השתקפות

אבירים ונבלים

הימים שאחרי הלילה בספרייה חלפו על פני רון כמו חלום. הוא לא היה מסוגל להפסיק להריץ את אירועי הלילה בראשו מההתחלה ועד הסוף, ואז מהסוף ועד ההתחלה, ובינתיים המציאות התחילה להראות לו פחות אמיתית מהזיכרון הנפלא הזה.

הוא חזר לספרייה בכל לילה לאחר מכן, מתהלך בין המדפים לאור הנר ומקשיב ללחישת השלג כנגד החלונות, משתוקק לשמוע צליל צעדים רכים בנעלי בית. אבל הרמיוני לא הופיעה שם שוב. אולי היא עוד לא סיימה לקרוא את "אגדות בידל הפייטן" - אפשרות לא סבירה - או שהיא העדיפה, בצדק, לבקר בספרייה בשעות היום ולא בלילה.

הוא פיתח את ההרגל לשבת באחד השולחנות שבלב הספרייה ולקרוא ב"טריסטן ואיזולט" לאור הנר הגווע, עד שעיניו הפכו כבדות מתשישות. הוא היה חוזר לחדרו כדי לישון ולחלום על אבירים, ספינות, זוגות אוהבים, מלכים נוראיים ושברון לב.

חג המולד התקרב, ואיתו סופות שלגים עזות שכיסו את הטירה בשמיכות עבות של שלג צחור. בשבוע האחרון של דצמבר השלג כבר היה כל כך עמוק שלא ניתן היה לצאת לרכב או להתאמן בסיף בחוץ, ורון שמח למצוא מחסה בטרקלין המלכותי החמים, הלא הוא חדר המועדון של גריפינדור, בזמן שהארי היה כלוא בפנים.

רון העסיק את עצמו בניקיון עצל בזמן שהארי בהה בשעמום לתוך שלל ספרים על טקטיקות מלחמה ומדינאות. הוא נטה לקום לעיתים תכופות כדי להסתכל מחוץ לחלון בערגה, למרות שלא ניתן היה לראות כמעט כלום מבעד לשלג והכפור שכיסו את הזכוכית. 

לבסוף הוא התיישב באחד השולחנות ופרש לוח שח מפואר למראה, מסדר את כלי השנהב והשהם למשחק. 

"מה העניין?" הוא אמר לרון כשגילה שהוא הפסיק לנקות כדי לבהות בו מסדר את הלוח. 

רון התבלבל לרגע. הארי דיבר אליו לעיתים כל כך רחוקות שלפעמים הוא שכח שהוא מודע לקיומו.

"כלום," הוא גמגם, ונזכר שהוא אמור להיות משרת, "אדוני. נגד מי אתה עומד לשחק?"

"נגד מי אתה חושב? אין פה אף אחד."

"אני פה," רון אמר, נעלב שהארי חושב עליו כעל אף אחד.

"אתה רוצה לשחק מולי?" הארי גיחך לעברו.

מבין שהוא חושב שהוא לא יותר ממשרת טיפש, רון התמלא יצר נקמני. 

"כן, אני רוצה."

"בבקשה, בוא נראה מה אתה יודע."

רון נטש את מברשת האבק והתיישב בצד הנגדי של הלוח, בצד השחור. הארי סובב את הלוח כדי לתת לו את היתרון של הצד הלבן. כועס עוד יותר, רון פתח בצעד הראשון.

תוך חמישה צעדים הוא הגיע למט. הוא לא אמר כלום, רק הזיז את הרץ שלו לעמדת המפתח וחיכה שהארי יבין מה התרחש.

הארי הרים את הצריח שלו כדי לבצע מהלך שהוא תכנן מראש, אך עצר כשהכלי בידו ובהה ברץ של רון.

"איך?" היה כל מה שהוא הצליח לומר.

מסופק מהתגובה, רון החניק חיוך והפך את הלוח לפני שהחל לסדר את הכלים מחדש.

"נשחק שוב. הפעם שים לב."

הם שיחקו שוב, ולמרות שהארי היה הפותח, הוא נפל שוב באותו הפח.

"מאיפה למדת לשחק ככה?" הוא שאל את רון בפליאה בזמן שהוא סידר את הלוח למשחק שלישי. בפעם הראשונה מזה שבועות, הוא נשמע כמו החבר שרון הכיר, ולא סתם נסיך מנופח.

"אח שלי לימד אותי," רון סיפר, חושב על ביל. "והיו לי הרבה יריבים להתאמן מולם. אני הבן הצעיר מתוך שישה."

"ומי לימד את אח שלך?"

"לא יודע. אני מניח שאבא שלי, או אחד הדודים שלי," רון השיב, ובתחושה חמוצה הבין פתאום למה הארי שואל את זה. "המשפחה שלי די ענייה, אבל ההורים שלי עבדו קשה כדי שכולנו נלך לבית הספר ונרכוש השכלה."

הארי נראה מתרשם מאוד מפרט המידע הזה. 

"מאיפה אמרת שאתה מגיע?"

"לא אמרתי," רון השיב, מעמיד פנים שהוא מתרכז במשחק החדש, ובליבו חשב - אתה לא שאלת.

"ובכן?" הארי המשיך כשרון לא נתן תשובה, והזיז את הפרש שלו במהלך מטופש שעמד להפסיד לו את המשחק.

רון היסס לפני שענה. בטח היה להארי ידע גיאוגרפי נרחב בהרבה משל הוויזלים, והוא לא ידע האם הוא יצליח להערים עליו.

"עיירה בשם גרימולד," הוא סיפר את השקר שסיפר לוויזלים, אוכל את הפרש של הארי. "מקום נידח, בטח לא שמעת עליו."

"לא שמעתי," הארי השיב, ולא ויתר, "באיזה ממלכה היא ממוקמת?"

יודע שאין לו תשובה טובה, רון נזכר בסיפור של טריסטן ואיזולט והשיב, "אה… זה בקורנוול."

התשובה לא הייתה טובה. הארי הרצין למשמע השם.

"קורנוול - זה השטח של הברון מאלפוי."

"נכון," רון אישר, מקלל את עצמו בליבו. 

בלי בכלל להבין מה הוא עושה הוא העצים את חשדנותו של הארי כלפיו. הוא היה חייב להבהיר שהוא לא בצד של מאלפוי, שבוודאי היה האויב של הארי גם בעולם הזה.

הוא אמר, "זו אחת הסיבות שעזבתי. הם מאמללים את החיים שלנו שם."

יודע שהוא מוכרח לתת עוד אמינות לסיפור, הוא לקח הימור מסוכן והוסיף, "מאלפוי הבן רוכב דרך העיירה כאילו היא שייכת לו. אם מישהו מעז לעשות משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא אומר - "

"אבא שלי עוד ישמע על זה!" הם דיקלמו ביחד, ופרצו בצחוק משותף.

רון חייך אל הארי באושר - זה היה בדיוק כמו בימים הטובים בבית הספר - אבל כשהצחוק גווע עדיין היה ריחוק במבטו של הארי, גם אם הוא היה מעורב בסקרנות חדשה כלפי רון.

להקלתו נשמעה נקישה על הדלת לפני שהארי הספיק לשאול אותו למה הוא מחייך אליו כמו אידיוט. הוא קרא למבקר להיכנס. הרמיוני צעדה פנימה, עטויה גלימת קטיפה ארוכה בצבע כחול עמוק.

"הוד מעלתך," היא אמרה להארי תוך כדי קידה חיננית.

הארי קם לכבודה ורון הפיל את לוח השח. מבויש ומקלל את עצמו, הוא צלל מתחת לשולחן כדי לאסוף את החלקים.

"ליידי הרמיוני," הוא שמע את הארי אומר מעל ראשו. "מה אני יכול לעשות בשבילך?"

"אני מצטערת להטריד אותך בזה, אדוני, אבל אני לא יודעת למי עוד לפנות," הרמיוני פתחה בהתנצלות. "לא שמעתי מההורים שלי כבר תקופה ארוכה. אנחנו מתכתבים בעזרת שליחים שמפליגים על האונייה התעוזה שחוצה את התעלה ארבע פעמים בשנה אל צרפת, אבל המכתב האחרון שהיה אמור להגיע בחודש שעבר עוד לא הגיע. גיליתי שתעוזה עזבה את הנמל בצרפת אבל לא עגנה עדיין. היא הייתה אמורה לעגון לפני כמעט חודשיים."

"אני אשאל את אבא שלי. אם קרה משהו יוצא דופן הוא בטח כבר שמע על זה."

הרמיוני הודתה להארי ועזבה לאחר קידה נוספת. לפני שהיא יצאה רון הצליח לתפוס את מבטה והיא נתנה לו חיוך קטן וחביב.

"השיחה הזאת לא הסתיימה," הארי אמר לו בזמן שרון סידר את הכלים על הלוח בחיפזון. "אני עדיין חושב שיש משהו שאתה מסתיר. אבל עכשיו אני צריך ללכת לדבר עם המלך."

הוא עזב את חדר המועדון, ולא התנגד כשרון מיהר בעקבותיו. הוא ידע שזה מטופש מאוד מצידו, אבל משהו בו השתוקק להיות מי שיפתור את התעלומה ויעביר להרמיוני אסירת התודה את המכתב המיוחל מהוריה.

הארי הלך אל המקום בו בעולמו של רון היה ממוקם משרד המנהל. הוא עבר בדלת עליה שמרו פסל הגרגויל ושני שומרים ללא מפריע, טיפס במדרגות הלולייניות ועבר בדלת הנוספת, עליה שמרו עוד שני שומרים.

החדר לא היה עמוס חפצי קסם ודיוקנאות מכושפים כמו בעולמו של רון. למעשה הוא היה די ריק, מלבד כמה דיוקנאות של משפחות מלוכה מהעבר שקישטו את הקירות ושולחן גדול מכוסה מפות ומגילות.

המלך ישב באחד הכיסאות בקצה השולחן, מתנדנד על הרגליים האחוריות באופן מאוד לא מלכותי. בכיסא שלידו ישב לופין, הרופא המלכותי, מנסה לעשות סדר בערימה של מגילות סבוכות. פיטגרו עמד מעט מאחורי כיסאו של המלך, מחכה לפקודותיו.

"הארי," הוא בירך את בנו כשהוא קד בפניו, "המאסר שלך בתוך הטירה כבר הוציא אותך מדעתך?"

"כמעט," הארי השיב. בניגוד לאביו, לא נשמע שהוא מתבדח. "אבא, ליידי הרמיוני מודאגת שהיא לא קיבלה את המכתב מההורים שלה שהיה אמור להגיע עם התעוזה."

"כן, התעוזה," המלך השיב כלאחר יד, "היא עלתה על שרטון מול חופי סקוטלנד בגלל סערה בחודש שעבר. כל הצוות והנוסעים בריאים ושלמים, וגם רוב הציוד מצא את הדרך לחוף. סר סדריק היה על הסיפון, והוא צפוי להגיע הנה מחר, לקראת סעודת חג המולד. אני בטוח שיש לו את המכתב של ליידי הרמיוני."

"אני שמח לשמוע," הארי אמר, אבל באוזניו של רון הוא לא נשמע מאושר מהמצב. הוא תהה האם אותו סר סדריק הוא למעשה סדריק דיגורי, והאם גם בעולם הזה הארי מקנא בו וסולד ממנו.

השיחה נקטעה על ידי רעש מתכתי עז מחוץ לדלת. איש גבוה לבוש חליפת שיריון שחורה כמו פחם צעד פנימה ברעש מחריש אוזניים, נושא תחת זרועו קסדה שחורה תואמת מעוטרת פלומה כסופה שופעת. היה לו שיער שחור ארוך, מטופח ומבריק, פנים נאות ומגולחות ועיניים אפורות מלאות חיים. זה היה לא אחר מאשר סיריוס בלק.

ג'יימס קם מכיסאו בצחוק של אושר. סיריוס הטיל את הקסדה שלו על השולחן כלאחר יד והם התחבקו בחוזקה.

"שובו של האביר השחור!" המלך הכריז בזמן שסיריוס משך את הארי המחייך לחיבוק הדוק. "כבר חשבנו שלא תספיק להגיע השנה."

"לעולם לא הייתי מפסיד את חג המולד בהוגוורטס," סיריוס אמר בזמן שלחץ את ידו של לופין בחום. היה לו קול עמוק, מתנגן, שלא כמו הקול הצרוד והמקרקר שאפיין את סיריוס שרון הכיר בעולמו. 

פתאום הוא הסתכל ישירות ברון והוא נרתע.

"אתה בטח הבחור שהציל את הנסיך מהמתנקש של וולדמורט," סיריוס ואמר ולהפתעתו של רון לחץ את ידו. הוא השתדל לא להראות כאב כשכפפת המתכת מעכה את ידו.

"אתה שמעת על זה?" הארי נשמע מיואש.

"אני לא חושב שיש מישהו בממלכה שלא שמע על זה. אתה יודע איך שמועות מתפשטות," סיריוס אמר לו, "אני רק שמחתי לשמוע שבן הסנדקות שלי בריא ושלם."

הארי לא נראה מעודד למשמע דבריו, רק יותר נבוך.

יומיים לאחר הגעתו של סיריוס, שהיה יום אחד לפני חג המולד, התקיים בהוגוורטס אירוע מסקרן. בכל שנה, ביום שלפני חג המולד, כל חברי מסדר האבירים של הוגוורטס נדרשו להתייצב בטירה כדי לספר למלך ולאנשי החצר על המעללים וההרפתקאות שעברו במהלך השנה. אחרי ששמע את הסיפורים, המלך היה מחליט האם כל אביר ביצע מספיק מעשי גבורה וסייע לממלכה במסעותיו כדי לצאת לעוד שנה של הרפתקאות, או שהיה עליו להישאר בהוגוורטס במשך שנה ולהשתתף בחיי החצר.

האבירים היו חבורה של שישה גברים, שאת כולם רון הכיר בעולמו בדרך זו או אחרת. ארבעה מהם היו מבוגרים - הם כללו את סיריוס, קינגסלי שקלבולט, סטרג'יס פודמור, ופרנק לונגבוטום, אביו של נוויל. שניים מהם היו צעירים - הם היו אוליבר ווד וסדריק דיגורי.

ששת האבירים התאספו באולם הגדול, שם הם ישבו בקרבת שולחן הסגל והוגש להם יין חם מתובל. שולחן הסגל פונה לכבוד האירוע, והוחלף בכס המלכות ועוד שני כיסאות מפוארים משני צידיו, בהם ישבו המלך, המלכה והנסיך. למרגלותיהם פרסי ישב בכיסא מול קן עץ, עם מגילת קלף ארוכה ועט נוצה, מוכן לתעד את הסיפורים.

האירוע היה פתוח לקהל הרחב, והאולם היה מלא עד אפס מקום. האצילים ואנשי החצר קיבלו מקומות בשולחנות, וכל שאר הקהל עמד צמוד לקירות וגדש את מפתן הדלת. רון, שזכה למקום תצפית מעולה מאחורי הכיסא של הארי, הבחין באחיו נדחקים כדי למצוא מקום עם תצפית טובה מול אחד החלונות. הוא ראה גם את הרמיוני, שישבה בקרבת האבירים עם גברות החצר האחרות, ביניהן רון זיהה את התאומות פאטיל, לבנדר, סוזן בונז וחנה אבוט.

כל אביר בתורו התייצב מול המלך וגולל בפניו את מעלליו. ברגע שהסיפורים התחילו דממה מרותקת שררה באולם, עד שהיה אפשר לשכוח שהוא עמוס עשרות על גבי עשרות אנשים. כל אביר סקר בקצרה את המקומות בהם עבר ואת האנשים שפגש במהלך השנה, אך התמקד בעיקר בסיפור אחד או שניים יוצאי דופן. 

קינגסלי פתח וסיפר כיצד הציל עיירה בוולש מחבורת שכירי חרב שעבדו בשירות משפחת דולוחוב, הידועה בתמיכתה בוולדמורט, אלה התעללו באנשי העיירה והטילו בהם מורה; לאחר מכן הוא בילה כמה חודשים באימון אנשי העיירה בלחימה על מנת שיוכלו להגן על עצמם בעתיד. 

אוליבר תיאר בצבעוניות שריתקה את הקהל כיצד הוא מצא את לורד קראב ולורד גויל מתעללים במשפחת איכרים על גבול קורנוול; הוא אתגר אותם לקרב, שניים נגד אחד, והביס אותם בעזרת תחבולות ומיומנות, שולח אותם בריצה בחזרה לברון מאלפוי עם הזנב בין הרגליים.

פודמור, שהיה גרום וחיוור למראה, סיפר על התקלות עם להקת שדים עטויי ברדסים באחד מחופי סקוטלנד. הכל התחיל כשהוא רכב ביער בקרבת הוגוורטס לילה אחד, כשלפתע הוא נתקל בחד קרן מוטל מת על האדמה, ואדם עטוי ברדס שחור מנקז את דמו הכסוף לתוך מיכל זכוכית. האדם נס ברגע שפודמור הופיע, והוא רדף אחריו ביער. במהלך הלילה הוא איבד אותו, אך המשיך במשך ימים לתור אחרי העקבות שלו בחיפוש אחריו, על מנת להעניש אותו על המעשה המזוויע של רציחת יצור טהור. אבל בדרך כל שהיא הוא הלך לאיבוד ביער, ומצא את עצמו על צוק הצופה לים, מותש ומיואש. שם הוא נתקל באותם שדים; הם ניחנו ביכולת למלא את ליבו של אדם בייאוש, והוא שוטט בין הצוקים והחופים בשברון במשך שבועות לפני שמצא את העוצמה הפנימית לברוח מהמקום. רון היה היחיד מבין המאזינים המרותקים שהבין שהיצורים בהם פודמור נתקל היו סוהרסנים. 

הקהל עצר את נשימתו כשפרנק לונגבוטום סיפר כיצד לילה סוער אחד הוא תפס מחסה במבצר נטוש, שהתגלה כמקום מפגש של תומכיו של וולדמורט; המלך נשען קדימה בכיסאו בתשומת לב בעוד פרנק מתאר את המכשפים האיומים אשר עטו ברדסים שחורים ומסכות כסופות, כיצד הוא התגונן מפניהם ואפילו הביס כמה מהם, אך לבסוף כמעט הוכנע ונאלץ לברוח לתוך הסערה, דוהר היישר אל הוגוורטס. לפני שהתגלה על ידי המכשפים, הוא הספיק לשמוע אותם אומרים שניסיון ההתנקשות בנסיך תפס אותם בהפתעה, והם תהו האם זה סימן לשיבתו המיוחלת של אדונם, ממנו הם לא שמעו ולא לחישה כבר כמעט שבע- עשרה שנים.

המלך הודה לו על הדיווח. הוא הטיל עליו לאסוף קבוצת לוחמים ולחזור אל אותו מבצר נטוש ברגע שהשלגים ישכחו, על מנת לאסוף עוד מודיעין על פעולותיו של אדון האופל ותומכיו. רון שם לב שהארי נראה כאילו הוא רוצה לומר לאביו משהו בנושא, אך לבסוף שמר על שתיקה, אולי נזכר שעשרות אנשים מאזינים להם.

הבא בתור לספר על הרפתקאותיו היה סיריוס. רון לא האמין שהוא יצליח להתעלות על הסיפור של פרנק, אבל הוא עשה זאת בקלות. 

סיריוס רקם באוזני הקהל סיפור שהחל בליל ירח מלא, בו הוא התעורר משנתו למשמע יללות וצעקות איומות. הוא עטה את השריון שלו ודהר לעבר הרעש, אל בית מבודד ביער, שם אישה בוכייה אחזה בילדה הקטן, חיוור ומכוסה דם. היא סיפרה שאיש זאב עצום בגודלו פרץ לביתם ונשך את הילד, לפני שברח מערבה. 

סיריוס דלק בעקבותיו, אורו של הירח המלא מאפשר לו להבחין בקלות בענפים השבורים ובטביעות הרגליים המפלצתיות בבוץ. הוא הדביק את אדם הזאב עם שחר, על גדותיו של נהר סוער; רק שבאור השחר הוא כבר לא היה זאב, אלא אדם, וסיריוס זיהה את אדם הזאב הידוע לשמצה, פנריר גרייבק. 

הוא הסתער על גרייבק אך הוא חמק ממנו. הוא חייך חיוך שחצני, חושף שיניים אדומות מדם, וקפץ אל תוך הנהר.

אדם מן השורה כנראה לא היה שורד את הנהר הקפוא, עם גדותיו העמוסות סלעים משוננים, אבל סיריוס לא היה מוכן לוותר עד שידע בוודאות שגרייבק שילם על פשעו. הוא דהר על גדת הנהר במשך כל היום, מחפש סימנים לקיומו של גרייבק. 

בשעת ערב הוא ראה טירה שעמדה על חוף הים, משקיפה אל אירלנד. לאחר כמה רגעים הוא כבר היה מוקף לוחמים עם מגנים מעוטרים בסמל הבית של הלורד לסטריינג'.

סיריוס נלחם בהם בהצלחה מרובה, עד שפתאום התחיל להרגיש עייף מאד; עיניו נעצמו בניגוד לרצונו והוא זכר שנפל מהסוס שלו לפני ששקע בשינה עמוקה.

הוא התעורר בחדר במגדל, לבוש בבגדים מפוארים במקום בשריון שלו. הוא הבין שהוא נמצא בטירה שהוא ראה ממרחק, זו שעמדה על חוף הים, בחדר במגדל גבוה עם דלת אלון מחוסמת.

במהרה "המארחת" שלו הגיעה לבקר אותו בחדרו - זו הייתה לא אחרת מאשר המכשפה הנוראית בלטריקס, שהטילה עליו כישוף שינה על מנת לקחת אותו בשבי.

בתחילה בלטריקס נהגה בו באדיבות. היא הזכירה לו שהם קרובי משפחה, ושהם לא חייבים להיות אויבים. היא סיפרה לו ששובו של אדון האופל קרב ובא - ניסיון ההתנקשות בנסיך היה רק המהלך הראשון מיני רבים - וברגע שהוא ישוב המלחמה תוכרע אחת ולתמיד, לטובתם של תומכיו, כמובן. מוטב היה לו להפנות את גבו אל המלך ג'יימס כבר עכשיו ולהצטרף אל שורותיו של אדון האופל, שהרי זה היה מקומו הטבעי.

סיריוס צחק בפניה וצהיר שהוא לעולם לא ישבע אמונים לאדון האופל. באותו הרגע האדיבות של בלטריקס הפכה לשנאה ארסית, והיא הודיעה לו שהוא יישאר כלוא בחדר הזה עד שישנה את דעתו, או שיצא מדעתו.

הוא לא ידע כמה זמן הוא היה כלוא במגדל, כנראה לא יותר משבועיים, אבל בלטריקס השתמשה בקסמיה כדי להפוך את שהותו שם לעינוי מתמשך. היא זימנה רוחות רפאים מהעבר והשתקפויות של אנשים מחיו של סיריוס כדי ללעוג לו ולומר לו שהוא אכזב אותם. דמותו של המלך הופיעה בחדרו כל יום כדי לבוז לו ולומר לו שלא יעז לחזור להוגוורטס לעולם. 

אבל הוא לא נכנע לתכסיסים, נשבע לעצמו שלא משנה מה בלטריקס תעשה לו, הוא לא ישבע אמונים לאדון האופל - הוא יעדיף למות.

לבסוף מישהו שחרר אותו מכלאו באישון לילה, החזיר לו את השריון ואת הסוס שלו, ואפשר לו לדהור משם בתחפושת של אחד השומרים של בית לסטריינג'. את שמו של האדם שחילץ אותו הוא לא חלק עם משפחת המלוכה והקהל, על מנת להגן עליו מפני זעמה של בלטריקס.

בסוף הסיפור סיריוס קד בחינניות ושב למקומו בחיוך מרוצה, בעוד האולם מתמלא פטפוטים של התרגשות ופליאה. הסיפור הצית את דמיונו של רון. כמו בילדותו, כשהיה חולם שיום אחד יהיה קפטן נבחרת הקווידיץ' או מדריך ראשי, הוא החל לדמיין את עצמו בתור אביר; רוכב ברחבי הממלכה, חווה הרפתקאות נהדרות, מבצע בריחות נועזות ומעשי גבורה.

האחרון שנדרש לספר את סיפורו היה דיגורי, אבל משום מה הוא לא קם לקחת את מקומו מול המלך. בעוד הקהל דן בסיפור של סיריוס, הוא רק בהה בגביע היין שלו.

"סר סדריק," המלך קרא לו, "מה בפיך?"

סדריק קם אבל לא ניגש לקדמת האולם. לראשונה רון שם לב שהוא נראה שונה למדי מסדריק דיגורי שהוא זכר משנתו הרביעית; הוא עדיין היה נאה במיוחד, אבל הוא נראה חיוור, עניו האפורות שקועות וחסרות ברק.

"אין לי סיפורים לספר, הוד מעלתך," הוא הצהיר. גל של מלמולים מאוכזבים חלף באולם.

"אין לך סיפורים לספר?" המלך חזר, מרים גבה. "אין לך אפילו סיפור אחד לספר אחרי שנה שלמה של מסעות?"

"אני מצטער, הוד מעלתך," הייתה תשובתו של סדריק, לפני שהתיישב שוב במקומו. אוליבר נראה מנסה לברר מה פשר ההתנהגות שלו, אבל הוא רק טלטל את ראשו.

לאחר מכן האספה הסתיימה. הקהל יצא מהאולם ברעם שיחה אדיר, כולם מדברים על הסיפורים הנפלאים ששמעו, ובמיוחד על הסיפור של סיריוס, תוהים מי היה הגיבור האלמוני שעזר לו לברוח. פרסי גלגל את המגילה שלו בקפדנות ועזב גם הוא, בחוסר רצון, מותיר את רון לבד עם המשפחה המלכותית והאבירים.

המלך שוחח עם האבירים עוד זמן קצר, מבקש פרטים נוספים על הסיפורים שלהם ומודה להם על הגבורה והנאמנות שלהם. לסדריק הוא הודיע שלא יותר לו לצאת לעוד שנה של הרפתקאות, וסדריק קיבל את הגזרה בהבעה של אבל.

לאחר מכן כולם התפזרו. הארי ניסה לדבר עם אביו על השמועות שהאבירים הביאו באשר לשיבתו הקרבה של וולדמורט, אבל אביו אמר לו שאין סיבה לדאגה, שהם שומעים שמועות כאלה כבר שנים ושום דבר עוד לא קרה. רק כשאשתו הביעה דאגה הוא הבטיח שבנוסף לפרנק, הוא ישלח את ארבעת האבירים האחרים לברר לגבי השמועות ברגע שהדרך תאפשר זאת.

הארי, שעדיין נראה מוטרד מהנושא, שלח את רון למהר ולהביא את החרב שלו מחדרו, כי הוא תכנן לסייף עם אוליבר באחד האולמות הריקים שבקומת הקרקע.

רון ציית ועזב את האולם בעוד שאר הנוכחים עוד משוחחים בפנים. הוא התחיל לטפס במדרגות כששמע רחש מכיוון הדלת שהובילה אל המרתפים.

"פססס…"

מישהו עמד במעבר, מוסתר למחצה. רון זיהה מייד את הכרס הנפולה והפנים המכוסות זיפים כתומים.

"שמעתי ש'תה מחפש 'תי," מנדנגוס אמר בחלקלקות כשרון הצטרף אליו במעבר הצפוף.

"מפתיע אותי ששמעת על זה, נראה שאף אחד פה לא רוצה שום קשר אליך," רון השיב לו. הוא עדיין לא שכח כיצד הוא ניצל והכה אותו כשהוא היה חלש וחסר אונים. "אני מחפש חפץ שהיה אצלי בכיס, לפני שהוצאת אותי מהאגם. זה נראה כמו מקל עץ - "

"אני יודע על מה 'תה מדבר," מנדנגוס השיב, ניצוץ חמדני בעיניו. "אני מוכן ל'חזיר 'ך אותו - בשביל מחיר."

"כמה אתה רוצה?" רון שאל בקוצר רוח. היה לו מעט כסף - הוא השתכר במטבע כסף אחד בשבוע, סכום שכנראה נחשב לשכר גבוה למדי.

"מאה 'דבעות זהב."

"מאה?!" רון התפלץ, קולו מהדהד במרתפים. "אני לא אחסוך סכום כזה גם אם אני אעבוד עד גיל מאתיים!"

"זאת לא בעיה ש'לי. ת'גנוב מאנסיך מצידי, יש לו מספיק."

"זה בסך הכל מקל עץ! זה לא שווה כל כך הרבה כסף!"

"אם ככה, למה כזה חשוב 'ך להחזיר 'תו?" מנדנגוס חקר בערמומיות. "'תה יודע מה 'ני חושב? 'ני חושב שזה לא סתם מקל - 'ני חושב שזה שרביט של קסם."

"הריח של הדגים פגע לך בשכל?" רון השיב לו, מתאמץ להסתיר את הבהלה שלו. 

"אולי," מנדנגוס אמר, ההצגה של רון לא משכנעת אותו. "אבל 'ני בטוח שהמלך ישמח לשמוע שמשרת של אבן ש'לו מנסה לקנות שרביט קסם מנוכל - "

"בסדר, בסדר," רון קטע אותו, מתמלא טינה עזה כלפיו. "אני אשיג את הכסף המקולל שלך. רק תסתום את הפה, בסדר?"

"יש 'ך שלושה ימים, חבריקו." 

מסופק, מנדנגוס עזב, מותיר את רון לקלל אותו בשלל קללות צבעוניות. 

מאיפה הוא ישיג את הכסף שהוא דורש, ועוד בזמן כל כך קצר? וגם אם הוא ישלם לו, מה ימנע בעדו להפיץ עליו שמועות שהוא מחזיק בשרביט קסם? הוא הבין שהוא הולך על חבל דק מאוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא