האיש במסיכת הנוצות הכחולה

הסערה הלכה וגברה. לא נראה שהספינה - הצהובה, משום מה - תוכל להחזיק עוד הרבה, על אף גודלה.

אי שחור נראה במרחק.

למראהו, חברי הצוות מצמצו.

"לא נראה לי שלכיוון הזה אנחנו אמורים להפליג." אמר אחד.

"למה אתה חושב ככה?" שאלה אחרת, שמחשבות דומות חלפו בראשה.

"זה… קל מידי. שום דבר שעשינו עד עכשיו לא הלך בכזו קלות."

"כן, צודק." השנייה הסתובבה וקראה לעבר הסיפון הריק, "שמאלה!"

לאחר דקות אחדות, האי נעלם במרחק.

למעשה, זה לא היה סתם אי.

זה היה אי חשוב מאוד.

אי שלא הייתם רוצים להתקרב אליו.

על האי הזה עמד בניין. הבניין לא היה מאוד מרשים, או גדול, אבל משהו במראהו השחור עורר יראה, פחד כלשהו, שנדף משם למרחקים.

ואולי התחושה הזו נבעה ממראם של השומרים.

השומרים, לבושי השחור, נבלעו כמעט בסביבתם המושחרת. הם היו רבים, רבים בהרבה מכפי שנראה שצריך, וריחפו ממקום למקום בדממה מפחידה.

בתוך המבנה, בין השומרים, יכולת לראות מסדרונות אפלים, שנמשכו יותר לעומק מכפי שנראה שהבניין יכול להכיל, מסדרונות מעוצבים כמו מבוך, מובילים לעומק האדמה. ובכל מסדרון נבנו דלתות שחורות, נבלעות בקיר, שכלאו בתוכן אסירים.

האסירים המסכנים בעולם.

ואם נכנס עמוק עמוק, הרבה מתחת לפני האדמה, לאחד התאים השמורים ביותר, שם כמעט אף פעם לא התחלפו אסירים, שמחוצה לו היו כל כך הרבה שומרים שלא היה אפשר לראות דבר, ובכן… לא נראה הרבה.

בפינה החשוכה ביותר בתא, בגלימה שחורה ושיער שחור, שאפילו את פניו היה קשה לראות, ישב, מצונף, האסיר.

הוא היה שם שני חודשים וחמישה ימים, אבל הוא לא זכר את זה במדויק.

הוא לא ידע ממה הוא יותר מיואש ומפוחד - מצינת השומרים, או מאובדן חברו הטוב ביותר, שבמקרה היה גם, מבחינתו, המשפחה היחידה שלו.

אבל דבר אחד הוא כן ידע וזכר במדויק.

הוא חף מפשע.

כרגע הוא לא ידע את זה, כי הוא ישן.

וקול כלשהו הפריע לו לישון.

"מיאו."

סיריוס נענע בראשו. הוא שנא חתוללים.

"מיאו."

לכמה רגעים היה שקט ואז -

שלאך.

"אההה!" סיריוס התנער בהפתעה. "מאיפה הגיעו כל המים - לילי???" הוא היה אומר את כל זה, אבל קולו בגד בו. אחרי חוסר שימוש של חודשיים, הוא בקושי לחש.

"קדימה." לילי בעטה בו. "פעם קשה להעיר אותך, תמיד קשה להעיר אותך. עכשיו קום, כי אני לא אוכל להחזיק ככה הרבה זמן."

סיריוס קפץ על רגליו, מעמיד אותן במבחן קשה.

"אבל את אמורה להיות מתה!" הוא לחש.

"ואתה אמור להיות כלב! קדימה, הסוהרסנים יחשפו אותנו!"

"מה?"

"כלב!" לילי לחשה צעקה בהיסטריה. 

"תגיד, אתה אנימאגוס, או מה?"

סיריוס הפסיק לשאול שאלות. הוא אפילו לא שאל כשלילי הפכה לחתולה. החלום הזה נעשה מוזר מידי.

בסוף, כמו כל כלב טיפוסי, הוא רדף אחרי החתולה, עד שזו הפכה ללילי, תפסה באוזנו והתעתקה.

* * *

ורנון דרסלי ישב על הספה החדשה בסלון ביתו והקשיב לרדיו, מרשה לעצמו לשכוח מהעובדה שהאחיין השנוא עליו ישן בביתו הטוב ביותר.

בחדשות היתה ידיעה על אסיר נמלט, עם תיאור מפורט על מראהו.

"הציבור מוזהר כי סלק חמוש ומסוכן ביותר. כל מי שרואה אותו מתבקש לדווח לקו האדום."

כאן הסתיימה מהדורת החדשות.

"רגע! לא אמרתם לנו מאיפה הוא ברח!" התעצבן ורנון.

"ש, ש, דאדלי ישן," אמרה פטוניה.

* * *

הידעתם? קבלת תגובה משחררת משהו שנקרא דופמין, ובואו נעזוב רגע את איך שזה עובד, הנקודה היא כזו:

אתם מגיבים = הגוף שלי משחרר דופמין = אני נהנת = אני רוצה להנות עוד = אני מעלה עוד פרק.

עכשיו זה אתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא