חייו ושקריו של טום רידל

פרק 4- הוגוורטס

בבוקר ה-1 בספטמבר טום קם מוקדם מהרגיל, אכל ארוחת בוקר זריזה ויצא לכיוון תחנת קינגס קרוס.
הוא התחיל ללכת לכיוון הקיר המפריד בין רציף תשע לרציף עשר בביטחון מלא, ועבר דרכו אל רציף תשע ושלושה רבעים.
הרציף היה רועש והומה אדם, טום פילס את דרכו בין הקוסמים עד שהגיע לרכבת.
הוא מצא תא פנוי באחורי הרכבת. טום העלה את מזוודתו על מדף המטען והתיישב.
עברו כמה דקות בהן טום השקיף דרך החלון על הרציף, ואז נפתחה הדלת.
בפתח עמד ילד בעל עיניים כהות ושיער שחור שהחזיק במזוודה.
הילד נראה לטום מוכר, ועברו כמה שניות עד שהבין.
"פגשתי אותך בסמטת דיאגון," אמר טום.
"נכון," אמר השני, "אני אריק נוט. אני יכול לשבת כאן?" טום הנהן.
עברו כמה דקות של שתיקה, ואז אריק הפר אותה כששאל, "לאיזה בית היית רוצה להתמיין?"
טום לא הבין את כוונתו ומשך בכתפיו.
"טוב, ברור, אי אפשר בעצם לדעת לפני שמגיעים לשם, אבל אם היו נותנים לנו לבחור הייתי בוחר כמובן בסלית'רין, בית השאפתנים. מה דעתך?"
טום הניד בראשו. לא מצא חן בעיניו שנוט יודע משהו שהוא לא יודע.
"אמא שלי הייתה ברייבנקלו ואבא שלי בסלית'רין," המשיך אריק, "כך שזה רק הגיוני שאהיה גם אני בסלית'רין, אבל... נראה," הוא סיים את דבריו במשיכת כתפיים.
מהמעט שטום הצליח להבין מדבריו המבלבלים של אריק נוט, סלית'רין הזה נשמע מצוין. הוא קיווה שלשם הוא "יתמיין".
טום המשיך לשתוק, וגם אריק, שלא מצא נושא אחר לדבר עליו, שתק, עד שהדלת נפתחה שנית.
בפתח עמדו ארבעה תלמידים שאחזו במזוודותיהם והתנשפו בכבדות.
"כל שאר התאים תפוסים," אמר הגבוה מביניהם. "קוראים לי רודולפוס לסטריינג'. ואלא הם דולוחוב - " האמצעי מביניהם נופף בידו - "רוזייר -" רודלופוס הצביע על ילד נמוך ושרירי שעמד לידו ונופף גם הוא בידו - " - ומאלסיבר." הילד שנראה כמו הנגרר שבחבורה חייך.
"טוב, אז אנחנו יכולים להיכנס?"
"בטח," אמר אריק, והם נכנסו, העלו בכוחות משותפים את מזוודותיהם לתא המטען ואז התיישבו.
הם דיברו על נושא הבתים, מסתבר שגם הם רצו להיות בסלית'רין.
טום הבין שאריק, רודולפוס לסטריינג' ואנטונין דולוחוב טהורי דם, ורוזייר ומאלסיבר חצויי דם. טום לא ידע אם הוא גם טהור דם או חצוי דם, הוא לא הכיר את הוריו, אבל החליט לעצמו שברגע שיגיע לבית ספר הוא יבדוק את זה.
כבר התחיל להחשיך, הנופים השתנו לשדות פתוחים שוממים.
הרכבת פנתה בסיבוב ולעיניהם של השישה נגלתה טירת הוגוורטס במלוא תפארתה.
הם החליפו את בגדיהם לגלימות וירדו מהרכבת.
נראה שאף אחד מהם לא ידע לאן ללכת, אבל נהמה נשמעה כשהתחילו לפסוע בהיסוס על השביל. "תלמידים חדשים לכאן, בואו לכאן, תלמידים חדשים."
היה זה איש נמוך וחסון, הוא לבש אדרת פרווה והחזיק גרזן על כתפו. "אני עוג, שומר הקרקעות והמפתחות של הוגוורטס. כל התלמידים החדשים כאן? יופי."
הוא הוביל אותם אל האגם הסמוך לטירה, סירות קטנות צפו בתוכו, מתנדנדות קלות בגלל הגלים.
"למה אתם מחכים? שכל אחד ייתפוס סירה, קדימה, כולכם," נבח עוג.
טום נכנס לסירה ביחד עם רודפלוס לסטריינג', אריק נוט ורוזייר.
הם הגיעו לטירה רטובים עד לשד עצמותיהם ורועדים מקור. עוג, שלא נראה שהושפע ממי האגם או ממזג האוויר הסוער, הרים את אגרופו והכה כמה פעמים על דלת הטירה.
הדלת נפתחה, ובפתח עמד לא אחר מאשר אלבוס דנדנבורט - כלומר, דמברטון - כלומר... אוף, למי אכפת?!
"התלמידים כאן, אדוני." אמר עוג. דמבלדור סימן להם לבוא אחריו, וכך הם עשו, מחליקים קלות בגלל נעליהם הרטובות.
פרופסור דמבלדור הוביל אותם אל חדר קטן, ושם הם עמדו, מביטים סביב ללא הרף.
"ברוכים הבאים להוגוורטס," פתח דמבלדור בחביבות. "אני הוא הפרופסור דמבלדור, המורה שלכם לשינויי צורה וסגן המנהל. סעודת תחילת השנה תתחיל בקרוב, אבל לפני שתתחילו לאכול תצטרכו להתמיין לבתים. המיון הוא טקס חשוב ביותר, מפני שבתקופת שהותכם כאן הבית שלכם יהיה כמו משפחה. תלמדו עם תלמידי הבית שלכם, תישנו בחדרי השינה של הבית שלכם, ותבלו בחדר המועדון של הבית שלכם. ארבעת הבתים נקראים גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. לכל אחד מהבתים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת, וכל אחד גידל מכשפות וקוסמים שהשפיעו על עולם הקוסמים. בזמן שהותכם בהוגוורטס, ההצלחות שלכם יוסיפו נקודות לבית שלכם והכישלונות יורידו נקודות לבית שלכם, בסוף השנה, לבית שיש כמות הנקודות הגדולה ביותר יזכה בגביע הבתים, וזה כבוד גדול. אני מקווה שכל אחד מכם יביא תהילה לבית שאליו ישתייך." הוא אמר את כל זה כאילו דיקלם טקסט, וטום בז לו על כך. "טקס המיון יתרחש בעוד כמה דקות מול כל בית הספר. אשוב לכאן שנהיה מוכנים לקבל אתכם."
פרופסור דמבלדור יצא וסגר אחריו את הדלת.
כולם שתקו.
"קדימה, הזדרזו," אמר הפרופסור דמבלדור שחזר. "הטקס עומד להתחיל. הסתדרו בבקשה בטור וצאו אחריי." הם צעדו דרך דלתות כפולות ענקיות אל אולם ענקי לא פחות, האולם הואר באלפי נרות שעפו מעל ארבעה שולחנות ארוכים, סביב השולחנות ישבו כל התלמידים.
על השולחנות נחו צלחות וגביעים מזהב, אבל עיניו של טום החליקו מעלה, אל התקרה. התקרה הייתה שחורה ומלאת עננים אפורים, נראה שהיא שיקפה את השמיים בחוץ.
"אוקטבניוס, השרפרף, ברשותך." אמר דמבלדור.
מי שנראה כשרת בית הספר העמיד שרפרף במרכז האולם והניח עליו מצנפת מרופטת, שלמען האמת, כך טום חשב, נראית קצת כמו הבגדים שגברת קול נהגה ללבוש. אבל תפסיק להיצמד לעבר, נזף טום בעצמו, צריך להתמקד רק בעתיד. ולו מצפה עתיד גדול

הפרק הקודם		הפרק הבא