מלחמת הקוסמים הראשונה

פרק 5

"היכנסו." נשמע קולו של דמבלדור מעבר לדלת העץ הפתוחה למחצה בחדר משרדו במפקדת עוף החול, כאשר ג'יימס הקיש על הדלת. ג'יימס פתח את הדלת לרווחה ונכנס פנימה, ואחריו נכנסו לילי וסיריוס.
החדר היה מואר באור עששיות חם.  דמבלדור ישב רכון על שולחן מעץ אלון מלא בקצה השני של החדר, סנטרו שעון על קצות אצבעותיו השלובות. לצידו השני של השולחן עמדו שלוש כורסאות עור משובצות. דמבלדור החווה בידו לעבר הכורסאות, וג'יימס, לילי וסיריוס התיישבו.

"זימנתי אתכם לכאן היום כי יש לי כמה דברים חשובים לדבר איתכם עליהם." פתח דמבלדור, וסרק בעיניו את היושבים בחדר. "בראש ובראשונה ארצה להתחיל בבשורות מצערות. פביאן וגדעון פרוואט נרצחו אמש." פניהם של ג'יימס, לילי וסיריוס הוכו תדהמה.
"מה... אבל איך?" שאל ג'יימס, וקולו נשמע מבולבל והמום.
"הם יצאו לפעולה בשם המסדר." השיב דמבלדור, והביט בעיניו של ג'יימס. "וולדמורט יצא לגייס לצידו את הענקים, וגדעון ופביאן הלכו לרגל בשם המסדר ולראות אילו תוכניות יש לוולדמורט בנוגע אליהם. מישהו כנראה הודיע להם שהם נמצאים שם. חמישה אוכלי מוות, בהנהגתו של אנטונין דולוחוב, חיכו להם שם ורצחו אותם. מספר הילאים תפסו את דולוחוב והוא סיפר לנו מה קרה שם. שלחתי הודעה למולי אחותם. היא נמצאת כרגע עם בעלה ארתור והילדים, ואנחנו עושים מה שניתן כדי להגן על הבית שלהם מפעולות נוספות נגד המשפחה. הפקנו לקחים מהרצח של משפחת בונז."

"קצת באיחור הייתי אומר." פלט סיריוס, וקולו רטט מכעס. "כמעט כל המשפחה שלהם נמחקה על ידי אוכלי המוות. גם אנחנו כמעט נהרגנו היום."
"אכן סבלנו מספר אבידות קשות מנשוא." אמר דמבלדור, וקולו נשאר יציב ורגוע. "וליבי כואב כל כך על כל אבידה נוספת שאנו סופגים. כל חבר במסדר ידע מה הסכנות העומדות בפנינו ברגע שהוא הצטרף. וולדמורט עושה כל שביכולותו בכדי להגיע לעמדת כוח ולהשליט טרור בעולם המוגלגים, ואנחנו הקו האחרון שעומד מולו."

"אכן, כולנו ידענו למה אנחנו מצטרפים פרופסור." אמר ג'יימס, והניח את ידו על ידה של לילי שישבה לצידו. "אך יש מחירים מאוד קשים שאנו נאלצים לספוג, ולאחרונה זה קורה לעיתים קרובות יותר. אני חושש שאולי יש מרגל בשורותינו."
"לצערי, אני חושש שאתה צודק ג'יימס." השיב דמבלדור בעת שעצם את עיניו ופלט אנחה עמוקה לפני שהמשיך. "גם אני מאמין שיש מרגל במסדר שעובד בשביל לורד וולדמורט."
"אתה חושד במישהו מסויים?" שאלה לילי, ונשמעה מודאגת.
"יש לי את החשדות שלי." ענה דמבלדור. "אבל מבחינתי כולם חפים מפשע, עד אשר הוכח אחרת."

"איפה פיטר?" שאל סיריוס, והסתכל מאחורי גבו. "ורמוס? לא ראיתי אותם כשנכנסנו."
"רמוס יצא לשליחות מטעמי לברר האם וולדמורט הצליח לגייס את אנשי הזאב לצבא שלו או לא." השיב דמבלדור. "הוא יחזור כשהירח המלא יחלוף. לגבי פיטר, הוא השאיר את התיבה ששלחתי אתכם להביא ויצא לדרכו בטענה שיש לו סידורים לעשות. הוא ביקש ממני למסור לכם שהוא ייצור איתכם קשר בשלב מאוחר יותר."
"באמת מה הקטע  עם התיבה הזאת?" שאל סיריוס, והביט ישירות בעיניו של דמבלדור. "כמעט מתנו בגללה."
לילי דקרה במרפקה את צלעותיו של סיריוס והוא פלט אנחת כאב. "סיריוס, תדבר בנימוס לפרופסור. אתה מגזים עם ה..." היא התחילה לומר, אך דמבלדור הרים את ידו וסימן לה לעצור.
"די, די, לילי." הוא אמר בחיוך. "עבר על שלושתכם לילה מאוד קשה, וזה רק טבעי שתרצו לדעת יותר לגבי מה שקרה הערב."
דמבלדור הושיט את ידו אל מתחת לשולחנו ופתח באיטיות מגירה. הוא שלף ממנה את תיבת העץ והניח אותה על השולחן. כל היושבים בחדר הביטו בסקרנות על החפץ המוזר למראה אשר שכב על השולחן. התיבה הייתה מרובעת וצבע העץ היה חום אדמדם. גודלה היה כגודלה של כף יד, ונראה היה כי חרוטים עליה סמלים מוזרים שנראו כמו רונות קלטיות עתיקות.

ג'יימס קירב את מבטו אל התיבה. הוא היה מוכן להישבע שהוא ראה אותה רוטטת מעט, אך הוא עצם את עיניו וניער את ראשו. זה היה לילה ארוך, הוא חשב לעצמו. אני כנראה מדמיין. הוא הרים את עיניו אל דמבלדור. "מה זו התיבה הזאת?" הוא שאל.

"התיבה יקרה לאין שעור." אמר דמבלדור, והעביר את אצבעו הארוכה לאורך התיבה בעודו בוהה בה. "או יותר נכון, תוכנה של התיבה."
"מה יש בתוך התיבה?" שאל סיריוס, מנסה לשמור על איפוק בקולו תוך שהוא אוחז בצלעותיו ושולח מבט מהוסס לכיוון לילי, שחייכה אליו ברכות.
"הו, אנחנו עוד נגיע לזה." השיב דמבלדור, והרים את עיניו אל היושבים בחדר. "אך לפני כן ראוי שאסביר לכם למה יצרתי את התיבה הזאת מלכתחילה."
"אתה – אתה יצרת את התיבה הזאת?" שאל ג'יימס ומבטם של השלושה נפער בתדהמה.
"אכן." ענה דמבלדור וקם מכיסאו. הוא החל לפסוע ברחבי החדר, מבטו מושפל לרצפה וידיו שלובות מאחוריו גבו. "כמו שבוודאי אתם יודעים, וולדמורט  הוא לא הקוסם האפל הראשון שניסה לעלות לשלטון. אני בטוח שכולכם שמעתם על גלרט גרינדלוולד."
"כמובן." ענתה לילי. "למדנו בבית הספר הכל אודות גרינדלוולד ועל הקרב שהיה ביניכם. הקרב שבו הבסת אותו. קיבלת את אות מסדר מרלין על כך אם איני טועה."
"אינך טועה גברת אוונס – אהמ, גברת פוטר, אני מתנצל." השיב דמבלדור בחיוך מתנצל ותיקן עצמו למשמע השיעול העדין שהשמיע ג'יימס. "אני עדיין צריך להתרגל לרעיון. אני כבר אדם מבוגר, סלחו לי."
דמבלדור נעמד עם גבו אל השלושה ובהה בחלון. השעה הייתה מאוחרת וטיפות גשם הקישו על החלון בקצב הולך וגובר.
"אני יודע שמלמדים אתכם בשיעורי היסטוריה על הקרב שהיה ביני לבין גלרט." המשיך דמבלדור מבלי להסתובב. "אך מה שלא מלמדים אתכם הוא שזה לא היה הקרב הראשון שנערך ביני לבינו."
"מה הכוונה?" שאל ג'יימס ונשמע מופתע. "אתה רוצה להגיד לי שנלחמת בו מספר פעמים?"
"רק עוד פעם אחת." השיב דמבלדור. "כשהיינו צעירים גלרט הגיע לביתי וביקש ממני להצטרף אליו במסעותיו. אני סירבתי, ובשלב זה פרץ קרב ביני לבין גלרט, שלא קיבל את הסירוב בעין יפה. אחותי הקטנה, שהייתה בקרבת מקום, נפגעה מאחת הקללות ונהרגה."

השלושה נראו המומים. לילי הזדעזעה וכיסתה את פיה בידיה.
"אני כל כך מצטערת פרופסור. לא ידעתי שהייתה לך אחות."  אמרה לבסוף לילי לאחר מספר שניות של שתיקה.
"מעטים האנשים שידעו על קיומה של אריאנה." המשיך דמבלדור, ועצר לרגע כדי לנשום נשימה עמוקה. "כאשר היא הייתה בת שש מספר בנים מוגלגים ראו אותה משתמשת בקסמים ונבהלו. היא לא שלטה בעצמה, שום ילד לא שולט בקסמים שלו בגיל הזה. הם פחדו ודרשו ממנה להראות להם איך היא עשתה את זה, וכשהיא לא הצליחה הם... הם תקפו אותה באכזריות. היא נשארה מצולקת ולא הצליחה לשלוט בקסם שלה לאחר מכן. מתוך מחשבה שמשרד הקסמים עלול לאשפז אותה בבית החולים על שם הקדוש מנגו מחשש שהיא תפר את אמנת הסודיות הבינלאומית, אימי בחרה לעבור דירה ולהסתיר את את אריאנה. אך הקסם שבתוך אריאנה, הקסם שהיא ניסתה לשמור בפנים ופחדה להשתמש בו, הפך ללא יציב והתפרץ מדי פעם בצורה אלימה. התפתח בתוכה, מה שאנו מכנים אותו כיום, אובסקורוס."
"אני מצטער פרופסור, אך אני חושש שמעולם לא נתקלתי במושג הזה." אמר סיריוס, שנראה כאילו התעורר מחלום בהקיץ.
"אובסקורוס הוא כוח אפל." השיב דמבלדור. "כוח אפל וקטלני שמשמיד כל מה שבדרכו. הכוח נוצר אצל קוסמים או מכשפות, שמסיבה כזאת או אחרת מדחיקים את כוח הקסם שלהם. קוסם או מכשפה שהתפתח אצלם אבוסקורוס נקראים אובסקוריאלים. אחותי הייתה אחת."
"אדוני." אמר ג'יימס ונראה מעט מוטרד. "אני מצטער לשמוע את מה שקרה לאחותך אריאנה. הסיפור הוא טרגי ומזעזע, אך איך הוא קשור לתיבה שהבאנו?"
"כאשר אחותי נהרגה." המשיך דמבלדור, והוא נשמע עייף מתמיד. "גלרט נמלט. אני ניגשתי אל גופתה של אחותי וראיתי שהאובסקורוס מנסה להשתחרר מהגוף הפיזי שלה. חששתי ממה שעלול לקרות אם הוא ישתחרר, ויצרתי תיבה מעץ עוזרד שהיה במקום. הטלתי לחש מורכב שהפריד את האובסקורוס מגופתה של אחותי וכלא אותו בתוך התיבה שהכנתי. הגנתי על התיבה עם מיטב הלחשים שאני מכיר בכדי לכלוא אותו בפנים, והחבאתי אותו ביער ושם הצבתי הגנות כדי לשמור עליה חבויה."

"כן, הבוגארט הארור הזה היה חתיכת יצירת מופת." השיב ג'יימס, ורעד קל עבר בגופו.

"אם כן, למה שלחת אותנו להביא את התיבה לכאן פרופסור?" הוסיפה לילי. "אם התיבה הייתה מוגנת לא היה עדיף להשאיר אותה ביער?"
"לא יכולתי לקחת את הסיכון שוולדמורט יגלה על קיומה." ענה לה דמבלדור והסתובב אל עבר השלושה. "בידיים הלא נכונות, אחותי עלולה להיות... הרסנית."
"אחותך? אבל חשבתי שאמרת ש – אתה יודע." אמר סיריוס בהיסוס.
"האובקסורוס אמנם הוא כוח אפל, אבל הוא עדיין היה בלתי נפרד מאחותי, ואני מאמין שחלק מאחותי המשיך לחיוך בתוכו." השיב דמבלדור.
"אז אתה רוצה להגיד לנו שחלק מאחותך נמצא בתוך – בתוך התיבה הזאת?" השיבה ג'יימס והסתובב להביט על התיבה בחשש. הפעם הוא היה בטוח שהוא ראה אותה זזה.
"כן." השיב דמבלדור. "אני עבדתי במשך שנים רבות בנסיון למצוא דרך להעביר אותה למקום בטוח יותר. אני חושב שסוף סוף הצלחתי, עם עזרתו של אחד מתלמידיי לשעבר שהיה בעל נסיון רב עם אובסקורוסים, אך אני אהיה זקוק לעזרתכם."
"כמובן פרופסור." השיבה לילי וקמה מהכיסא. "כל מה שתצטרך."
דמבלדור חייך לעברה.
"זה לא כל כך פשוט." אמר דמבלדור. "זה עלול להיות מסוכן. זה עלול להיות קטלני בעצם. בזמן ההעברה אני אצטרך לפתוח את התיבה, ולמען האמת אני לא יודע מה הולך להשתחרר מהתיבה הזאת, וכמה ממה שישתחרר משם יהיה נתון לשליטה. אני זקוק לכם שתעמדו בקרבתם מקום, ואם משהו ישתבש, אני אצטרך שתשמידו את האובסקורוס. הייתי עושה זאת בעצמי, אבל אני לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה, בכל זאת מדובר באחותי הקטנה."
"פרופסור..." אמר ג'יימס. "פרופסור, אתה לא באמת מצפה מאיתנו להרוג את אחותך במידת הצורך, נכון?"
"זה בדיוק מה שאני מצפה מכם לעשות." אמר דמבלדור, וקולו נשמע קשה כמו אבן. "אני אבין אם תסרבו, אך אני סומך עליכם ולכן בחרתי לפנות אליכם בנוגע לביצוע המשימה הזאת."
"כמובן פרופסור." אמר סיריוס וצעד קדימה. "כמובן שנעזור לך. נכון חברים?" ג'יימס ולילי הביטו במבטים קפואים בסיריוס ואז בדמבלדור, ולבסוף הינהנו בהסכמה.
"אני מודה לכם מקרב לב, ידידיי." אמר דמבלדור, והכניס את ידו לכיס גלימתו. לרגע ג'יימס חשב שהוא רואה את דמבלדור שולף משם את שרביטו, אך הוא ראה את דמבלדור אוחז במכשיר מוארך הדומה במקצת למצת סיגריות כסוף.

"מה זה הדבר הזה?" שאל ג'יימס.
"זה מכשיר מיוחד שהכנתי במטרה לאכלס את האובסקורוס." ענה לו דמבלדור. "אם חישוביי נכונים, הוא אמור להצליח לאכלס את האובסקורוס ולשלוט באנרגיה שלו. להכניס אליו את האובסקורוס זה כבר סיפור אחר. בשביל לעשות את זה האובסקורוס צריך להסכים להכניס את עצמו לתוך המכשיר."
"אתה יכול לדבר עם הדבר הזה?" שאל סיריוס ונראה המום.
"אם חלק מאחותי עדיין חי שם, אני מאמין שזה אפשרי." ענה דמבלדור. "אך עדיין אני לא יודע מה עלול לקרות ועל כן אני מבקש שתישארו עירניים ברגע שאפתח את התיבה. אם תראו שמשהו עומד לקרות אני צריך שתהיו מוכנים להשמיד את האובסקורוס."
השלושה הנהנו בהסכמה ושלפו את השרביטים שלהם.
"אנחנו מוכנים, פרופסור." אמרה לילי בעת ששלושתם התמקמו בצידי החדר בשרביטים מושטים קדימה.
דמבלדור הנהן לעברם וניגש אל התיבה ששכבה על השולחן. בידו האחת הוא החזיק את המכשיר הכסוף והוא הושיט את ידו השנייה לכיס גלימתו השני ושלף משם את שרביטו. הוא כיוון את השרביט אל התיבה והביט מאחורי כתפו אל העבר השלושה. כאשר הנהו לעברו שהם מוכנים, הוא הסתובב בחזרה אל התיבה וביד רועדת הקיש עם קצה שרביטו על התיבה.

הרונות החלו לזהור באור לבן בוהק והתיבה רטטה על השולחן. החדר רעד והקירות איימו להתמוטט. ואז, בשנייה אחת הרעידות הפסיקו, התיבה פסקה מתנועה והחדר התמלא בדממה מטרידה. דמבלדור התקרב מעט אל עבר התיבה, וכאשר רכן לעברה נשמע צליל מחריש אוזניים והתיבה התפוצצה בהבזק שחור. דמבלדור מעד לאחור וג'יימס, סיריוס ולילי הגנו על עיניהם. כאשר הורידו את ידיהם הם נדהמו ממה שנגלה להם.
דמבלדור שכב שרוע על הרצפה ומולו, מרחף באוויר, עמד ענן שחור שהתערבל סביב עצמו. האובסקורוס פלט הבזקים של אנרגיה שחורה. כל האורות בחדר כאילו יצאו מתוך העששיות ונשאבו אל תוך האובסקורוס. אילולא אור הירח המלא שנכנס מהחלון, החדר היה חשוך לחלוטין.
דמבלדור נעמד באיטיות על רגליו והביט באובסקורוס. "אריאנה?" הוא אמר. "אריאנה, זה אני, אלבוס."
האובסקורוס החל להסתחרר מהר יותר ולפלוט אנרגיה בצורה מהירה יותר. זה היה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ בכל רגע. ג'יימס, סיריוס ולילי הרימו את שרביטיהם אך דמבלדור סימן להם בעזרת ידו לעצור. הם הנמיכו אותם אך נשארו ממוקדים.
"אריאנה." המשיך דמבלדור, וקולו רעד. "אני יודע שאת נמצאת שם בפנים. את במקום בטוח. אף אחד לא יוכל לפגוע בך פה. אני אגן עלייך."
האובסקורוס נעצר במקום. זה היה נראה כאילו הוא מביט בדמבלדור על אף שלא היו לו עיניים.
"לא יכולת להגן עליי אז, למה שתוכל לעשות את זה עכשיו?" נשמע קול חזק שנשמע כאילו יצא מתוך הקירות של החדר עצמם. האובסקורוס החל להשתנות. הוא החל להתכווץ, להתעצב. הערפל השחור התערבל לתוך עצמו באיטיות והחל לקבל צורה ברורה וגשמית יותר.
למולם התגשמה דמותה של ילדה קטנה, בת לא יותר מעשר שנים. היא עמדה בשמלה כחולה ארוכה, ושיערה האדמוני היה מסורק אל מאחורי אוזנייה. היא הביטה בדמבלדור במבט חלול.
"אריאנה..." אמר דמבלדור, ודמעות החלו לזלוג מעיניו. "אריאנה, אני כל כך מצטער. זאת הייתה אשמתי, הכל היה באשמתי."
אריאנה הביטה מאחורי גבו של דמבלדור וראתה את סיריוס, ג'יימס ולילי עומדים בשרביטים מונפים. מבטה החל להיראות כועס ודמבלדור הסתובב אל השלושה. "תורידו את השרביטים שלכם!" הוא פקד עליהם בקול רוטט. השלושה צייתו והנמיכו את שרביטיהם. דמבלדור הסתובב בחזרה אל אריאנה.
"אריאנה." פנה אליה דמבלדור בעת שהראה לה את המכשיר הכסוף. "אני מאמין שאין לנו הרבה זמן. האובסקורוס הוא דבר מאוד לא יציב. אני הכנתי מכשיר מיוחד שיוכל להכיל אותך ואת האובסקורוס שלך בתוכו. הוא ישמור עלייך בטוחה."
אריאנה הביטה בפניו של דמבלדור. "ולמה שאסמוך עליך?" פלטה בארס לכיוונו. דמבלדור נראה כאילו פגע בו חץ.
"אני כל כך מצטער אריאנה." אמר דמבלדור, והדמעות פרצו מעיניו ללא הפסקה. "אני לא הייתי האח שהיית צריכה אז. באשמתי את – את –" הוא עצר לרגע ונשם אוויר עמוק אל תוך ריאותיו. "תני לי להגן עלייך כמו שלא יכולתי אז. הכוח שלך הוא הרסני, ובסופו של דבר הוא יהרוס לא רק את עצמו, אלא גם את כל מה שייתקל בדרכו. המכשיר שהכנתי לא רק יוכל להחזיק אתכם בתוכו, הוא גם יאפשר לך לשלוט בכוחות שלך. את תוכלי להשתמש בכוח שלך לטובה."
מבטה של אריאנה פגש את מבטו של דמבלדור והיא נראתה רגועה יותר.
"זה אומר שלא אצטרך לפגוע יותר באנשים?" שאלה אריאנה וחיוך קל נמרח על שפתיה.
דמבלדור חייך אליה בחזרה בעיניים רטובות. "לעולם לא תצטרכי לפגוע יותר באף אחד."

היא התקרבה אליו ודמבלדור ירד על ברכיו. הוא הביט בפניה של אריאנה וכרך את זרועותיו סביבה. הוא חיבק אותה והיא עטפה את זרועותיה סביבו בחזרה.
היא התנתקה ממגעו והביטה בו.
"מה אני צריכה לעשות?" היא שאלה.
דמבלדור נעמד על רגליו ובעזרת אגודלו הרים את מכסה המכשיר הכסוף שאחז בידו.
"את אמורה להיכנס לפה." הוא אמר לה. אריאנה הביטה במכשיר הכסוף ואז חזרה להביט בעיניו של אחיה.
"ומה אני אעשה שם?" היא שאלה.
"את זוכרת מה אמא שלנו הייתה אומרת לנו כל הזמן?" שאל דמבלדור וחייך אל אחותו. "'במקום אשר אוצרכם בו, שם יהיה גם לבבכם'. כתבתי את המשפט הזה על הקבר שלך ושל אמא. זה מה שנתן לי את הרעיון למכשיר הזה."
אריאנה נראתה מבולבלת.
"את האוצר שלי." השיב דמבלדור וליטף את ראשה של אריאנה. "תמיד היית האוצר שלי. כל עוד את תהיי בתוך המכשיר הזה, את תוכלי להשתמש באהבה שלך כדי לעזור לאנשים למצוא את דרכם לאנשים שאוהבים אותם."
אריאנה חייכה. "זה נשמע נחמד."
דמבלדור הושיט את המכשיר הכסוף לעבר אריאנה. היא הביטה מאחוריו על ג'יימס, לילי וסיריוס. שלושתם נראו על סף דמעות. היא החזירה את מבטה אל דמבלדור.
"אני אוהבת אותך אח גדול." היא אמרה וחייכה אל דמבלדור. "אני יודעת שניסית כל מה שיכולת."
"אני אוהב אותך גם." השיב לה דמבלדור, ודמעה זלגה מעיניו במורד לחיו. "אני אוהב אותך כל כך."
אריאנה הושיטה את ידה וניגבה את הדמעה מלחיו של דמבלדור. היא חייכה אליו ועצמה את עיניה. היא החלה לזהור באור לבן שמילא את חלל החדר, והערפל השחור החל לפרוץ מתוכה, מסתחרר באוויר ונשאב לתוך המכשיר הכסוף. החדר רעד בעת שהאור גדל וגדל, עד שלבסוף הערפל סיים להסתחרר ולהיכנס לתוך המכשיר הכסוף, ואריאנה נעלמה. המכשיר הכסוף השמיע נקישה קלה ונסגר.

החדר היה חשוך ושררה דממה. דמבלדור נעמד על רגליו והביט במכשיר הכסוף שבידו. הוא פתח אותו בצליל נקישה ומספר כדורי אור נפלטו ממנו ומצאו את דרכם חזרה אל העששיות, שהאירו מחדש את החדר באור חמים ונעים.
לילי, ג'יימס וסיריוס ניגשו אל דמבלדור.

"אתה בסדר?" שאלה לילי והניחה יד מנחמת על כתפו של דמבלדור.
"כן, כן, ילדתי." ענה לה דמבלדור, ונשמע מותש. הוא ניגב את עיניו הדומעות. "זה היה לילה ארוך לכולנו. אני חושב שהרווחנו לילה של שינה טובה."
"ומה יהיה עם ה- מעמעם אורות הזה?" שאל סיריוס והצביע על המכשיר הכסוף.
"מעמעם? שם מעניין, אני חושב שאני אאמץ אותו." השיב לו דמבלדור בחיוך קל. "המעמעם יישאר איתי. הוא יהיה בטוח אצלי. אריאנה תישאר בטוחה אצלי."
הוא הביט במבט מרוחק מעט על המכשיר הכסוף שבידו.
"אתם יודעים, זה קצת אירוני." הוא הוסיף וליטף את המעמעם בעזרת אגודלו בעדינות. "במקור ניסיתי ליצור את המכשיר הזה בתור דרך להחזיר את אחותי, ובסופו של דבר יצרתי מכשיר שיעזור לאחותי להחזיר אנשים אחרים."
הוא הרים את ראשו והביט בשלושה.
"תודה רבה לכם על כל מה שעשיתם הערב." הוא המשיך וחייך לעברם. "בזמנים כאלה זה לא מובן מאליו. ליל מנוחה לשלושתכם."
השלושה חייכו אל דמבלדור וניגשו לעבר הדלת ופתחו אותה.
"רק עוד דבר אחד." אמר דמבלדור והשלושה הסתובבו אליו. "אני מבקש רק שכל מה שקרה כאן הערב יישאר בינינו, אם זו לא טרחה גדולה מדי."
"כמובן פרופסור." ענו שלושתם ביחד, ונופפו לשלום בעת שיצאו מהדלת.

הפרק הקודם