דמדומי האלים

פרק 5

אחוזת מאלפוי

"באמת, הוא בחור טוב," אמרה רוז בערב יום שישי של אותו השבוע. המשפחה התאספה בביתם של סבא וסבתא וויזלי בפעם הראשונה מאז מותו של הארי. "אנחנו לא נותנים ליריבות הישנה בין המשפחות שלנו להפריע לידידות שלנו."

היא נעצרה על מנת להזיז את רגליה ולאפשר לרוקסן לעלות במדרגות, שם היא ואלבוס מצאו מפלט מהצפיפות וההמולה.

המפגש אומנם היה שקט יחסית עקב האירוע האחרון, אך בחוץ ירד גשם כבד, והצפיפות בקומת הקרקע הייתה גדולה מתמיד; פרד הגיע עם אשתו ושני ילדיו, ובנה בן ה-6 של דומיניקה היה הרסני במיוחד בגיל הזה. המשפחה הלכה והתרחבה בקצב מסחרר עם התבגרותם של הנכדים, ולמרות הצפיפות שזה גרם, סבתא וויזלי הייתה מאושרת לראות את נכדיה וניניה ממלאים את הבית.

"נכון, הוא עשוי להיות קצת מתנשא לפעמים, אבל אני חושבת שיחסית לחינוך שהוא קיבל, הוא אדם חביב להפליא."

"ומה בנוגע לאשתו? גם היא חושבת שהוא אדם חביב להפליא?" שאל אלבוס. בעל כורכו, הוא מצא שדמותו של סקורפיוס מאלפוי מעוררת בו עניין. החלטתו הפתאומית להתנצל בפניו באותו הערב, לאחר שהתנהג כמו טהור דם יהיר טיפוסי, ובמיוחד רצונו לפצות אותו על היחס שנתן לו, נתפסה בעניו כמוזרה ומסקרנת.

"ובכן, הוא לא מדבר הרבה על החיים הפרטיים שלו, ובמיוחד לא על הבעיות שלו עם אשתו... אבל לפי איך שהוא מדבר עליה לפעמים, אפשר לחשוב שהיא האויב הגדול ביותר שלו. אל תצחק!" רוז נזפה בו כשהתחיל לגחך. "אלה היו נישואים מאורגנים, מן הסתם. אתה יודע איך זה יכול להיות..."

אם זה אכן היה המצב, אלבוס באמת ריחם על סקורפיוס מאלפוי. נישואים מאורגנים היו הפן הנבזי ביותר של המשפחות טהורות הדם. אלבוס יכול היה להעיד על עצמו שלא היה סובל להינשא לאישה כל שהיא מתוך האינטרסים של משפחתו, גם אם היה מגלה משיכה אל נשים ככלל.

בתשובה שקיבל מהוגוורטס הספרנית כתבה לו שהמנהלת מאשרת את בקשתו, אך שמומלץ שיגיע לעשות את עבודתו בתקופת חופשת חג המולד, על מנת שהתלמידים לא יפריעו לעבודתו. אלבוס קיבל את ההצעה בשמחה – הוא לא היה מעוניין שתלמידי בית ספר פטפטנים יפריעו את שלוותו בזמן שעבד.

לכן, על מנת לתעל את זמן עבודתו, פנה אל סקורפיוס מאלפוי בבקשה לבקר בספרייה שלו. הוא לא היה צריך לחכות לתשובה זמן רב – כבר בערב היום בו שלח את הינשוף, מאלפוי כתב לו בחזרה כדי לתאם איתו יום ושעה.

בהגיעו של היום שנקבע, אלבוס אמר לאימו שהוא הולך לעשות עבודת מחקר בספרייה של ידיד מתקופת בית הספר. הוא לא סיפר לה שמדובר בספרייה של אחוזת מאלפוי.

הוא חש שהיא לא בדיוק מאמינה לו – היא ידעה שהיו לו מעט מאד חברים בתקופת בית הספר – אבל העדיף שתחשוב שהוא הולך לפגישה מפוקפקת מאשר שתדע שהוא הולך לפגוש את יורש משפחת מאלפוי. היריבות המתמשכת בין משפחותיהם הייתה עובדה ידועה, במיוחד בין דור ההורים.

רוז הזהירה אותו לא לספר לאף אחד מבני משפחתו שהוא נפגש עם מאלפוי. היא בעצמה, היא אמרה, לא סיפרה להוריה שידידה הטוב מבית החולים הוא בן למשפחה הזו. דוד רון חש סלידה מיוחדת אל הבית הזה, ובמפגשים המשפחתיים דוד ג'ורג' סיפר לעיתים קרובות כיצד סבא וויזלי נכנס פעם לקטטה אלימה עם לוציוס מאלפוי. אלבוס ידע שהעצה שלה נבונה, ולקח אותה.

הוא ארז מספר גיליונות קלף, מספר עטי נוצה ורשימה של ספרים שהוא היה מקווה למצוא בתיק העור המהווה שקיבל במתנה מרוז לכבוד תחילת לימודיו באקדמיה הגבוהה לכישוף בסטאוואנגר. הוא השתמש בפולו שבחדר העבודה של אביו על מנת להגיע לאחוזת מאלפוי, על מנת שאימו לא תשמע את הכתובת.

הוא יצא מתוך אח גדולה מאד בחדר אירוח ארוך וגובה תקרה, מלא ספות וכורסאות ישנות אך שמורות בקפידה. מישהו אחז בגלימתו והוא מצא שגמדון בית שהופיע משום מקום מנקה אותה מאבק הנסיעה בפולו בעזרת מברשת ארוכה. אלבוס ניסה להודות לו חלושות, אך זה לא גרם לו להפסיק. כשסיים, קד בשתיקה ונעלם. אלבוס נותר לבדו.

לא יודע כיצד עליו לנהוג בביקורו הראשון בביתו של אדם זר כמעט לחלוטין, כשהוא לחלוטין לבדו, הוא העסיק את עצמו בבחינת החדר. כרכוב האח היה עשוי אבן שיש, וגולף ביד אומן, מציג צמחים סימטריים ויצורי אגדות קטנים ומרושעים. אלבוס נגע בדמויות האבן הקרירות, ומשך את ידו בזריזות כשהדלת נפתחה.

סקורפיוס נכנס, נראה מעט חסר אוויר.

"אני מתנצל שהיה עליך לחכות," הוא אמר בהתנשפות. קבוצה דקיקה של שיערות לבנבנות חמקה מהסיכה שאספה את שיערו ונתלתה בחופשיות לאורך פניו, שהיו מעט סמוקות, כשם שהגיע לשם בריצה. אלבוס שם לב שהוא לובש בגדים טובים, חדשים ואופנתיים הרבה יותר מהגלימה הכהה והפשוטה שלו, ותהה האם הוא תמיד מתלבש יפה כל כך לכבוד אורחים לא מכובדים כמוהו.

"זה בסדר, לא חיכיתי הרבה," הוא השיב והושיט את ידו. מאלפוי הביט בידו המושטת כאילו לא היה בטוח מה עליו לעשות איתה. אחרי רגע התעשת ולחץ אותה. "אם יש בעיה אני יכול לחזור ביום אחר – "

"לא, כלל לא," הבטיח מאלפוי, בדיוק כפי שאלבוס ציפה. "אני פשוט, אה... שכחתי את עצמי. תרצה להתחיל מייד?"

"זה יהיה נהדר," השיב אלבוס בנעימות.

משום מה, נראה שתגובתו בלבלה את מאלפוי. הוא גמגם משהו, הנהן, והוביל את אלבוס לספרייה.

הספרייה הייתה אולם רחב בעל תקרה גבוהה ומקומרת, בה הותקנו חלונות עגולים גדולים שהאירו את החלל. עשרות מדפים רחבים וגבוהים, עשויים עץ כהה ועשיר, היו מסודרים בשורות סדורות, עמוסים מגוון רב של ספרים. מתחת לחלון גדול באחת הפינות סודרה פינת קריאה נאה, ובקרבתה הוצב שולחן עץ ארוך ועליו מנורת קריאה עתיקה.

אלבוס הניח את תיקו על השולחן ופשט את גלימתו, למרות שהחדר היה קריר, בזמן שמאלפוי הסביר לו כיצד למצוא את הספרים שהוא מחפש.

"אני יכול לעזור לך, אם תרצה," הוא הוסיף כשסיים להסביר.

"הו, אני משוכנע שיש לך דברים הרבה יותר חשובים לעשות."

"אתה תתפלא לגלות שלא."

ההצהרה הפתיעה את אלבוס. לרוז, שעבדה איתו באותה המחלקה, באותו התפקיד, לא היה רגע של פנאי בשגרת יומה. מצד שני, הוא חשב, לרוז לא היו גמדי בית שינקו ויעשו בשבילה קניות, וגם הייתה לה נטייה להגזים בחשיבות של כל משימה שהוטלה עליה.

עם זאת, אלבוס אהב לעבוד לבד. להסביר למאלפוי על נושא המחקר ולפקח על עבודתו יהיו בלי ספק טרחה לא נחוצה. לכן הוא הנד בראשו.

"לא, תודה. היית נדיב מספיק בשביל להציע לי להשתמש בספרייה... חוץ מזה שאני מעדיף לעבוד לבד."

"בסדר גמור," אמר מאלפוי בהבנה. אלבוס ניסה להבין האם הוא חש הקלה או דווקא אכזבה בשל חוסר הצורך שלו בעזרה. "אני אהיה פה. אם אתה צריך משהו, רק תגיד."

הספרייה הייתה עשירה יותר משאלבוס העז לקוות. לאחר רבע שעה של חיפושים חזר אל השולחן עם חצי תריסר ספרים שהיו צפויים להיות מלאים בחומר בנושא. הוא חש שמאלפוי צופה בו מעבר לשולי כתב העת הרפואי בו עיין בזמן שפתח את כל אחד מהספרים, מצא את הפרק הרלוונטי וכישף עט נוצה על מנת שיעתיק למענו את הפסקאות המתאימות.

רק כשאלבוס הרים את מבטו ותפס את עניו של מאלפוי, הוא אמר, "זאת שיטה טובה."

"אני ורוז גילינו אותה כשהיינו בבית הספר," סיפר אלבוס. הייתה לו תחושה, גם אם היא לא הייתה מבוססת לחלוטין, שמאלפוי לא הסתכל עליו ככה רק בגלל שהתעניין בשיטת הסיכום שלו.

"זה מסביר איך היא מצליחה להשלים את המאמרים הרפואיים שלה מהר כל כך." הוא שב אל כתב העת שלו, אך בעיני אלבוס לא נראה מרוכז בו במיוחד.

הוא פיקח על העטים העמלים זמן מה בשתיקה, עד שהחליט לפתח שיחה.

"כל זה שלכם?" הוא שאל, מחווה אל החלון  שמאחורי מאלפוי. דמותו הבהירה והאצילית נראתה שייכת לגנים הגשומים וחלקות הדשא שהתפרשו מאחוריו.

מאלפוי הציץ מעבר לכתפו, כאילו מעולם לא ראה את שטחי האחוזה שלו לפני כן. "כן. השטחים האלה שייכים למשפחה שלי כבר דורות רבים."

"אתה בוודאי גאה להיות נצר לשושלת מפוארת כל כך." אלבוס ידע, כמובן, על תקופת השפל המחפירה שעבר בית מאלפוי לאחר תבוסתו של אדון האופל – כולם ידעו כמה נפגעו המשפחות טהורות הדם שתמכו בו. למרות זאת, באלבוס נוצר הרושם שדווקא השפל הגביר את גאוותן של המשפחות בהיסטוריה ובשם שלהן.

"כן, בהחלט," ענה מאלפוי באופן שהבהיר שהוא לא לחלוטין חש כך. הוא הניח את כתב העת על ברכיו. "ומה בנוגע אליך? גם למשפחה שלך יש שם מפואר למדי."

אלבוס כיוון את מבטו אל הסיכומים שלו. "נכון. אבל תמיד חינכו אותנו למצוא את דרכנו שלנו בעולם."

"קיבלתם חינוך טוב," אמר מאלפוי, חותם את השיחה וחוזר לכתב העת. הייתה מרירות מסוימת בקולו.

תוך כשעתיים אלבוס חש שאסף מספיק מידע. עד שסיים לסדר את כל הספרים בהם השתמש במקומותיהם, הערב כבר ירד. גמדון בית שקט עבר והדליק נרות בזמן שהוא יצא עם מאלפוי לכיוון הפולו. הם הלכו בשתיקה במסדרונות האחוזה, עד שהגיעו ליעדם.

חדר האירוח היה מאוכלס. נראה שמאלפוי לא ציפה לכך, כי הוא קפא על מקומו ברגע שנכנסו.

שלוש נשים ישבו על כורסאות מול האח, מופרדות על ידי שולחן דק רגליים שהכיל כלי תה ריקים. אחת הייתה מבוגרת מאד, השנייה בערך בשנות הארבעים לחייה, והשלישית והצעירה ביותר הייתה אשתו של מאלפוי. הן שתקו, לכן כניסתם של שני הגברים הפכה למרכז תשומת הלב שלהן מייד.

"לא הייתי מודעת לכך שיש לנו אורחים," אמרה האישה המבוגרת ביותר. למרות ניסיונות ברורים להיראות זקנה פחות, פניה העידו שגילה כמעט שבעים. שיערה, שבעבר כנראה היה זהוב, היה כמעט לחלוטין לבן, ואסוף בצמות. היה לה מראה של אישה שרגילה להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. "מי הוא החבר שלך, סקורפיוס?"

היה משהו בצורת הדיבור שלה שהתאימה יותר לפנייה לילד קטן, ולא לגבר בשנות העשרים לחיו.

מאלפוי חיכך בגרונו, נראה מאד שלא בנוח. "זה אלבוס. הוא... אפשרתי לו להשתמש בספרייה שלנו לצורכי מחקר – "

"אלבוס? אתה מתכוון אלבוס פוטר?" נכנסה הזקנה לדבריו, והסתכלה על אלבוס כאילו הבחינה בו לראשונה באותו הרגע.

"לא הייתי מודע לכך שאני מפורסם כל כך," אמר אלבוס בחיוך, מנסה להפחית את מבוכתו של מאלפוי ולשכך את המתח שעמד באוויר. כולם בחדר היו שרויים במתיחות קרירה, מלבד האישה השלישית, שהייתה בעלת שיער כהה ועניים כחולות כהות, נעימות, שלמרות צבען השונה הזכירו לו את עניו של מאלפוי. היא חייכה אל אלבוס בכל פעם שמבטיהם הצטלבו, ולא גרמה לו להרגיש כאילו הוא נבדק תחת זכוכית מגדלת.

"בהחלט," אמרה הזקנה. "מי עוד יקרא לבן שלו בשם כזה, מלבד הארי פוטר?"

מאלפוי חיכך בגרונו בשנית, בחוסר נעימות בולטת. "סבתא, את יודעת ש – "

"אני משוכנעת שאדון פוטר הצעיר קיבל מספיק מילות נחמה. האם אני טועה, בחור צעיר?"

"את צודקת בהחלט, גברתי," אמר אלבוס, מבין שסבתו של מאלפוי היא לא אישה שכדאי להתווכח איתה בביתה שלה, או בכלל, לצורך העניין.

"אתה בוודאי יודע שאביך ובני למדו ביחד בבית הספר. אי אפשר לומר שהם היו חברים, אך אני סבורה שבסופו של דבר הצליחו להתגבר על חילוקי הדעות ביניהם... זה – מרענן, לראות שבניהם יוצרים קשרי חברות, למרות הכל. בני ובעלי אולי לא יסכימו איתי, אך אני חושבת שזה סידור ראוי.

"ובכן, סקורפיוס, למה אתה מחכה? תערוך את ההיכרות."

"ובכן... אלבוס, זו היא סבתי, נרקיסה. זו היא אימי, אסטוריה – " האישה כהת השיער חייכה אליו בנועם. "ואת אשתי, אנסטסיה, כבר פגשת."

"תישאר לארוחת הערב, אלבוס?" שאלה אותו אימו של מאלפוי.

"ובכן – "

"זה יהיה מאד לא מנומס מצידך לסרב להצעה," הבהירה לו נרקיסה מאלפוי באופן חד משמעי, כשם שסברה שהוא מתחבט בשאלה הזו.

"אם כך, נראה שאני נשאר," אמר אלבוס. הוא הציץ לכיוון מאלפוי, ומצא שמארחו נראה מובס.

ארוחת הערב סביב שולחנה של משפחת מאלפוי היה אירוע משונה. לאו דווקא בשל האופן הקריר בו התנהלה – זה כמעט היה שינוי מרענן ביחס לארוחות הקולניות שהתקיימו במפגשים המשפחתיים של משפחת וויזלי – אלא בשל הדמיון המטריד של בני המשפחה זה לזה.

מאלפוי הבן היה דומה בצורה כמעט מפחידה לאביו ולסבו, שאכלו שניהם בסבר פנים רציני ביותר. אלבוס תהה האם גם הוא יתחיל להקריח כשיגיע לגילם. עם זאת, היה ברור שמארחו זכה גם בדמיון לא ברור אל אימו; תווי פניו היו של משפחת מאלפוי, אך דומה היה שבתכונותיו הפנימיות הוא היה בן לצד של אימו במשפחה. ככל הנראה ממנה הוא ירש את "החביבות" עליה רוז דיברה. היא הייתה היחידה מסביב לשולחן הערוך בקפידה שטרחה לשוחח איתו, ואלבוס מצא שהיא בת שיחה לא רעה בכלל.

"אני מבין שאין לכם ילדים?" הוא אמר למאלפוי בניסיון לדובב אותו מחוץ לשתקנות המוזרה, הילדותית כמעט, שאימץ במהלך הארוחה.

"לא. עדיין לא..." הוא ענה, לא מסתכל לכיוון אשתו.

"לפעמים אנו חוששות שמחויבותו של סקורפיוס לעבודתו לא מאפשרת לו להתרכז לחלוטין בתפקידו להמשיך את השושלת," סיפרה לו הסבתא, גורמת לתחושת אי נוחות ומבוכה כוללת להתפשט מסביב לשולחן.

"אימא, בבקשה," אמר מאלפוי האב בנוקשות. "זו לא שיחה ראויה לעת הארוחה..."

אלבוס התאמץ שלא לצחוק. הוא חש שגברת מאלפוי הזקנה הגיעה לגיל בו כבר ממש לא אכפת לה מה חושבים עליה, והרשתה לעצמה לומר כל מה שעולה על דעתה.

כצפוי, היא התעלמה מבנה והמשיכה, "כמובן, גם אשתו הייתה יכולה להשקיע יותר מאמץ..."

שתיקה מתוחה השתררה אחרי ההצהרה הזו. גברת מאלפוי הצעירה הסתכלה בבעלה, שחתך את האומצה שלו בריכוז כביר בסכין כסף כאילו כלל לא שמע את הדברים. אולי מן הראוי היה שהוא יגן על אשתו, אך הוא לא אמר דבר, והיא הפנתה ממנו את מבטה בחוסר חיבה.

השתיקה הזו עשויה הייתה לסייע לסועדים לצלוח את כל הארוחה. למרבה הצער, סבו של מאלפוי חיבל באפשרות הנפלאה הזו לפני תום המנה העיקרית.

"במה אתה עוסק, בדיוק?" הוא קרקר. אלבוס הבין שהוא מתכוון לפנות אליו.

"אני עורך מחקרים בשביל האקדמיה הגבוהה לכישוף בסטאוואנגר," הוא ענה, למרות שכבר אמר זאת בתחילת הארוחה לשאלתה של כלתו.

"זאת אומרת שאין לך עבודה?"

"אני עובד בשביל האקדמיה," הבהיר אלבוס בנימוס, תוהה האם הזקן הזה היה אותו לוציוס מאלפוי איתו סבא וויזלי התקוטט פעם בחנות הספרים, כשהיה צעיר הרבה יותר. הוא לא דמיין את הזקן הרועד והמקומט הזה נאבק במישהו.

"בחירת מקצוע לא אופיינית, בשביל תלמיד גריפינדור."

"אבא," התריע בנו. נראה שלשונו של אביו לא פחות חופשייה משל אימו.

"אני למדתי בסלית'רין, אדוני," אמר אלבוס בחיוך מסוכן.

"מה?" קרקר הסבא, ששמיעתו כנראה הייתה מעט לקויה, או שפשוט היה משוכנע שהיא בוגדת בו באותו הרגע.

"הוא אמר שהוא למד בסלית'רין, אבא," הבהיר לו בנו, ואז הסתכל על אלבוס, כאילו הבין רק באותו הרגע מה אמר.

"בן פוטר בסלית'רין?! מגוחך!" הצהיר מאלפוי הזקן, כמעט הופך את צלחת הכסף שלו מרוב להט מחוות היד שהתלוותה אליה.

"אם יורשה לי לומר, אדוני, אני חושב שאתה מגזים בחשיבות המיון לבתים בהוגוורטס. אחרי הכל, התלמידים ממוינים לפני תכונותיהם, לא לפי שמות המשפחה שלהם – "

"כפי שצריך להיות! מקומו של בן פוטר הוא אינו בסלית'רין! מנגד, מקומו של בן מאלפוי הוא בהחלט בבית האצילי הזה. אך נראה שהדור הזה הופך את היוצרות! סקורפיוס היה צריך להיות בסלית'רין, ולא בשום בית אחר! הבושה צורבת את שם הבית עד עצם היום הזה..."

אלבוס הציץ ביושבי השולחן האחרים בציפייה שמישהו ירגיע את הזקן או יגיד משהו להגנתו של בן המשפחה הצעיר ביותר. אך אפילו אשתו לא העזה לדבר נגדו, וכולם העמידו פנים שהם מרוכזים בצלחות שלהם בעוד קריאותיו של הזקן מרעידות את הנברשת המפוארת שמעל ראשיהם. פניו של מאלפוי הצעיר עטו גוון חיוור מאד, ומזלגו המשיך לגרד את אותה הנקודה בצלחת.

"בית רייבנקלו הוא בית מכובד בדיוק כמו כל בית אחר בהוגוורטס," אמר אלבוס בקול, נכנס לרטינותיו של הזקן בחדות. "לדעתי אתה צריך להיות גאה שהנכד שלך מחזיק בתכונות שהביאו אותו להיות תלמיד הבית הזה. מעטים הם הקוסמים המוכשרים והשקדניים מספיק בשביל להגיע לתפקיד שהוא מחזיק בבית החולים.

"יותר מזה – אבא שלי היה גאה בי כשהתמיינתי לסלית'רין. אני מניח שאהבה ללא תנאים מגיעה כחלק מעסקת החבילה של המשפחה. אני חושב שכדאי לך למצוא אותה, אם קרה ואיבדת אותה במהלך השנים."

ארוחת הערב הגיעה לסיום פתאומי זמן קצר מאד לאחר ההצהרה הזו. אדון מאלפוי הזקן נכנס להתקף של זעם שמהר מאד הפך להתקף קוצר נשימה. כלי הכסף שלו נפלו לרצפה בצלצול והוא אחז בחזהו בעניים פעורות.

רעש גרירת כיסאות קולקטיבי נשמע כשכל הסועדים קמו על רגליהם בבת אחת, בוהים בסבא בתדהמה. נכדו הגיע אליו מייד, בודק את הדופק שלו בקור רוח יוצא מן הכלל.

הזקן חזר למצב תקין אחרי זמן קצר מאד, אך ההתקף הותיר אותו חלש ומבולבל. כצופה מהצד, אלבוס התעניין פחות במצבו של הזקן, ויותר בנכדו. הדרך המקצועית והשלווה בה טיפל במצב באופן מוצלח כל כך האירה את מאלפוי באור חדש בעניו; באותו הרגע הוא מצא אותו לא רק נאה, אלא גם מושך בצורה יוצאת מן הכלל.

לאחר שסבו הובל אל מיטתו, מאלפוי הצעיר ליווה את אורחו אל הפולו. שרווליו עדיין היו מופשלים לאחר ביצועו האחרון, מפחיתים מהדרה של הגלימה האופנתית שלו באופן שדווקא הלם אותו.

"שוב, אני לא יכול להגיד לך כמה אני מצטער – " התנצל אלבוס בפעם השלישית כשעמדו מול האח.

"זה בסדר גמור. סבא עובר הרבה התקפים כאלה לאחרונה. הוא כבר לא צעיר."

אלבוס חייך אליו בחתוליות. "מזל שהנכד שלו מרפא מוצלח כל כך."

מאלפוי הסמיק. אלבוס שם לב שהוא עושה את זה לא מעט בקרבתו. "לא היית צריך להגן עלי ככה. סבא שלי עקשן, שום דבר לא יכול לשנות את הקביעה שלו כשהוא מחליט משהו."

"זו לא סיבה להרשות לו לרדת עליך ככה. התכוונתי למה שאמרתי."

"תודה... אלבוס. אני יכול לקרוא לך אלבוס?"

"כמובן," השיב אלבוס, בעוד מאלפוי מתחמק ממבטו. "אני חושב שאנחנו צריכים להתראות לעיתים דחופות יותר. אני מניח שאני לא אוזמן לארוחת ערב פעם נוספת, אבל..." החיוך הנבוך של מאלפוי גרם לו לגחך. "אולי נלך לשתות משהו מתי שהוא? לא פה?"

"זה... יהיה לי לכבוד..."

אלבוס היה צריך להתאמץ לא לצחוק לנוכח תגובתו הרשמית של מאלפוי. הם לחצו ידיים בפעם האחרונה, ואלבוס נסע הביתה בפולו. גם בעודו צועד אל תוך הלהבות, חש את עניו של מאלפוי עליו.

ברגע שהגיע הביתה הפיל את תיקו לרצפה וכרע מול האח, אומר את כתובת דירתה של רוז. הוא היה מוכרח לספר לה את הסיפור המצחיק ביותר ששמעה מעודה...

הפרק הקודם		הפרק הבא