אני לא דמבלדור. אז מי לעזאזל?

רולינג רולינג רולינג, כמה עשירה ומצליחה ועדיין שמה עין על פאנפיקים של אחרים, אז סבבה, גם זה שלך.

הוא ישב במקומו. עיניו עצומות.

"אוקי ,אז בדקתי" אמרה הרמיוני "וזה הולך ככה, פחות או יותר נוהגים לחלק את הזכרונות לשתי קטגוריות , סמנטיי ואפיזודי, הסמנטי זה כל מה שאתה יודע על העולם כמו שפה, ללכת, וסתם חלקי מידע, אפיזודי זה זכרונות מפורשים , אירועים שקרו לך...

"את מתכוונת שלא קרו" הוא אמר בשיניים חשוקות.

"כן" היא כחכחה בגרונה "אז אני אמחק רק את האפיזודי..." היא הרימה אליו מבט "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? אני יודעת שקשה לך עם כל הזיכרונות המזוייפים, ואתה מתגעגע לכולם, גם לי קשה... אבל אתה בטוח שאתה רוצה פשוט לשכוח?"

"כן, הרמיוני" הוא חייך אליה "ואם אני אשכח משהו חשוב , תזכירי לי?"

היא חייכה בעצב והנהנה. שרביטה כבר מוצמד לראשו.

הוא חייך אליה ברוגע. אבל הוא לא היה רגוע. הוא רק רצה שהרמיוני לא תדאג. אבל אם היא היתה מניחה יד על הלב שלו היא היתה מרגישה את הדופק שלו מואץ. הוא חשש. ופחד. הוא עומד... להיות מישהו אחר. או לא להיות כלום. הוא רצה לנשוך את שפתיו ולעצום עיניים, אבל הוא רק המשיך לעטות חיוך רגוע. הוא צריך לעשות את זה ויהי מה. מוטב לו כך. מוטב לו להתחיל מחדש מאשר לסחוב זכרונות של חיים שלמים שלא קרו.

הרמיוני עצמה את עיניה והרימה את השרביט מול פניו.

להתראות. להתראות הארי פוטר.

"אובליואטה!"

ברוך הבא אף אחד.

----------------

הוא פקח את עיניו והעביר מבט חטוף בחדר. בקתה קטנה. שולחן. מנורה חלודה.

"ה – הארי?" אמר קול מאחוריו. מעט חנוק.

הארי? הוא הסתובב במהירות שרביטו בידו. אישה עם שיער מבולגן ומשקפיים גדולות עמדה שם.

"מי את?" הוא דרש.

"זה אני, חכה רגע אתה חייב להקשיב לי, מחקתי לך את הזיכרון כי ביקש-"

הוא כיווץ את מצחו. הוא באמת לא זוכר כלום. מה לעזאזל? הוא הסתובב והביט אל השתקפותו בחלון, מתעלם מהאישה המוזרה.

הוא הביט הישר אל בבואת- "אלבוס דמבלדור?!" נפלט מפיו.

הוא זכר שיש אדם כזה. מנהל בית ספר. הוגוורטס. אז הוא דמבלדור. מעניין. למה הוא לא זוכר כלום?

הוא התעלם מהאישה המוזרה, הסתובב ופנה אל הדלת "חכה! לאן אתה הולך?" האישה צווחה.

"אני צריך להבין מה קורה" הוא הפנה את ראשו אליה "ואם אני דמבלדור המזורגג אז אולי בבית ספר המטופש הזה אני אקבל תשובות" אמר ופתח את הדלת.

"לא!" היא התייפחה "חכה! אני לא יכלה לתת לך ללכת!"

"אני מצטער גבירתי " הוא אמר בחוסר נינוחות אך בתקיפות "אבל אני מוכרח להסתלק" הוא יצא מהדלת.

"אני מצטערת הארי" היא צעקה אחריו בבכי "אמפדימנטה!"

הוא אינסטנקטיבית חתך בשרביטו ושבר את הלחש. מה לעזאזל האישה הזאת חושב? "שתק!".

האישה קרסה לאחור כשכוח קסם טהור פגע בה. פניה עדיין מבוהלות ואדומות.

הוא התנשם ומשך בכתפיו. להסתלק. הוא צריך להסתלק. הוא הסתובב במהירות כשרחש קל הופיע מימינו.

עוף חול מנופף בכנפיו עמד שם. כנפיו בוערות. הוא הביט הישר בעיניו.

"פוקס?"

בלה בלה בלה תירשמו תגיבו אלוהים מישהו קורא את זה בכלל? 

הפרק הקודם		הפרק הבא