אמה פוטר והדרקון האבוד- *בהקפאה*

 אז בעודי אוכלת תפוח ירוק וקוראת פה באתר,חשבתי להוסיף עוד פרקקקק

אני לא עושה את זה בדרך כלל אבל הפעם זה יהיה מנקודת המבט של ליה

ליה ידעה המון דברים.

אבל לא היה לה שמץ של מושג מי מתח אותן,

אז אתם בטח שואלים:למה היא אמרה שהיא יודעת?!?

בגלל קונור.

ועכשיו אתם בטח שואלים:מה קונור כבר עשה?!?

הוא לא עשה כלום.

כפי שאתם בוודאי לא זוכרים לפני שעה (או כמו במונחים של ספר,לפני פרק) ליה ואמה בדיוק דיברו על הגמגום של ליה ליד קונור.

לעומת אמה,לליה היה סיפור חיים,וקונור היה בו.

ולעומת אמה,היא לא רצתה שכל העולם ידע עליו.

פלאשבק (בזמן האחרון אני אוהבת פלאשבקים)

היא ישבה על המיטה הקרה והקשה,העשויה ברזל.

המיטה הייתה כמו מיטה של בית יתומים מסרט.

אבל היא לא הייתה בסרט מצויר ונחמד,שאת הגיבור שלו אוסף פיראט לארץ לעולם לא(הסיפור של פיטר פן בסרט).

היא הייתה בפנימייה לילדים אבודים.

זה לא היה השם של הפנימייה,אבל כך הילדים קראו למקום הזה,הפנימייה הייתה בניין נמוך ואפור,לעומת בית היתומים שהיה בניין נמוך וצבוע בצבעי ידיים של ילדים.

בפנים היו חדרים גדולים ומרווחים, עם כ-50 מיטות בכל חדר,מיטות העשויות מברזל ומזרן קשיח.

היו כאלה 3 חדרים,מקסימות הילדים שיכלו להיות שם היו 150 ילדים.

היא הייתה בת 5 ,כן בת 5.

כאשר היא הייתה בת שלוש היא וקונור היו החברים הכי טובים,הם שיחקו,אכלו תפוחים ירוקים,נפגשו ודיברו כל היום,היה להם כיף חיים.

אבל ביום ההולדת הרביעי של קונור הוא החליט לברוח מהבית,ההורים שלו תמיד היו נוראיים אבל באותו היום,הוא בחר לברוח,סוף סוף הם עלו מעל הקו האדום,הם שכחו את היום הולדת שלו,פשוט שכחו.

והם עוד העזו לחשוב שזה היום הולדת של אחיו הגדול בלנדין שיהיה בן 7 רק עוד שבועים,אחיו הגדול שהם מתייחסים רק אליו.

ובלנדין אפילו לא התלונן לקבל מתנות שבועיים לפני היום הולדת המקורי שלו.

אז בזמן שבלנדין פתח את המתנות שהיו אמורות להיות של קונור,הוא ברח.

הוא ברח ליער.

הם גרו בעיירה קטנה,שהוקפה ביער מסוכן,ושליה ראתה אותו רץ לבית בבכי היא הלכה אחריו.

שהם היו בני 3.

כמעט שנה שלמה שהם היו ביער,הם היו מתגנבים לעיר,וגונבים אוכל,או גונבים בגדים.

הם היו חכמים יחסית לגילם. 

עד שמנהל הפנימייה מצא אותם,הוא היה נחמד אליהם מאוד.

שהוא אמר להם שהוא מנהל פנימייה מדהימה ומהממת, הם האמינו לו,הם אמרו לו שהם אחים,ושהוריים והם בדיוק הלכו לפנימייה,אבל אז הם התפצלו בדרך.

הוא כמובן לא האמין להם אבל שמח רק לעוד קורבן.

וכך מאז כל יום ליה נזכרת בסיוט הזה.

היא האמינה בתמימותה של ילדה בת 3 שהוא יגן עליהם.

ומאז שהם נכנסו לפנימייה ,לא הייתה להם דרך לצאת.

הוא כן הגן עליהם.

גם עם בדרך רעה.

הוא נתן להם אוכל.

גם עם זאת הייתה דייסה מגעילה.

הוא נתן להם מיטה לישון בה.

גם עם היא הייתה קשיחה.

אבל הדבר הכי נחמד במר פוטרט.

היה זה שעמוק בלב הוא רצה לעזור לילדים הללו.

גם עם הוא עשה להם חיים קשים הוא ר צ ה לעזור.

אבל הוא לא יכל.

ליה הבטיחה לאמה,שהיא תספר לה מי המותח שהיא תבדוק שזה בטוח נכון,במקום להתחיל לחקור עוד ילדים שמתאים להם למתוח אנשים.

היא פשוט הלכה בבית היתומים,מתהלכת בין הקומות ובין החדרים.

בית היתומים היה שונה לגמרי מהפנימייה של מר פוטרט,הוא היה תבעוני,לא היו חדרים ענקיים עם מיטות קשחות וקשות,החדרים היו שונים,הם היו קטנים ובכל חדר שכנו 2-5 ילדים באותה שכבת גיל.

לעומת מר פוטרט,מר לייד רו יכל לעשות משהו בנושא,לאחר שמר פוטרט הזקן מת, בגלל מחלה קשה שנלחם בה,הילדים הגדולים יותר בפנימייה לקחו עליהם את האחריות,כל המורים היו בבתים שלהם כל המדריכים והעוזרים גם לא היו שם,אף אחד לא בא יותר,הם לא ידעו למה,יום אחד הם פשוט נעלמו.

אז הילדים הגדולים השגיחו על הקטנים,הם הכינו אוכל מהשאריות,הרגיעו את כולם ויצאו לחפש ערים וכפרים,אבל הכפרים המעטים לא היו מספיקים לכל הילדים שיאמצו,מיסטר לייד רו שמע על הפנימייה הנטושה.

המשלחת שלהם הייתה המשלחת הכי חשובה איי פעם אל בית היתומים,כל ההילדים שהתארחו בבתים וכל הילדים שנותרו הגיעו לבית היתומים.

המשלחת הייתה ארוכה עד מאוד,היה לקטנים קשה,הם כמעט שנתיים חיפשו מקום חם לגור בו ואוכל,זה היה חלום שמתגשם,אמה כבר הייתה בבית היתומים מגיל ארבע ובהתחלה בכלל הייתה עם ילדה בשם טילי וילד בשם קריקט שהיו אחים(זה מתוכנית טלוויזיה שאחותי בדיוק ראתה),ואז מישהו בשם ביל ואמא שלו אליס אמצו אותם,אז היא עברה לחדר שליה וילד בשם רמי ואז אימצו גם את רמי והן נשארו שתיים,אמה הייתה המצילה של ליה,אבל היא אף פעם לא שאלה על זה,היא ידעה שזה פוגע בה ששואלים אותה.

וזה לא סוף הסיפור,שליה הגיעה לבית היתומים היא וקונור נפרדו אחד מהשני,הם כבר לא ראו אחד את השני וככול שקונור גדל וככול שליה גדלה,הם חשבו שאימצו את השני או שהשני נשכח בפנימייה הנטושה,ליה התגעגעה לקונור יותר משהיא דימיינה היא בקושי זכרה אותו אבל היא ידעה שהוא שם איפשהו.

וכך גם הוא אבל הם לא נפגשו לא בלימודים לא בארוחות לא סתם בבית היתומים,פשוט לא נפגשו.

ליה הייתה נחמדה רק בגלל בדרך של מר פוטרט,הוא היה רגיש וגמיש מבפנים,אך הוא לא הראה את זה,הוא רק עזר לילדים וניסה עוד יותר לעזור,אך זה לא עזר לו ובסוף הוא מת.

ליה מנסה לשכוח את זה אבל יותר מכל היא מנסה לזכור את קונור.

עם אותו ילד שהיא ראתה מקודם באמת היה קונור,אז היא פשוטו לא יודעת יותר מה לעשות,אף פעם לא היו לה חיים פשוטים או קלים,ואמה הייתה עוזרת לה,אבל עכשיו זה הזמן שלה לעזור לאמה,ובמקום לשוטט ככה בבית ספר,ללכת לבדוק מי באמת מתח אותה.

החלק הבא יהיה מנקודת המבט של קונור,

הוא שכב במיטתו יותר משעה והתהפך מצד לצד.

הוא נזכר בשערה הבלונדיני וענייה האפורות(תזכירו לי עם בתיאור שלה הן היו אפורות?),הוא נזכר בצחוקה העז ובחיקויי החיות שלה ,הוא נזכר כמה רצינית היא הייתה הם ברחו והוא לא יכל עוד,הוא יצא מהמיטה בשקט למרות שלילדים בגילו היה מותר לצאת בשעה זו הוא לא רצה להעיר את בילי ואת ג'ונסון (שם משפחה) הוא יצא בחיפזון מהחדר החשוך אל המסדרון המואר באורות פלורוסנט חלשות,כאלה שיש אצל רופא שיניים ואז שאתה יושב על הכיסא האור מסנוור אותך?

תבלחו לקונור,אבל יש לו דרמה עם רופאי שיניים...

הוא התהלך במסדרון בעוד סיפור חייו מתגלגל במוחו,אחרי שהוא וליה נסעו במשאית היא ישר רצה אל מספר החדר שאמרו לה ללכת אליו והיא שחכה ממנו,עם הילדה הגמגמנית הזאת באמת ליה הוא לא יודע מ-...

''רגע,רגע ורגע,היא ליה כי היא אמרה שקוראים לה ליה,אבל היא לא הליה שהייתה חברה שלו-" (טוב נו הבנתם),המחשבה הזאת עברה במוחו,זאת ליה ,זו חייבת להיות ליה,החיוך על פניה של חברתה מה שמה אליה?לא,לא איילה? לא,בטוח כקראו לה אלה.

החיוך על פניה של אמה בטוח אמר שהיא מזה שחברתה מכירה אותו,כל זה ועוד המון מחשבות אחרות עברו במוחו,ועכשיו נחשו מה קרה?

נכון הוא ראה את ליה!

היא בדיוק ירדה אל הקומה הראשונה כנראה לקחת מים מחדר האוכל,הוא רץ אליה.

''היי,את!" ליה הסתובבה.

''ק-קונור,זה-ה אא-ת-ה" היא אמרה בקול מוזר כזה והוא היה בטוח ששמע אותה אומרת משהו בסגנון של "בבקשה תפילו אותי מצוק שענק אש לידי"(אהמ,אהמ אוהדי מגנס צ'ייס,רק שתדעו אתמול סיימתי את אחד(עוד סוגריים,אני מאוד מאחרת בכל הספרים של ריק ריירדן)).

''את ליה נכון?'' קונור קיווה שהשאלה השטוטית הזאת תעזור לו איכשהו,אבל היא לא עזרה,בכלל לא.

''כן אני ליה ואתה ,קונור נכון?" הפעם קולה לא נשמע מוזר והיא לא גימגמה.

קונור חשב על זה כבר כמה זמן במהלך הזמן בו הלך ברחבי בית היתומים.

''את יודעת אני חושב שעם תספרי לי על המתיחה של אלה אני אוכל לעזור לך למצוא את המותח"

''אמה,קוראים לה אמה"

טוב,זה יצא פרק מרגש שפשוט יצא לי בשוונג עצוב כזה,

אני ממממממממממממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש מצטערת שלא העלתי פה או בפנפיק השני שלי עוד פרק כי טוב נראה לי אפשר לומר שהייתי קצרה בזמנים (כבר כמה ימים שאני מנסה לסיים את הפרק),אני ממש אשמח עם תכתבו בתגובות ספרים שאתם ממליצים לי עלים וגם פאנפיקים,ובלי כל קשר אני אשמח לתגובות והיום אין לנו פינה מצחיקה אבל יש לי כמה שאלות.

עם לא שמתם לב באזור האתר יש המון קלפי צפרדע,האם תוכלו להגיד לי איפה אתם יודעים שיש? מצאתי באזורים של הלימודים ובאזור של הכללים(מצאתי את 15,92,97,82,46).

וגם האם לא רק אני חושבת על מהות החיים 30 דקות במקלחת ולא שמה לב שאני משתמשת בסבון גוף כסבון פנים?

וגם כל אלה שרושמים שהם ממליצים לי בטא,זה רק אומר לי שאני צריכה להשתפר,ואני לא רוצה לקחת בטא כי אני בטוחה שאני יכולה לעשות את הכל מושלם גם ללא בטא

וההקדשה להיום היאאא:

לנמלה

לאביטל גריינג'ר 

לאנבת'6

ולavigailqq

זה הכל להיות(איזה יוטיוברית מהממת אני) ואני מקווה שנהנתם

רק רגעעעעע זה לא הסוף,,,,,,איזו טיפשה אני,בלי כל קשר פאנפיק הזה יש לי עוד סיפורים(רעיונות,זה עדיין רעיונות) שאני לגמרי המצאתי ויש אחד שאני רוצה לעלות לאתר שנקרא ''דור 4'' עם תבקשו ממני בתגובות אני אעשה לכם מין תקציר קטן ואז אולי אעלה אותו לכאן

הפרק הקודם		הפרק הבא