד על עיני מלווינה.
"שלר!" צעקה שוב מלווינה ורעם רעם בחדר.
"שלר!!" אותו דבר קרה.
"שלר!!!" בום! החדר החשיך שוב.
"אנאסי קה." אמרה מלווינה בשקט וברוגע. החדר הואר.
ארבעה אנשים ישבו בצד החדר.
"שלום?" אמרה לייזי.
"הם עוד משותקים, יש עוד מילה אחת. את צריכה להגיד אותה." אמרה מלווינה.
"ומה המילה?" שאלה לייזי.
"אני מנחשת שאת יודעת." אמרה מלווינה.
"הא... לא."
"אני לא יכולה לומר אותה. רק את."
"אה... מיון?"
בום! המנורה הבהבה.
"אני חושבת שזה מסביר לך עם כן או לא." אמרה מלווינה.
"כן?"
בום! ארבעת האנשים קמו בבת-אחת והסתכלו סביבם כאילו הם התעוררו מחלום.
האישה עם השער הבלונדיני התאוששה ראשונה.
"שלום לך. אני מנחשת שהשתמשת במנרסן כדי להחיות אותי ואת חברי בשביל להתמיין?" האישה, שנראתה בת לא יותר מ40, דיברה מהר כל-כך שלייזי בקושי הצליחה להבין.
"כן... אני חושבת. אני ישראלית ופספסתי את הרכבת ואלבוס פוטר ישב שם ו..." לייזי גם דיברה מהר.
"ששש... ילדה, תתחילי מהתחלה. אבל קודם אני אציג את עצמי, קוראים לי הלגה הפלפאף ואני ראש..." הלגה הביטה במבט של מלווינה. "לשעבר ראש בית הפלפאף. איך קוראים לך?" לייזי הקשיבה כל כך בלהיטות שבקושי שמה לב לשאלה.
"הא... קוראים לי לייזי." ענתה לייזי.
"בלי שם משפחה?" שאלה הלגה בהתעניינות.
"בלי."
"עכשיו ספרי לי הכל, לייזי." אמרה הלגה.
לייזי סיפרה להלגה הכל. על אמה שחורת השער שהיא לא הכירה, על עזיבתם של מלווינה וג'ייק, על בית-היתומים והבריחה, על יאנס (שזה,  מסתבר, שמו של הינשוף המתרגם), על האגריד שלקח אותה לקינגס-קרוס, על האיחור, על ג'יני, על אלבוס שהתעלף, על המורים שהקיפו אותה, על רוז, על מלווינה (בשלב הזה מלווינה הסמיקה קצת) ולבסוף, על המנרסן.
"ואוו, חתיכת סיפור, אממ?" אמרה הלגה הפלפאף.
"כן, חתיכת סיפור..."
"אני מנחשת כמה שאלות מתרוצצות בראשך, נכון?" שאלה הלגה הפלפאף ברכות.
"כן." אמרה לייזי.
"תשאלי אותן אחת אחת." אמרה הלגה.
"טוב. דבר ראשון: למה את נראית כל כך צעירה?"
נראה כאילו הלגה מסתכלת על עצמה פעם ראשונה. "באמת שאני לא יודעת..." צחקקה.
"דבר שני: לאיזה בית אני התמיין?"
"תני לי לענות לה." כחכח אחד הבנים בגרונו.
"בבקשה, גודריק." אמרה הלגה.
אדם בן 60 בערך צעד קדימה.
"שלום, לייזי. קוראים לי גודריק גריפינדור, ראש הבית..." מלווינה כחכחה בגרונה. "לשעבר," תיקן גודריק. "של בית גריפינדור.
"התשובה שלך נמצאת בפנים, בלב שלך. בקרוב, עכשיו, כל אחד ואחד מהאנשים הבוגרים פה יחליט עם את מתאימה לביתו או לא. סלזאר יחליט עם את מתאימה לסלית'רין, בית טהורי-הדם. רוונה תחליט עם תמויני לרייבנקלו, בית החכמים. הלגה תחליט עם תמויני להפלפאף, בית טובי-הלב. ואני אחליט עם תמויני לגריפינדור, בית האמיצים.
"שתיים-עשרה שעות מעכשיו תפוג השפעת המנרסן ואני וחברי נשוב לעולמנו. ואז כבר לא תוכלי להתמיין, את יכולה להתלבט קצת עם לשחרר אותנו עכשיו לעולמנו או להמשיך את התהליך ולהתמיין. מה את בוחרת?"
"אני בוחרת להמשיך." אמרה לייזי.
"טוב ויפה," אמר גריפינדור. "הלגה תבדוק ראשונה עם את מתאימה להפלפאף."
הלגה התקרבה אל לייזי, משהו בפניה החביבות של הלגה הרתיע את לייזי קצת.
"הכל בסדר. על תדאגי, אני לא נושכת." אמרה הלגה.
"מה איתי? אני מתאימה להפלפאף?" שאלה לייזי.
"רגע!" נזפה בא הלגה. "סבלנות, יקירתי!"
לייזי לא שמה לב לזמן. יש סיכוי שעברה שעה, יש סיכוי שעברו רק שתי דקות. אבל עד שהלגה פתחה את פיה נדמה שעבר נצח.
"אממ... תראי," התחילה הלגה. "אני דורשת נגיד... חמישים אחוז לפחות טוב-לב. אצלך, לצערי הרב, יש רק ארבעים-ותשע אחוז. שכמובן זה לא מספיק. עם את לא תתאימי לבית אחר במיוחד אז אני אבחר בך." אמרה הלגה. לייזי התעצבה קצת.
"רוונה, תורך!" שאג גודריק בחדר הקטן. אוזניה של לייזי כמעט נקרעו מעוצמת הקול הרועם.
אישה חומת שער התקרבה אל לייזי, היא הזכירה במקצת את מקגונגל בפניה הזעופות.
"לייזי, אממ?" שאלה רוונה.
"כן, לייזי." אמרה לייזי.
"אני חושבת, ילדה!" רטנה רוונה.
"סליחה." מלמלה לייזי.
לאחר זמן קצר שנדמה כנצח רוונה התחילה לצחוק ואחר כך לדבר:
"אני יודעת שדבריי מזכירים את דבריי הלגה," התחילה רוונה. "אבל אני דורשת מאה, עם לא מיליון, אחוזים מהילדים בביתני, אין לך אפילו... ארבעים. איך אני אומר בעדינות, את לא חכמה במיוחד, לפחות לא מספיק בשביל הבית שלי." אמרה רוונה.
לייזי פלטה אנחת רווחה.
"מה אמרת, ילדה?" שאלה רוונה בזעף.
"כלום, גברתי." אמרה לייזי.
"גודריק, תורך!" צעק גודריק. לקח לו זמן להבין מה הוא אמר. "אוי, זה אני." מלמל והסמיק.
לייזי צחקה.
"אני מזדקן, טיפש שכמותי!" אמר לעצמו גודריק.
"לדעתי אתה אחלה!" אמרה לייזי. "טוב, לפחות יחסית למישהו בן יותר מאלפיים שנה..." המשיכה לייזי מהר והלגה צחקקה.
"על תדאגי, הוא ממש נחמד." לחשה הלגה באוזנה של לייזי. "גם רוונה, היא רק לא רוצה שיראו זאת."
"אני יודעת, אבל מי שהכי מדאיג אותי זה סלזאר..." אמרה לייזי. והסתכלה לעבר סלזאר.
סלזאר היה דומה באופן כלשהו למשפחת מאלפוי. שער בלונדיני, עיניים מוזרות שקשה להבין מה בדיוק הצבע שלהם, פה צר וחיוך מפחיד במעט על שפתיו.
"אממ!" הקפיץ גודריק את לייזי מהרהוריה.
"אוי, כן, סליחה!" אמרה לייזי.
"אז אני רואה שאת אוהבת להרהר, ובזמן שהרהרת אני הרהרתי בהרהורים שלך וכמה שהם מהורהרים. את מהרהרת הרבה וזה מאוד מערער את בטחוני. הרהורים זה לא משהו שמשתייך לבית גריפינדור, אבל בכל זאת הרהרתי בך. בקיצור את לא מאוד מתאימה לבית גריפינדור. מצטער." אמר גודריק במהירות מפתיעה כאילו הוא מובך. ללייזי לקח כמה שניות להבין את מה שהוא אמר, מרוב מהירות.
"או... אז נשאר רק סלזאר?" שאלה הלגה.
"כן, סלזאר, תורך!" קרא גודריק וסלזאר התקדם לעבר לייזי.
גופו היה קר, לייזי הרגישה את זה ממרחק.
"את מתאימה לבית שלי." אמר סלזאר מיד, צינה נשבה בחדר. "את כמו כפפה לכף-ידה של סלית'רין. את טהורת דם, בזה אני בטוח, אחותך גם כן סלית'רינית, מה שמוסיף נקודות לך, ויש בך קור, את צריכה רק למצוא אותו. את סלית'רינית מבטן ומלידה." אמר סלזאר.
חיוך קטן ומרושע ניסך על שפתיה של מלווינה.
"הנושא נחתם!" רעם גודריק. "לייזי, הסלית'רינית החדשה!"
לייזי יצאה מהחדר בריצה ובבכי והלגה רצה אחריה.

לפרק הבא יקח קצת זמן... ושוב תודה רק לעצמי על הבטא! (דרור!!! אני אחנוק אותך!!!)

תגובות פליז...?

הפרק הקודם		הפרק הבא