סולאנג'לו- ההתחלה

ויל היה עסוק במרפאה

בעצם, עסוק זו לא מילה שמתארת את המצב, כי בדרך כלל אחרי מלחמות יש הרבה פצועים
אבל דבר מכל זה לא מנע ממנו להפסיק לחשוב על השיחה של ניקו ושלו אתמול, לא משנה כמה ניסה

הוא הרגיש כאילו חלק ממה שאמר לא יצא כמו שהתכוון, וזה ממש לא השתפר כשהחליט לקחת עצות מספרים

כאילו, בספר עצמו זה לא עבד
נואה אמר שזה היה רעיון גרוע מאוד
אז למה ויל חשב שיהיה קל יותר להסתכל על השפתיים של ניקו במקום על עיניו?

והשאלה החשובה מכל: למה זה היה גרוע יותר?

בספר, נואה התחרט על זה כי הוא חיבב את בריאן (כאילו, חיבב חיבב)
אז למה לוויל זה הפריע כל כך?

על זה הוא יצטרך לחשוב אחר כך, כי כרגע יש בן אפרודיטה שנפצע בקרב והפצע שלו כנראה הזדהם

ובמילה "כנראה" הכוונה ל"כן, זה קרה. לעזאזל פנדורה"

***

כנראה שאחר כך הגיע, כי ויל סיים את העבודה שלו והדבר הראשון שראה כשהסתובב היה את ניקו קורא את הספר שוויל הביא לו.

הוא היה די בתחילת הספר, כנראה עדיין לא בעמוד חמישים, אבל המבט על פניו שידר שהוא כולו בתוך הספר

המחזה היה כל כך יפהפה עד שוויל מצא את עצמו עומד במקום ובוהה כמה רגעים.

לפחות, בוהה עד שאוסטין נעמד לידו ונוקש מולו באצבעותיו.

ויל מצמץ פעם - פעמיים, ואז הוא הסתובב לכיוון אחיו הצעיר שמייד שאל "חטפת הרעלת פחמן חד חמצני או משהו, או שאתה סתם נהנה לבהות בניקו די אנג'לו כל הזמן?"

"אני- אני לא בוהה בניקו די אנג'לו!" ויל ענה, למרות שהיה ברור לו שהוא כן

אוסטין הסתכל עליו בפקפוק "זה או זה, או שיש כאן דליפה של פחמן חד חמצני, ואז כולנו בסכנה"

זה היה כמעט בלתי אפשרי, בהתחשב במיקום של המחנה וההיעדר המובהק של דברים כמו מכוניות, תנורי גז, ופיצוצים במכרות פחם

זה, למעשה, מה שהוא אמר לאוסטין

אוסטין נאנח בתגובה "במקרים כאלו, ויל, כשקול ההיגיון קורא לך, תטרוק לו את הדלת בפנים ותנעל את החלון" הוא אמר

ויל אפילו לא ניסה לחפש את ההיגיון במשפט
הוא כנראה נשאר נעול מחוץ למטאפורה

אוסטין הסתכל לרגע על ניקו, שעדיין קרא, ואז חזר להסתכל על ויל "ברצינות, למה בהית בו? שתי הסיבות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן הן או שאתה דלוק עליו, או שאתה חושב איך לרצוח אותו"

"ומה אם אני חושב איך לרצוח אותו?"

אוקיי, זה לא מה שוויל התכוון להגיד…
הוא לא היה בטוח מה רצה להגיד, אבל זה לא היה זה

אוסטין הסתכל עליו בגבות מורמות "זה השקר הכי גרוע ששמעתי מאז שאמרת שאתה לא בוהה בו"

אלים שבאולימפוס, בבקשה שניקו לא שמע את השיחה הזו

בבקשה
בבקשה
בבקשה שהוא לא שמע את זה

ויל החליט שאם ניקו כן שמע, הוא יעבור לאלסקה, ישנה את שמו לניקולאס וילמד משפטים באוניברסיטה (באלסקה, כמובן).
והרעיון הזה הוא לגמרי לא תוכנית גיבוי שוויל מגבש מגיל עשר.

אוסטין הניח יד על כתפו של ויל, ואז הוא אמר לו "תקשיב, זה שאתה פשוט עומד כאן ובוהה בו, זה סופר מלחיץ. אז או שאתה הולך ומדבר איתו, או שאתה משיג משקפי שמש כדי שתוכל לבהות בסטייל"

זה נשמע כאילו החלק השני של המשפט נאמר על ידי אפולו הרבה לפני שהוא נאמר על ידי אוסטין, ולקחת עצות מאפולו זה רעיון ממש גרוע בדרך כלל, אבל ויל היה חייב להסכים שזה היה רעיון טוב.
משקפי שמש מבטלים את האפשרות של קשר עין ומפחיתים את המבוכה בעשרים וחמישה אחוזים (בערך)

אבל לוויל לא היו משקפי שמש, אז כנראה שהוא הולך על האפשרות השנייה

בעצם, יותר נכון להגיד נדחף

כי אוסטין וויל החליפו מבטים שכל מתבונן מהצד יכל לפרש
ויל: אני חייב?
אוסטין: כן
ואז אוסטין לחץ את כתפו של ויל בעידוד, ואז הוא דחף אותו לכיוונו של ניקו לפני שוויל יכל להתנגד.

ויל פנה לאחור כדי לנעוץ באוסטין מבט נוזף, אבל אחיו כבר יצא מהמרפאה
לעזאזל

אז הוא התקדם קצת לניקו, שעכשיו נעץ בו מבט מבולבל מעל הספר הכחול, ונעמד לידו

"אה… מה קורה?" ויל שאל והעביר יד בשיערו, ממשיך לקוות בכל ליבו שניקו לא שמע את השיחה שלו עם אוסטין.

השיחה המוזרה הזו בהחלט לא תעזור לניקו להיפתח לעוד אנשים.

ניקו הרים את הספר "קורא" הוא אמר.

ויל הרגיש כאילו ניקו בוחן אותו בעיניו, וזה גרם לוויל לרצות לשחק בידיו

הוא הודה בליבו לאלים כשניקו התחיל לדבר

ואז הוא קילל אותם בליבו כשמה שניקו אמר היה "אתה תמיד כל כך מוזר כשאתה לחוץ?"

מה הוא אמור לענות עכשיו?
"סליחה, כן, אני מביך, סליחה"?
לנסות להעמיד פנים שהוא לא?
לא משנה במה יבחר, זה יהיה… טוב… מוזר ומביך
אפילו אם הוא ינסה לשקר, זה לא יעבוד (בגלל זה הוא עדיין לא הוציא לפועל את תוכנית ניקולאס)

"אנ- אה- אני לא ככה כל הזמן" הוא מיהר לענות, ואז הוא נזף בעצמו על כך שנשמע כל כך מוזר ומביך, אז אחרי מחשבה נוספת הוא הוסיף "למה אתה חושב שאני לחוץ?"
הוא היה לחוץ, אבל זה לא כאילו הוא מתכוון להודות בזה.

"ויל" ניקו אמר "אני לא נולדתי אתמול, אתה נראה לחוץ כאילו אתה מסתיר משהו"

"אני מסתיר משהו?" הוא שאל, ופתאום הבין כמה מביך הוא כשהוא לחוץ

"אתה לא?"

ויל משך בכתפיו "אין לי הרבה סודות" הוא אמר
היו לו סודות, כמו לכמעט כל אחד, אבל הם היו מאוד מעטים

עכשיו ניקו משך בכתפיו "אני לא יודע… זה נשמע כאילו אתה מסתיר משהו, סולאס" הוא אמר, על שפתיו - שוויל למד לא להסתכל עליהן - נמתח חיוך דק.

"אתה מאוד ידידותי היום, ילד מוות" ויל ציין

"אני לא אהיה ידידותי אם תקרא לי ילד מוות" ענה ניקו "אבל אני משתדל, בתקווה שאולי תתן לי לצאת מכאן עכשיו"

"אתה לא תצא מכאן לפני שיעברו שלושה ימים" ויל אמר לו "עברת יפה מאוד חצי מהזמן, אני אעזוב אותך לנפשך ואתן לך ללכת בעוד יום וחצי"

"אתה ממש על הדקה, אה?"

"כן, זה כישרון של ילדי אפולו" הוא ענה לניקו "לדייק"

ניקו צחק, מה שדי סתר את זה שאמר "אתה לא מצחיק"
"כן, אומרים את זה על רופאים"
"מי אומר?" שאל ניקו
"אתה, כרגע"

ניקו צבט את גשר אפו כמו אדם מבוגר.
ידו של ניקו הסתירה את רוב פניו, אבל ויל בכל זאת הבחין ברמז לחיוך בזווית פיו של בן האדס.

זה גרם לוויל לתחושה מוזרה בתוכו, מין חמימות בתוך חזו, והתחושה גרמה לו לחייך גם.

הוא עדיין לא היה בטוח מה התחושה הזו אומרת, אבל הוא הרגיש אותה הרבה בימים האחרונים.
בערך… בערך מאז שניקו לעג לו
"אתה לובש בגדים שחורים אחרי שהשמש עלתה" וכל זה
ואז ויל הרגיש צורך מוזר לאחוז בידו של ניקו (למזלו, היה לו אז תירוץ)

אבל לפני זה הוא מעולם לא הרגיש את התחושה המוזרה הזו, לפחות לא לפי מה שזכור לו.

ניקו מלמל משהו תחת נשימתו, וזה גרם לוויל לחזור למציאות

"מה אמרת?" ויל שאל
ניקו הזדקף "מה?" הוא שאל, למרות שבוודאות ידע על מה ויל דיבר.

חלפו עוד כמה שניות בדממה, ואז נראה היה כאילו המתח בגופו של ניקו נעלם והוא נשף בהקלה.

ויל רצה לדעת מה ניקו מלמל קודם
הוא רצה לדעת כל דבר על ניקו די אנג'לו, וזה היה מוזר כמעט כמו התחושה ההיא.

---------------------------------------

שלומות, כאן סופי

מקווה שכולכם בסדר (זמינה לכל מי שצריך.ה לפרוק)

אני גם מקווה שאהבתם את הפרק, כי עבדתי עליו מלא

ביי, המשך חיים נחמדים ושקטים:)

הפרק הקודם		הפרק הבא