זאת לא אגדה?

הרגשתי את הדמעות יורדות על פני. האמת, לא בכיתי בגלל הניב העצום שהיה תקוע בין רגליי, בכיתי בגלל זיכרון. זיכרון ישן וקטן. סבא שלי. זה הזיכרון.

כשהייתי תינוקת הוריי היו בעבודה הרבה יותר מידי, אז סבא שלי עבר לגור איתנו. הוא גר לבד ממילא, אז זאת לא הייתה בעיה.

יום אחד הוא היה אמור לאסוף אותי מהגן, אבל כשהבטתי בחלון לא ראיתי את אותו הסבא המחייך שהכרתי. לא ראיתי את פניו המשמחות והמקלות. ראיתי את הוריי, ואימי בוכה את נשמתה. היא הניחה את ראשה על כתפו של אבי, וחולצתו נהייתה רטובה בין רגע. לא הבנתי מה קורה.

כבר בגיל קטן הוריי לימדו אותי מה זה מוות. מה זה כשמישהו מת. הם ידעו שהם יצטרכו לספר לי מתישהו, אז הם הקדימו עם זה.

''חמודה, את זוכרת שלימדנו אותך מה זה מוות?'', אבי אמר כשהתקרבתי אליהם. מיד הבנתי מה קרה שם. פרצתי בבכי.

הוריי ניסו לנחם אותי עם דברים כמו, ''עכשיו הוא בגן עדן, טוב לו'', או, ''הוא כבר היה ממש חולה, זה היה צריך לקרות''.

אתם בטח שואלים את עצמכם [אני מקווה, אם באמת טרחתם לעקוב אחרי הסיפור] איך מותו של סבא שלי קשור לנחש הבסיליסק. טוב, כשהייתי קטנה שמעתי איזה צ'יזבט על שד שנימצא מתחת למיטה, אוסף את כל המחשבות הרעות שלך, וברגע האמת, משחרר אותן. לא הרגשתי שזה היה ממש ''רגע האמת'', אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. בכיתי ובכיתי.

''אל תדאגי, מתוקה, סבא שלך עוד יחזור,'' אמרה לי מיקלה.

רגע, מה?! חשבתי לעצמי. איך מיקלה יודעת על סבא שלי?  מאיפה היא יודעת שהוא מת?

''מאיפה את יודעת עליו?'' שאלתי בחשש.

מיקלה נאנחה. ''טוב, האמת ש... אני וסבא שלך הכרנו, אמה, ואני גם יודעת מה הסיבה למותו.'' אני יודעת, הייתי אמורה לשאול: מאיפה אתם מכירים? איך את קשורה אליו? גם הוא קוסם?! אך כמובן שהתחלתי עם השאלה החשובה ביותר,

''מה הסיבה?'' חששתי. פחדתי. מה אם אני הבאה בתור?

''טוב, את מסתכלת על הסיבה.'' היא אמרה לי.

הפרק הקודם		הפרק הבא