דמעות של אש-משפחת וויזלי אחרי האסון

כבר כמעט חודשיים שפרד לא התבונן בראי.בשלושת השבועות הראשונים לאחר התקיפה היה יושב בחדרו ומתבונן בראי במשך שעות,הוא הטיל כישוף אשליה על המראה; 
כישוף שיצר את דמותו של ג'ורג' לצידו הוא היה יושב מול הראי,מדבר אל דמותו של אחיו,מחייך אליו,מנסה לגעת בו.למרות שמעולם לא הצליח,ולמרות שכל נגיעה שלא התממשה הביאה אותו קרוב יותר לייאוש,
זה היה עדיף על כלום.הוא לא יכל היה לסבול את הרעיון של עולם בלי ג'ורג'.כולם ניסו לדבר אליו,לנחם אותו,להרגיע,לגרום לו לדבר,אבל איש לא הבין.נדמה היה לו שאף אחד לא מנסה להבין.רון היה שקוע בעצמו,
ג'יני,שהייתה קרובה במיוחד אל ג'ורג',התרחקה מפרד והתקרבה אל הארי.ארתור,שאיבד בן,כאילו האשים את פרד בדמיון ביניהם,והתכחש לו לחלוטין,הוא אפילו לא היה מסוגל להסתכל לו בעיינים.ומולי...מולי לא יכלה לדבר,
ופרד לא יכל להקשיב.הדבר שהכי כאב לו בכל הסיפור הזה הוא שהבן אדם היחיד שרצה לשתף אותו בכאב הבלתי נסבל הזה,היה ג'ורג'. אף אחד אחר לא היה מסוגל להבין,לנחם ולהרגיע אותו כמו שג'ורג' היה עושה.
בכל אופן,שום דבר לא ניתק אותו מהמראה,רק חיוך או קריצה מג'ורג' שיכנעו אותו לרדת למטה לכמה דקות.רק כדי לאכול משהו,ובימים טובים גם לישון כמה שעות.בוקר אחד פרד קם וג'ורג' פשוט לא היה שם יותר.כאילו פגה
השפעתו של הקסם.בלית ברירה חזר לשגרה ונראה שגם חזר לחיים, אבל עכשיו הכל התהפך, עכשיו כשפרד קרא לו לעזרה,שום דבר לא יחזור ליהיות כמו שהיה. הוא זכר במעורפל את השתלשלות האירועים,אבל לא הצליח להיזכר
מה קרה אחרי שהתעלף.סיפרו לו שמולי מצאה אותו מקופל על הרצפה ליד הראי, שהיה מנופץ לרסיסים, כשהוא ממלמל בבכי "אני מצטער...אני מצטער.." ואוחז בחוזקה בחתיכת זכוכית חדה, מכוון אותה אל לחיו.ברגע האחרון היא
חטפה את הזכוכית ממנו,ניקתה את החתכים,החליפה את בגדיו והשכיבה אותו במיטה,תוך שהיא מלטפת את שיערו ולוחשת לו שיר ישן שנהגה לשיר לו ולג'ורג' בילדותם.פרד לא זכר שנרגע או לחילופין,התנגד לה.הוא לא זכר כלום.
רק שהתנצל כל הזמן.שלושה ימים הוא שכב ככה,החום סירב לרדת,והוא סירב להתמודד.הוא היה המום.בהתחלה פחד,אחר כך בכה,ואז הגיע התחושה הנוראית והמייסרת מכולם:האשמה.הוא הרגיש אשם על שלא האמין לרון,אשם
על שהתעלם מהסימנים שג'ורג' שלח לו,דברים כמו הרעב הפתאומי שתקף אותו מדי פעם,או הסימנים הכחולים שהופיעו על גופו בלי כל הסבר,כל אלה היו נסיונות של אחיו,גם אם בדרך עקיפה,לספר לו מה עובר עליו.אבל יותר מהכל
הרגיש אשם על שלא הבין,על שלא הרגיש שאחיו התאום,חברו הטוב ביותר,עדיין בחיים,סובל,מתחנן לעזרה.הוא לא ידע איך,הוא לא ידע כמה זמן זה ייקח אבל הוא ידע דבר אחד: ג'ורג' חי. ג'ורג' חי והוא מחכה לו שיבוא ויציל אותו.שיחזיר אותו הביתה.וזה בדיוק מה שהתכוון לעשות.גם אם במחיר חייו.המחשבה על הסיכוי לדבר עם אחיו,לחבק אותו פעם אחת אחרונה,להגיד לו כמה רע לו בלעדיו,וכמה כולם מתגעגעים אליו,כמה הוא מתגעגע אליו,המחשבה הזו חיזקה אותו ושיכנעה אותו
לקום מהמיטה ולעשות מעשה.אולם,נחוש ככל שהיה,החום הגבוהה עדיין לא ירד ומלבד זאת,הוא הזדקק לתוכנית.נדרשו לו עוד ארבעה ימים עד שהרגיש טוב מספיק כדי לקום על רגליו,ועוד חמישה ימים עד שאזר אומץ ונכנס לחדרו של רון כדי לספר לו על הגילוי,ואולי ,אם כבודו יאפשר לו, להתנצל על שפקפק בתחושתיו.הוא דפק על הדלת,נכנס והתיישב בלי מילים על מיטתו של הארי.רון התיישב על המיטה שמולו והמתין בסבלנות שיגיד משהו.מתישהו בשבועיים שחלפו מאז המריבה אעם פרד, החליט רון להיות יותר סבלני אליו,בכל זאת,הוא עובר הרבה דברים.כולם עוברים הרבה דברים.ופרד נשם עמוקות,הביט בשטיח הכתום שמתחת לרגליו וסיפר לרון שג'ורג' עדיין בחיים.תגובתו של רון השיארה אוותו המום.

הפרק הקודם		הפרק הבא