לוקווד ושות': הפגיון בשולחן המורה

אבל קודם כל, הייתי צריכה להכניס את לוקווד למעגל. תפסתי אותו בזרועותיו, והתחלתי למשוך אותו על פני החדר. זה לא היה קל: הוא יותר גדול ממני ונשא הרבה ציוד, והספרים המסתחררים שתקפו אותי החמירו את המצב. ג'ורג' קפץ מעל השלשלאות וזינק לעזור לי. הוא התכופף לעבר לוקווד. בעודו עושה זאת, החלה תסיסה באוויר מאחוריו. חוטים נוצצים של אור-זר הופיעו. הם גדלו והשתלבו זה בזה, מתמזגים לצורה דקה וגבוהה שהושיטה יד אל ג'ורג'.

שחררתי את ידו של לוקווד, תלשתי את הדקר שלי מהחגורה והנפתי אותו מעל ראשו של ג'ורג'. להב הברזל חתך ישר דרך הצורה הזוהרת. הדמות נעלמה. המהומה באוויר שככה. בכל רחבי הספרייה, צנחו ספרים ונחבטו על הקרקע.

רגע אחר כך הבאנו את לוקווד לתוך השלשלאות, והתפרקדנו שם, מתנשפים. לוקווד ישב עכשיו, עם חבורה קשה ברקתו. הוא עדיין נראה מעט מטושטש.

"אז אתה חושב שאתה יודע את זהות רוח הרפאים שלנו, ג'ורג'?" אמרתי ברגע שיכולתי לדבר.

"כן," אמר ג'ורג'. "כך אני סבור. מצאתי את זה בהיסטוריה של בית הספר. שמו היה הֵרוֹלְד רוֹאוּץ', והוא היה שרת כאן, לפני כמעט מאה שנה. הוא נפצע קשה במלחמת העולם הראשונה – זרוע אחת נורתה והוא נפגע גם ברגלו. אז הוא היה בחור חסר מזל, אבל נשמע שהוא ממילא היה טיפוס מגעיל. הוא נהג להסתובב בבית הספר ולהטיל אימה על התלמידים. ככל הנראה הוא תמיד נשא סכין ישנה של הצבא, והיה מנופף בה לעבר כל ילד שהרגיז אותו, תוך שהוא מאיים לכרות לו את האוזניים."

"אה, מערכת החינוך הבריטית הגדולה," אמר לוקווד. "הפכה אותנו לְמה שאנחנו."

"היו גם השערות שהוא נהג לגנוב כסף מתקציב בית הספר," המשיך ג'ורג', "אף כי מעולם לא הוכח דבר. בכל מקרה, הכל השתנה כשארנסט פוטס הזה הפך למנהל." הוא הזיז את אגודלו לכיוון הפסל ליד החלון. "לא היה לו כל דין ודברים עם רואוץ' השרת. נראה שהוא התעמת אתו – האשים אותו פחות או יותר בסחיבת המזומנים. רואוץ' הכחיש זאת, אך כאשר פוטס איים להביא את המשטרה, האיש מיד חמק ונעלם. הוא מעולם לא נמצא. כולם הניחו שהוא הסתלק עם הכסף."

"או אחרת," אמר לוקווד חרישית, "הוא עדיין כאן." השתררה שתיקה קצרה.

"'כל זה גם משתלב עם מה שאני הרגשתי," אמרתי. סיפרתי להם על החוויות שלי עם הפגיון, ובקצרה על הדמות שראיתי במסדרון. "אני חושבת שהוא התחבא אי שם בבית הספר – המקום בו הוא הסתיר את הכסף שגנב. אולי הוא תכנן לחמוק עם הכסף, אבל משום מה נמנע ממנו לעשות זאת. לגבי המקום שהוא נמצא, אני חושבת שאנחנו יודעים את התשובה גם לזה."

"יש שני מחסנים, ג'ורג'," אמר לוקווד. "אחד בגודל מלא, השני קצת יותר מארון: הוא לא עמוק בכלל. לוסי ראתה את רוח הרפאים נכנסת פנימה. יש המון מקום מאחוריו לחדר נסתר."

ג'ורג' הנהן. "זהו זה, אם כן. שם יהיה הרולד רואוץ'." הוא הושיט יד בעייפות לתיקו. "אז בואו נגמור עם זה, טוב – לפני שרוח הרפאים שלו תחזור."

זמן קצר לאחר מכן התכנסנו במעבר, מוכנים לחלק האחרון של החקירה. בדקנו את הציוד שלנו. היו לנו את הדקרים שלנו, פצצות המלח ומכלי הברזל. היו לנו את השלשלאות שלנו. היו לנו את נפצי המגנזיום הנפיצים שלנו, שאסור להשתמש בהם בחללים סגורים בגלל חשש להצתת חפצים. היו לנו חבילות של חסמים מכסף לשימוש על המקור כשנמצא אותו. כן, כולנו היינו מסודרים, משתוקקים ללכת. חוץ מכמה, כלומר, מהטשטוש המתמשך של לוקווד, ותחושת הפחד המוחץ שלי בכל פעם שהסתכלתי על דלתות המחסן ההן. נזכרתי בקול המפתה הקטן ההוא, שקרא לי להיכנס לשם.

ג'ורג' חגר את חגורתו, ששקעה מעט מתחת לבטנו. "נכון," הוא אמר. "ברור שאתה לא מסוגל לעשות את זה, לוקווד, ומובן שלוסי עצבנית אחרי מה שקרה לה כאן. אז מה דעתכם שאני אכנס קודם?"

הסתכלתי עליו בחוסר אמון. "באמת? בטוח שאתה בסדר עם זה?" ג'ורג' אינו בדרך כלל מי שמוביל את הדרך.

הוא גיחך. "תסמכו עלי."

"אם כך, לאט ורגוע, ג'ורג'," אמר לוקווד.

ג'ורג' הגביה את הדקר שלו. הוא משך בדלת השמאלית – זו למחסן הגדול יותר. היא נפתחה באטיות. הוא כיוון את הפנס שלו פנימה. מעגל האור עבר על שואבי אבק, מגבות נייר, פחיות צבע... הכל בדיוק כמו קודם. ג'ורג' צעד אל תוך חדר. לוקווד ואני בעקבותיו. היינו רגועים, שקטים ומקצועיים, נעים בהתגנבות דמוית פנתר.

"הנה," לחש ג'ורג'. "אין מה לדאוג עד כה." הוא הניף את הפנס שלו הצידה, צרח כמו קוף השאגן, זינק לאחור מטר שלם והתנגש בלוקווד ובי. כולנו הושלכנו לאחור על מדף. אירעה התנגשות אדירה ומרסקת, ונשמע קול ביקוע חזק, כשהמדף נשבר והוטלנו לקרקע. פחי צבע וגלילי נייר טואלט התגלגלו על פני הרצפה והגבילו את המעבר.

נאבקנו לקום על הרגליים. שלושה פנסים תזזיתיים הסתחררו, מאירים סביב על פני החדר.

"אה," אמר ג'ורג'. "הכל בסדר. תירגעו, כולם. זה היה רק מגב לניקוי רצפה*."

"מה?" לוקווד ואני בהינו בו.

"חשבתי שזו רוח רפאים מאוד רזה. אבל זה רק מגב. תראו! יש לו את כל החוטים המידלדלים ההם בחלק העליון. ואני שואל אתכם. מי עושה את זה? מי מאחסן מגב הפוך?"

"ג'ורג'–" התחלתי.

"רגע!" לוקווד נעץ את מבטו בקיר. "תסתכלו על החיפוי! הוא כאן מהרצפה עד התקרה! בכל מקום אחר בבית הספר הוא עולה רק עד חצי הדרך. מאחורי הקיר הזה עומד ארון האחסון, שאנחנו יודעים שממשיך לעומק רק כמה מטרים. אז הלוחות האלה יהיו המקום המושלם לדלת נסתרת."

ג'ורג' קימט את מצחו. "יש לנו מוטות ברזל. בואו נפרוץ פנימה."

"למצוא את הידית או המתג יהיה קל יותר." לוקווד הניח את ידיו על החיפוי והסיט אותן מיד. "אוי – זה קר!"

אפילו בזמן שהוא אמר זאת, שמנו לב שאנחנו יכולים לראות שוב את הבל הנשימה שלנו. זה אף פעם לא סימן טוב. למען האמת, גם קול גרירת צעדים, או קשקוש מפתחות, שאת שניהם יכולתי פתאום לשמוע שוב, לא הרבה יותר טוב.

"הוא חזר," לחשתי. "אני יכולה לשמוע אותו מגיע."

לוקווד העביר את אצבעותיו בשולי החיפוי. "לא לקח לו הרבה זמן," אמר. "בסדר. ג'ורג', תעזור לי בחיפוש על הקיר. לוסי, תעשי לי טובה ופשוט תני מבט מהיר על המסדרון, טוב?"

הצצתי החוצה. בכיוון הספרייה הכל היה חשוך. בכיוון הכיתה, ערפל חיוור של אור-זר התאסף במרכז המעבר. בליבו ראיתי דמות דקה וגבוהה, צולעת לכיווננו. מופע הדמות היה קלוש, אך התחזק, וכבר ראיתי את הבגדים המרופטים, את הרגל הנגררת, את הזרוע התלויה ברפיון... גם את ההבלחה המתכתית הקרה של פגיון, מושט באצבעות גרמיות.

חזרתי לחדר המחסן, שם הקישו לוקווד וג'ורג' על הלוחות. "חדשות רעות," אמרתי בצרידות.

לוקווד לא הרים את עיניו. "כמה זמן יש לנו?"

"הייתי אומרת בערך שלושים שניות."

*הערת המתרגמת: המגב המתואר כאן אינו המגב הרגיל שאנחנו משתמשים בו, אלא מגב מוזר המחובר לצרור חוטים או לספוג ואינו דורש שימוש בסמרטוט – מה שנקרא באנגלית mop.

הפרק הקודם		הפרק הבא