צלקת ברק

בס"ד

אז פרק קצר יחסית!

החלטתי לפצל את הפרק לשניים.

הוספתי קצת הומור בפרק הזה.

הייתם רוצים יותר הומור בפאנפיק?

אז...

תהנו⁦❤️⁩

___________________

אני מפהק בשיעמום.
"ולסיכום," מסיים קולו המונטוני של בינס, "אני מאחל לכולנו-"
"תודה לך על האיחולים החמים, פרופסור בינס," קוטעת אותו מקונגל בחדות, "אני חושבת שאחרי שעתיים שלמות הבנו את משמעות דבריך. עוד מישהו רוצה-"
"לא!" צייץ קולו של פליטיק בעוז, "בואו נעבור ישר לבשר!"
הוא כיסה את פיו רגע אחר כך.
"כמובן," הוא הסמיק, "שהכוונה לבשר שבישיבת פתיחת השנה, ולא לבשר המעולה שמגישים בארוחה- אבל שמעתי שיש רכילות עסיסית על בשר עוד יותר עסיסי שהולך להיות היום-"
"תודה לך, פרופסור פליטיק," קראה מקונגל.
פליטיק קד קידה קטנה ונפל על הקצפת הורודה שלו.
פומונה ספראוט הוציאה אותו משם באנחה.
כל ישיבת פתיחת שנה אותו דבר.
פרופסור מנלי נחר בקול.
נראה שבינס לא איבד עדיין את היכולת המופלאה שלו להרדים אנשים.
"רגע! רגע!"
נשמע קול מוזר.
"מה עכשיו?" רטנה מינירווה.
"היום הולך לקרות משהו הר גורל! אני מרגישה בזה!"

קול מוזר קרא בקול מסתורי.
כמעט כולם גילגלו עיניים כשטרלוני (אף אחד לא באמת קרה לה פרופסור) נכנסה לחדר במערבולת של שער מתולתל ובקבוקי צ׳ילי חריף.
"תודה רבה לסיביל היקרה שהועילה בטובה להצטרף אלינו," רטן קולה הממורמר של מקונגל, ואז היא סיננה: "אני יראה מה זה לדמבלדור שהשאיר אותי להתמודד עם כל זה."
"משהו נורא עומד לקרות!" ליחששה טרלוני, "אני חשה בכך- מישהו מהנוכחים כאן עומד למות השנה!"
לרוב אף אחד לא מאמין לה, אבל היה לה מבט מוזר בעיניים עכשיו.

עיניה של סיבים טרלוני בהקו, כאילו עוצרות איזה סוג בתוכן.
שקט השתרר פתאום, כשסיביל טרלוני אמרה בטון קודר:
"אדון ישן יחפש חיים,
בעזרת משרתו יחפש את היקר מכל.
מישהו מהנוכחים כאן עומד למות."
לרגע אחד היתה דממה.
ואז הפרה אותה קול הכפית שנופלת מידיו של פליטיק הזערורי.
"זו- זו לא היתה סוג של נבואה, נכון?" הוא צייץ בקול לחוץ.
"לא הגיוני," קרא פרופסור וקטור.
פליטיק ציחקק בבהלה.
בבת אחת כל החדר התמלא בליחשושים.
"שקט!"
פרופסור מקונגל היתה אדומה כולה.
"זה לא יכול להיות נבואה! זה רק שני שורות!"
טרלוני נעמדה.
"אממ- אם אני לא טועה, יש גם נבואות קצרות יותר-"
"לא הגיוני," פכרה מקונגל את ידיה.
"העתיד הוא דבר לא הגיוני, פרופסור מקונגל," נשמע קול שקט.
"פ- פרופסור דמבלדור," צייץ פליטיק.
"עכשיו כולנו ננשום עמוק, ונצא לתחילתה של שנה מופלאה."

פרופסור דמבלדור שידר רוגע.
פרופסור וקטור נשם לרווחה, כאילו נפתרו לו כמה משוואות בכשפומטיקה.
פרופסור דמבלדור חייך מתחת לזקנו הארוך.
"העניין יטופל בידי פרופסור סנייפ."
הרמתי גבה בספק.
דמבלדור שלח לי מבט של 'אחר כך'.
גילגלתי את עיניי.
פליטיק ועוד כמה עדיין נראו מבוהלים.
בינס נראה מרוגש.
"אל תדאגו, חברים," נשמע קול מכיוון בינס, "אני לא אמות, יקיריי. אני כבר מת."
זה השלב שחצי חדר נאנח והחצי השני היכה במצחו בתדהמה.
"ולאחר שסיימנו את העניין הזה," סיננה מקונגל לעבר בינס, "בואו נצא כבר."
התחלנו לקום, כשפתאום קולו של דמבלדור נשמע.
"רגע."
שלחתי לעברו מבט תמה.
"כל מה שהיה בחדר הזה נשאר כאן. זה ברור?"
עיניו של אלבוס דמבלדור ירו גיצים, מזהירות את מי שיעז לגלות.
כולם הנהנו ברצינות.
יצאנו אחד אחד מהחדר, שומרים על שקט.
אני נושך את שפתיי בעצבנות.
"זו היתה נבואה," אני לוחש למינירווה.
היא הסמיקה, מבוהלת.
"מה פרוש?" היא סיננה לעברי.
"אני יודע לזהות נבואות," אני אומר ולא מרחיב.
היא מסתכלת עליי כאילו היא לא מכירה אותי.
"סוורוס-"
אבל כבר לא הייתי שם.
אני יוצא דרך דלת צדדית.
ואז יד תופסת אותי.
"סוורוס סנייפ."
אני נאנח.
"מה אתה רוצה?"
"תקשיב רגע."
אני נועץ את המבט הכי מפחיד שלי באלבוס, שלא נרתע בכלל.
"זה קשור לאבן החכמים," אומר אלבוס, עיניו מצטמצמות.
"הידד," אני אומר בציניות.
"זאת היתה נבואה," אומר דמבלדור ברצינות, "למעשה, רונה. זה כינוי לנבואה קטנה, שמדברת על העתיד הקרוב, בטווח של שנה- שנתיים.''
אני פוכר את ידיי.
"אני יודע, אלבוס," אני אומר בשקט מסוכן, "זאת לא פעם ראשונה שלי."
אלבוס רק מביט בי לאיטו.
אל.
אל, אלבוס.
אל תזכיר לי את זה.
אל תזכיר לי את חלקי במות לילי.
אני כבר יודע.
"אני צריך שתשגיח על פוטר," הוא אומר לאט, "ושתגן על אבן החכמים מפני האיום הזה."
"כיף לי," אני אומר בסרקזם, "עוד פריט למועדון הבייביסיטר הלאומי של סוורוס סנייפ!"
"תהיה רציני, סוורוס," אלבוס לוחש, "זה באמת מסוכן."
"אני יודע!" אני צועק עליו, "אני יודע, אלבוס דמבלדור! כל דבר שאני עושה בחיים הוא מסוכן! אז תן לי לפחות לדבר איך שאני רוצה, אוקיי?"
דמבלדור מסתכל עליי בעצב.
"רק אתה יכול, סוורוס," הוא לוחש.
"למה אתה לא עושה את זה?" אני שואל לבסוף.
דמבלדור נאנח, מסתכל אל האופק.
משקפיי החרמש שלו מעוקמים, שערו לבן.
הוא נועץ בי את עיניי התכלת שלו.

"כי אני עייף, סוורוס," הוא אומר בעצב, "אני זקן."

הפרק הקודם		הפרק הבא