הסיפור המוזר של טדי לופין

סליחה על העיכוב הענק, תקופה עמוסה וזה. קריאה מהנה (:

פרק 5: ילדים מעצבנים ושמות מוזרים

טדי התעורר, ונהנה מהאפשרות לא לזכור את שמו במשך כמה רגעים. במשך כמה שניות מבורכות הוא חשב שהוא שוכב במיטה שלו, בבית שלו, ושעוד מעט סבתא שלו תעיר אותו ותלך להתרגז על אימא שלו, ששוב מבלה שעות במקלחת. אך השלווה הזו לא נמשכה זמן רב.

"תתעורר!"

הוא התעורר בקפיצה וחבט את ראשו בשידת הלילה. הוא קילל ושפשף את ראשו בזמן שצחוק ילדותי נשמע מעליו.

הוא פקח את עניו במאמץ גדול וראה שני ילדים עומדים ליד מיטתו. לבוגר יותר היו הרבה נמשים וחיוך גדול ומרוצה. הצעיר יותר בחן את טדי בסקרנות נבוכה בעניים ירוקות חוששות.

"אימא אומרת שארוחת הצהריים כמעט מוכנה," הילד המבוגר יותר אמר לטדי.

"אה... בסדר..." טדי השיב, תוהה האם הוא באמת ישן עד הצהריים. אירועי היום שלפני חזרו עליו בבהירות, הופכים את ליבו לכבד כמשקולת וגורמים לו להתפתות לסלק את הילדים האלה ולחזור לישון.

"איך קוראים לך?" הילד שאל אותו.

"טדי," הוא השיב בחוסר רצון.

"אני ג'יימס," הילד אמר באושר. "וזה אח שלי, אל."

"קוראים לי אלבוס," האח הצעיר אמר בקול קטן.

"נעים להכיר אתכם... אני חושב..."

טדי התיישב על המיטה. הטבעת של אימא שלו עוד הייתה על שידת הלילה. הוא ענד את השרשרת והטמין אותה מתחת לחולצה שלו. "אה... אבא שלכם בבית? הארי – הוא אבא שלכם, נכון?"

"הוא בעבודה," ג'יימס השיב.

טדי גירד את ראשו בתסכול וביטנו השמיעה קרקור עוצמתי. הוא הניח שאם הארי לא שם כדי לספק לו חדשות, עדיף שהוא כבר יאכל משהו.

"אמרתם משהו על ארוחת צהריים?"

"כן, בוא," ג'יימס אמר בעליזות, והוא ואחיו הובילו את טדי מחוץ לחדר האורחים.

באור היום הבית של הארי נראה הרבה פחות סוריאליסטי ומשונה. זה היה בית שגרתי למדי, גדול יותר מביתו של טדי אך עדיין צנוע וחמים. עירבוביה של צעצועים, ספרים, עיתונים ותמונות קישטה את החלל.

מתוך המטבח עלה צליל קשקוש כלים ודיבורים מהרדיו. טדי נכנס בעקבות ג'יימס ואלבוס, שמיהרו לתפוס את מקומותיהם בשולחן. ילדה ג'ינג'ית קטנה ישבה ליד השולחן במבט משועמם, וליד הכיריים עמדה אישה דקיקה בעלת גוון שיער דומה, גבה מופנה אל טדי.

"גם כן סיכויים מצוינים לניצחון," היא אמרה לאחד הדוברים הנלהבים ברדיו. "לבריטניה לא הייתה כזאת נבחרת גרועה מאז שווטסון היה מאמן. תאמן את הקבוצה שלך כמו שצריך לפני שאתה מדבר, אידיוט מטומטם."

"אני אגיד לאבא שאמרת אידיוט מטומטם," הילדה צייצה בהתעניינות פתאומית.

"אל תגידי אידיוט מטומטם, לילי," אימה אמרה תוך שהיא מרחיפה את ארוחת הצהריים לשולחן. "ותאכלי את הירקות שלך."

היא הבחינה בטדי, שעמד במבוכה בפתח, וחייכה בנעימות.

"שב, טדי," היא אמרה בחביבות. "אתה בטח גווע ברעב."

"תודה... גברתי," הוא השיב במבוכה עצומה והתיישב בכיסא פנוי לצד אלבוס. לראשונה הוא שאל את עצמו מה שם משפחתו של הארי, והבין שאין לו שום מושג.

"תקרא לי ג'יני. אני יותר מידי צעירה בשביל שתקרא לי גברתי," ג'יני השיבה תוך שהיא דוחפת מזלג לידו של ג'יימס, שניסה לקחת שוק עוף בידיים. טדי חיבב אותה מייד.

"את יודעת משהו על סבתא שלי? או על אימא שלי?" הוא שאל אותה בתקווה.

ג'יני חייכה אליו באהדה. "אין לי חדשות על טונקס, לצערי," היא אמרה. "אבל סבתא שלך במצב יציב. ברגע שזה יתאפשר הארי ידאג שיעבירו אותה לקדוש מנגו בלונדון, ואתה תוכל לבקר אותה."

טדי הנהן בכבדות ומילא את צלחתו בחוסר רצון.

"למה השיער שלך כחול?" הילדה הקטנה, לילי, שאלה אותו מהצד השני של השולחן.

"אה... כי אני אוהב כחול," טדי השיב בחוסר וודאות.

"אימא, אני יכולה שיהיה לי גם שיער כחול? בבקשה?" לילי שאלה בקול מתחנן.

"אני לא חושבת," אימה השיבה. "חוץ מזה שזה ימאס לך אחרי שלושה ימים ואת תצטערי. טדי הוא מטמורפגוס, זה שונה. נכון, טדי?"

"מה זה מטמורפגוס?" אלבוס שאל לפני שטדי הספיק לשאול איך היא יודעת על היכולת שלו.

"זה קוסם שיכול לשנות את ההופעה שלו לפי רצונו," ג'יני ענתה לו.

אלבוס נראה מרותק. "לומדים את זה בהוגוורטס?" הוא שאל, ספק את אימו וספק את טדי.

"רק בסלית'רין, כדי שהם יוכלו להעלים את הקשקשים שלהם," אחיו אמר לו בפה מלא. "אז אתה בטח תלמד את זה."

"ג'יימס," אימו אמרה בטון נוזף. "ביקשנו שתפסיק עם זה, נכון? ואל תדבר בפה מלא."

ג'יימס השתתק, אך נראה מרוצה. אלבוס קצת פחות.

"אז אתה לומד באילברמוני, טדי?" ג'יני שאלה בנעימות בעודם אוכלים.

טדי הנהן, שמח שפיו מלא מכדי לענות. השקר הזה התחיל להימאס עליו.

"אתה לא הולך להוגוורטס?" ג'יימס שאל אותו, ומשום מה נשמע מאוכזב.

"מה זה אילברמוני?" אלבוס התעניין, שופע שאלות.

משום מה ג'יני הסתכלה על טדי בציפייה שהוא ישיב.

"אה... זה בית ספר לקוסמים. באמריקה."

"כמו הוגוורטס?" אלבוס שאל בתקווה. "אני יכול ללכת ללמוד שם בשנה הבאה, אימא?"

"מה לגבי הוגוורטס? כל השנה אתה מדבר רק על זה שאתה לא יכול לחכות ללכת לשם עם רוזי," אימו השיבה. לפי טון דיבורה היה ברור שהיא יודעת מדוע הוא רוצה ללכת לבית ספר אחר, ושהסיבה לכך יושבת בצד השני של השולחן ואוכלת תפוחי אדמה אפויים במרץ.

"כן, נכון," אלבוס השיב ברוח נכאה.

לאורך כל הארוחה נאלץ טדי לענות על השאלות הבלתי- נגמרות של הילדים של הארי על אילברמוני ועל יכולות שינוי הצורה שלו. האם גם באילברמוני יש בתים? לומדים שם את אותם הדברים כמו בהוגוורטס? והאם טדי יכול להיראות בדיוק כמו אדם אחר, או להפוך לבן המין השני או לבעל חיים?

בשלב מסוים השאלות כל כך נמאסו עליו שהוא החליט להסיח את דעתם של הילדים בהדגמת הכישורים שלו, והתחיל לשנות את צורת אפו להנאתם. הם צחקו בכל פעם שהוא כיווץ את פניו, והשאלות נפסקו. ג'יני חייכה אליהם ואל טדי בעודו מבצע את המופע שלו, אך נדמה היה לו שהוא מבחין בה מוחה דמעה מזוית עינה בזמן שהיא עמלה על פינוי השולחן.

הם בדיוק סיימו לאכול כשהאח שבמטבח התעוררה בפרץ של להבות איזמרגד. טדי התמלא תקווה לראות את הארי צועד מתוכן עם חדשות על אימו, אך התאכזב. מתוך הלהבות הגיחה מכשפה בעלת פנים נעימות ושיער חום מתולתל, שנשאה תיק מסמכים.

"דודה מוני!" לילי קראה בהתלהבות.

"שלום, כולם," דודה מוני אמרה בחיוך. "סליחה שאני מתפרצת ככה, ג'יני."

"זה בסדר גמור, מון," ג'יני השיבה בעודה מפקדת על הכלים שהדיחו את עצמם בכיור. "את פה בשביל טדי?"

"כן," האורחת השיבה, ועיניה התמקדו בטדי. "הרמיוני וויזלי- גריינג'ר," היא הציגה את עצמה ולחצה את ידו בחום.

"טדי. אה, לופין," טדי השיב והשתדל להתנהג בטבעיות. איזה מן שם זה, וויזלי- גריינג'ר? מי ימיט על עצמו את עול השם קושר הלשון הזה מרצונו החופשי?

"אנחנו יכולים להשתמש במשרד שלך, ג'ין?" הרמיוני וויזלי- גריינג'ר שאלה.

"בטח," ג'יני השיבה. הרמיוני חייכה אל טדי שוב וסימנה לו לבוא בעקבותיה.

הם יצאו מהדלת האחורית והופיעו במרפסת בה טדי והארי ישבו בלילה שלפני. היום התגלה כיום קיצי מושלם, עם שמיים כחולים צלולים ורוח חמימה מלאה ניחוח פרחים. טדי הסתנוור מאור השמש.

בעוד הילדים יוצאים להתרוצץ בדשא, הרמיוני הובילה את טדי אל צריף שעמד בפינת הגינה. בתוכו התגלה חלל חשוך שנראה כמו שילוב בין חדר עבודה לחדר שינה של נער מתבגר חולה קווידיץ'. הקירות היו מכוסים פוסטרים ודגלים של נבחרות שונות, על הכורסאות המהוות היו זרוקים מגזינים ואביזרי קווידיץ', ובפינה עמדו שני מטאטאים מדגם מובחר. מאחורי שולחן הכתיבה העמוס עיתונים ומכתבים נתלה בכבוד מיוחד פוטסר של נבחרת קווידיץ' בשם ההארפיות הקדושות, במרכזו כיכבה לא אחרת מאשר ג'יני בעצמה.

"שב, טדי," הרמיוני אמרה. "אני אדליק קצת אור."

טדי התיישב באחת הכורסאות וקפץ מייד כשגילה שהוא התיישב על בובה של דרקון יורק אש. באפלוליות, הרמיוני הניעה את שרביטה בחינניות ותריסר כדורי אור זעירים בקעו מהם והתמקמו בקלילות בתוך מחרוזת של כדורי זכוכית צבעוניים שנתלתה לאורך התקרה.

טדי זע במושבו באי נעימות בעוד הרמיוני מתיישבת בכורסא סמוכה ומדפדפת במסמכים שבתיקה.

"אתה בטח תוהה למה אני פה," היא אמרה בחביבות לאחר כמה רגעים, מפרה את השתיקה המביכה.

"לא, אני חושב שאני יודע למה," טדי השיב. הוא באמת תהה מתי מישהו יבוא לגבות ממנו עדות.

הרמיוני חייכה אליו בשמץ התנצלות.

"אני עובדת במחלקה לפיקוח על חיות פלא, במשרד הקסמים," היא הסבירה. "אנחנו חושבים שבין האנשים שהיו בבית שלך אתמול עשויים להיות כמה אנשי זאב מבוקשים. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, טוב?"

טדי הנהן. הרמיוני פרשה מגילת קלף על שולחן הקפה המוכתם והציבה בקצהו עט נוצה מפואר, זה נותר לעמוד במקומו ביצבות. ואז היא התחילה עם השאלות.

בהתחלה הן היו שגרתיות. האם הוא ראה את הפורצים? כמה הם היו? האם הוא יודע מה הם חיפשו? האם הוא יודע איך הם הצליחו להיכנס? אך ככל שהם העמיקו לתוך החקירה, כך טדי הרגיש שהשאלות מקבלות תפנית מסוימת מאד.

"האם היה לך קשר עם מישהו מהחבורה הזו, או מישהו שעשוי להיות אחד מהם?"

"לא," טדי השיב באיטיות, והעט רשם את תשובתו בחריקה. "תני לי להבין, אתם חושדים שאני קשור לזה איך שהוא?"

"אנחנו רק מנסים לסגור את כל הפינות," הרמיוני השיבה בדיפלומטיות מושלמת. "אתה יודע אם לאימא שלך היה קשר עם גורם כזה?"

"לא," טדי השיב בכבדות. "כלומר, אני לא יודע."

הרמיוני הנהנה בהבנה ודפדפה בניירות שלה.

"רק עוד שאלה אחת ואז אני אעזוב אותך לנפשך, אני מבטיחה," היא אמרה והסתכלה לתוך פניו. "האם אי פעם שמעת על פנריר גרייבק?"

טדי לא זכר שאי פעם שמע את השם. הוא היה בטוח שהוא לא היה שוכח שם כזה משונה.

"לא," הוא השיב. "מי הוא?"

"אדם זאב מסוכן מאד," הרמיוני השיבה בקצרה. בהניף שרביט, גליונות הקלף ועט הנוצה חזרו לתיקה. "זה הכל. עזרת לי מאד, טדי."

"אה... בבקשה," טדי השיב, אפילו שכלל לא הבין איזה חלק מ"אני לא יודע כלום" עזר לה כל כך.

"רגע," הוא אמר כשהיא פנתה לעזוב. "את יודעת משהו בקשר לאימא שלי? שמעת משהו? אמרת שאת ממשרד הקסמים – "

"לא, אני מצטערת," הרמיוני השיבה באהדה. כשטדי צנח לתוך מושבו בתבוסה היא הוסיפה, "אתה יודע, אני מכירה את אימא שלך. גם את אבא שלך הכרתי. הוא היה המורה שלי בהוגוורטס. אני מבטיחה... אנחנו נעשה כל שביכולתנו כדי למצוא אותה."

טדי, שכבר שמע את ההבטחה הזאת מפי הארי, לא התרגש במיוחד. הרמיוני ניפרדה ממנו בהבטחה לעדכן אותו בכל מידע חדש שיתגלה ומיהרה בחזרה אל הבית, ואל רשת הפלו שתשיב אותה אל משרדה. טדי יצא בעקבותיה בצעד איטי.

הוא ניסה למצוא היגיון בכל מה שקרה, אבל לא הצליח. גם הארי וגם הרמיוני היו בטוחים שאימו של טדי הייתה קשורה איך שהוא למה שקרה, הייתה מודעת לכך או אפילו גרמה לכך, אבל לא משנה כמה הוא ניסה לחשוב, הוא לא הצליח להיזכר בשום סימן מקדים שהעיד על מה שהתרחש. הכל השתנה כרעם ביום בהיר, בלי אזהרה.

הוא התיישב בכיסא בו ישב בלילה שלפני והסתכל על הילדים של הארי מתרוצצים בדשא מבלי באמת לראות אותם.

צליל פקיקה ניער אותו ממחשבותיו הקודרות, והוא הבין שהזמן חמק מבין אצבעותיו ושהשמש כבר כמעט בשקיעתה.

"אבא בבית," ג'יימס אמר. ואכן, לאחר רגע הארי הגיח מעבר לפינת הבית.

הוא נראה גרוע אפילו יותר משטדי הרגיש; לבוש באותה הגלימה מהיום שלפני, עניו מוקפות עיגולים כהים ופניו מכוסות זיפים שחורים, הוא נראה כאילו חילזון טורף ענק בלע אותו, החליט שהוא לא טעים וירק אותו החוצה.

הוא התמוטט בכיסא הקש שלצד טדי, במקום בו הוא ישב בלילה שלפני. זה נראה כאילו זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ישב עד אותו הרגע. ילדיו התאספו סביבו, כנראה לא מבחינים בצב חוסר השינה הקריטי בו הוא היה שרוי.

"אבא, אני יכולה לכשף את השיער שלי לכחול?" לילי שאלה אותו.

"כן, בטח," הארי השיב מבלי לשמוע את השאלה ונישק אותה על הלחי.

"אתה דוקר," הילדה התלוננה וחמקה מאחיזתו. "אני הולכת להגיד לאימא שאמרת שזה בסדר!"

"מה קרה, אבא? קוסמים אפלים?" אלבוס שאל בסקרנות מהולה בחשש.

"לא, לא," הארי השיב בישנוניות, משעין את ראשו על ידו בעניים עצומות ומפהק. כנראה שהעניין של הבנים בעבודה של אביהם הייתה מוגבלת לקוסמים אפלים, כי במהרה הם חזרו לעיסוקיהם.

טדי נשאר לשבת לצידו של הארי.

"משהו?" הוא שאל בתקווה.

הארי הנד בראשו בכבדות. "אני מצטער, טד," הוא אמר בצרידות.

טדי הנהן במהירות. הוא היה צריך לדעת לא לטפח תקוות.

הם ישבו בשתיקה בעוד השמש מחליקה באיטיות לעבר המערב. אלבוס וג'יימס רבו היכן שהוא בגינה, אבל טדי לא הקשיב. היה קשה לומר האם הארי ישן או ער.

"אני לא... כלומר..." הוא פתח. הארי פקח עין אחת והסתכל לעברו. "בעצם, לא יצא לי להגיד לך תודה. אז... תודה. על הכל."

הארי חייך בתשישות. "אין על מה. בשביל מה יש סנדקים?"

הפרק הקודם		הפרק הבא