החיים שאחרי- הארי פוטר

היו לו שניות מועטות עד שהחשכה תסגור עליו.

הוא הזיז את גופו לריצה אבל גופו המיוזע לא נע כמעט. הוא רצה להגיע לאור הבוהק כל-כך. החשכה מאחוריו הייתה כמו מערבולת שחורה, מסתחררת בכל המהירות בכדי לתפוס אותו. הוא האיץ את רגליו.

הוא התקרב עוד ועוד לאור הבוהק כאילו עמד על מסוע, שכן לא הצליח להזיז את גופו. הוא הסתכל פעם נוספת וראה את פרצופי הוריו קורנים אליו מהאור.

לא. הם היו האור.

הארי נבהל. הוא הסתכל אחורה וראה פרצוף נחשי עם עיניים אדומות ופה פעור לרווחה כאילו מתכונן לשסע את גרונו של הארי בכל רגע.

לפתע הוא נפל.

זו לא הייתה נפילה רגילה. לא. זו הייתה נפילה נעימה בצורה מוזרה שכזאת.

ואז הוא נחת על ענן. ג'יני הייתה שם.

הוא נישק אותה בלהט. ולפתע היא נעלמה והוא נפל שוב.

הארי התעורר מלא בזיעה קרה ומאידך כולו אדום וחם.

החלום היה מבלבל. הוא לא ידע כיצד לפרשו.

ואז ברגע ניצת לו הרעיון בראש. וולדמורט הורג אותו. הוא מגיע לאור, להוריו המתים. הוא כל הזמן נופל. הוא מרגיש שג'יני חומקת לו מבין הידיים.

והוא ידע.

הארי קם ממיטתו, רועד קלות. הוא הלך למקלחת לרחוץ פנים.

כשחזר הארי שם לב לשעה. השעון הורה 06:47 והארי כנראה כבר לא יוכל לחזור לישון ולכן, החליט לארגן את מוחו.

הוא שלף את שרביטו, וכישף את העט כך שיכתוב את לחישותיו על דף הנייר, בכתב שלו עצמו;

'לילי אוואנס, אחותה של פטוניה אוואנס, הכירה את סוורוס סנייפ בילדותה,ולאחר מכן התיידדה עימו ונעזרה בבית הספר לכישוף,הוגוורטס'

הארי החליט להתחיל מאמו. הוא לא הבין את בחירתו. הוא גם לא הבין את הנימה האובייקטיבית שבקולו. הרי אלו הוריו...

'לילי פגשה שם את הקונדסאים (ירחוני,:רמוס לופין. זנב-תולע,-פיטר פטיגרו הבוגד המטונף המזורגג. רך-כף: סיריוס בלק. וקרניים:אבא)' זו הייתה הפעם הראשונה שקרא לג'יימס אבא. זה הפך את המידע, לבעל רגשות;

'אמא שנאה את אבא בהתחלה. הוא תמיד היה האגרסיבי, הטיפש, החוליגן וחסר כל משמעת מבחינתה. והוא- המשיך בשלו. הוא הציק לחבר של אימו- סוורוס, כנראה כי חשב שהוא אוהב אותה. הוא גם כנראה צדק. אבא נהג להציק לו עד שהגיעה אמא לחלץ את סוורוס.

כנראה שאלוהים חשב שאבא מצחיק, כי בשנה השביעית סוורוס הצטרף לכת של אוכלי המוות של התיכון, וזה היה רק לטובתו של אבא, כי עכשיו לאמא אין שום תירוץ לא להיות איתו. הם התאהבו והתחתנו. אני נולדתי. שנה אחרי זה, הזבל הזה פטיגרו הסגיר אותנו לוולדמורט.'

הארי לא רצה להמשיך.

הוא קימט את הדף והכניס אותו לתליון עור המוק שנתן לו האגריד. הארי ניסה לחשוב על מה לעשות. לבסוף החליט לצאת לטיול.

קול פקיקה.

הארי השאיר את שרביטו בהיכון, כאילו מישהו עוד מעט יקפוץ עליו.

הוא מצא פתח בשיחים הצפופים וכשיצא מצידם השני, גילה עץ גדול, שנראה כמו הערבה המפליקה.

הארי ניסה לגלות אם זה אותו סוג עץ, והתקרב מעט.

העץ לא זע. הארי נכנס לחור וגילה מין מערונת קטנה. לפתע אור צץ לפני פניו.

"הארי פוטר?" הקול כנראה בקע מן האור החיוור והכחלחל, שכן אף אחד אחר לא היה שם.

"כן..." אמר הארי בקול מהוסס מעט

" חיכיתי לך. בוא איתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא