"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

פרק רביעי: תגליות

מראה פניו של רון מול האח היה די בו להעלות חיוך של אהבה על פניה של הרמיוני.

השניים נאלצו להתראות כך; רון התעקש על כך שלא תבוצע התעתקות. הוא האמין שהלחץ על גופה של הרמיוני יפגע בעובר (הוא לא היה מוכן לקחת כל סיכון עם ההיריון הזה), והוא עצמו לא יכול היה להתנתק מעבודתו. 

אז הם נאלצו להתפשר על האח. 

מראה תווי פניו דרך הלהבות המלחכות היה די בהם לעורר כאב של געגוע בהרמיוני. כאב רגעי אך מוחשי מאד; ובכל זאת, זה היה עדיף על פני לא לראות אותו כלל. 

הם דברו מעט. רון אזכר את דורמשטראנג וסיפר על בולגריה ועל המנהגים השונים בבית הספר האירופי. הרמיוני לא הלעטה את רון בסיפורים על התיק, למרות שהוא ידע שהיא נמצאת במשימה מיוחדת. 

"את עייפה," הוא אמר אחרי מספר שניות בהן מהם לא פצה פה. 

הרמיוני, שידיה נקפצו לכסות את פניה, הנהנה, לוקחת דקה בכדי לא לומר כלום, לנצור את השקט ולהקשיב לגיצים המקפצים מהאש. 

לאחר מספר שניות הורידה את הידיים, בוהה בבעלה מבין גלי השלהבת. "זה לא פשוט," היא ענתה באיטיות. 

"לא מצאתם את הילד עדיין," זו לא הייתה שאלה. 

הרמיוני הנידה בראשה לשלילה. "לא," היא אמרה, ידה עולה לכסות לרגע את בטנה שהייתה עדיין שטוחה. "אני לא יודעת אם לקוות שהוא עדיין נמצא שם איפשהו, או..." היא לא הצליחה לסיים את המשפט. 

"את חייבת להאמין שיש תקווה שהסיפור הזה ייגמר בצורה טובה," רון ענה לה בטון רציני, "לא כל סוף סיפור הוא כמו הסוף שהיה לנו. אם הוא שם בחוץ... לואי... אז הוא צריך שיעזרו לו. הוא זקוק לך... שתעזרי לו." 

לבה של הרמיוני נמלא בחום ותקווה מחודשת כששמעה זאת. "אני אוהבת אותך, בעל טיפשון שלי," היא מלמלה בחיוך קטן לאחר דקה.

"גם אני אוהב אותך," הוא ענה, "עכשיו, לכי לישון."

 למחרת הבוקר, שאקלבולט זימן את הרמיוני מוקדם למשרד שלו לעדכונים לגבי התיק הזה. 

הוא לא היה צריך להכביד במילים. ברגע שעיתון הבוקר נזרק בסתמיות על שולחנו הרמיוני יכלה לקרוא בבירור את הכותרת שזעקה מתוך הנביא היומי-

"בית הזוועות של משפחת הייד". 

ריטה סקיטר לא חסכה בדרמתיות האופיינית לה, כך נראה.

הרמיוני נשפה בקול כשקראה את הכותרת, ונחתה בעייפות על הכסא שמול השולחן. היא נאלצה לספר לשאקלבולט על ההתקדמות האיטית בתיק, והוא נראה בוטח, אך מצפה לתשובות בהקדם. 

הרמיוני קיבלה תמריץ נוסף בעקבות השיחה אתו. היא הייתה מקורבת לשאקלבולט מאז מונה לשר הקסמים. הוא לא הניח לתפקיד היוקרתי לעלות לו לראש, והרמיוני כבדה את זה. 

לאחר מספר דקות נוספות היא עזבה את משרדו לטובת מטה ההילאים.

"את לא תאמיני מה גיליתי!" במלים אלו קידם אותה מקברייד, עיניו פעורות לרווחה והתרגשות לא אופיינית מאובחנת בקולו. 

הרמיוני נאנחה, והסירה את גלימתה כדי לתלות אותה על הקולב במשרד, עושה דרכה אל תוך החדר. "לא..." היא גרדה ראשה בהיסח הדעת, "אבל אני בטוחה שתספר לי." 

ההילאי כחכח בגרונו. "אז, הלכתי לראיין את השכנים, כמו שביקשת ממני," הרמיוני הנהנה, "ואני חייב לומר שיצאתי משם עם תובנות מרחיבות אופקים." 

"אני שמחה לשמוע," ענתה הרמיוני, "מרגיש שרוצה לשתף?" 

הוא התיישב על הכיסא שמולה בזריזות, כמו אישה רכלנית שלא יכולה להחזיק עצמה עוד. "אז, הזוכה המאושרת הראשונה שלי הייתה גלאדיס בינקס. אישה חביבה אבל קוקו-על-כל-הראש, מה שלא הפתיע אותי," הוא הוסיף במחי יד. במהרה הוא המשיך את דבריו. "לפי מה שהיא מספרת, לזוג הייד היו כמה שלדים בארון..." הגבה של הרמיוני התרוממה, "היא חושדת שהשניים היו מכים את התינוק שלהם." 

הגבה המורמת נחתה באחת, ופניה של הרמיוני קדרו. היא לקחה נשימה עמוקה- "יש לה סימוכין לעניין הזה?" היא שאלה בטון חמור. 

"השכנה טוענת שראתה את השניים נוהגים בחוסר סבלנות, שמעה בכי חריג באופיו מן הבית, וראתה פעם שזכורה היטב את ההורים יוצאים עם התינוק, כשהוא נראה חבול וסובל," מקברייד גירד את סנטרו, וההבעה על פניה של הרמיוני הפכה לקודרת אף יותר. 

"אבל אז..." מקברייד לקח הפסקה דרמטית, "פגשתי את מגלי מק'קאנלי. השכנה השנייה של בני הזוג." 

הרמיוני מצמצה, "ו..." 

"והיא חולקת סיפור שהוא כמעט 180 מעלות ממה שגלאדיס סיפרה לי," המשיך מקברייד. "לפי השכנה הצעירה (והנעימה מאד לעין, אבל את זה מקברייד לא שיתף) שרלוט וברט היו הורים מסורים מאד ללואי. היא זוכרת תינוק מאד שמח וחייכן, מה שלא אופייני לפעוטות שעוברים התעללות. לפי מה שמק'קאנלי חלקה אתי, הם היו הורים טובים, לא נראו בעייתיים במיוחד, ומיהרו לענות על הצרכים של הילד. היא הראתה לי תמונות של המשפחה באירועים, ואני חייב להודות שלא מצאתי דברים חריגים, לפחות לא לפי מראית עין. כששאלתי בסביבה קיבלתי שתי תשובות שונות לגבי עניין הרצח- גלאדיס העלתה חשודה אפשרית- מכשפה שהתפרצה לחצרם של בני הזוג ואיימה עליהם, כנראה בחודש יוני. השכנה הקשישה זוכרת בפירוש איומים ברצח. אך מגלי הוסיפה דבר מעניין. מסתבר שבני הזוג היו מסוכסכים עם ג'אסטין- אחותו של ברט- מזה מספר חודשים."

'הו, זה בהחלט מעניין', חשבה הרמיוני. סוף סוף נראה שיש התקדמות. "סכסוך שיכול להגיע לשפיכות דמים?" שאלה הרמיוני.

"לפי גברת מק'קינלי, ג'אסטין ושרלוט הייד היו כמו שמן ומים. הן כמעט עקרו זו עיניה של זו באירוע משפחתי לפני כשנה וחצי. ברט כמובן צדד אוטומטית באשתו. מיותר לציין שג'אסטין לא אהבה את זה."

"הממ," הרמיוני הרהרה, "ואיפה ניתן להשיג את ג'אסטין?"

עיניו של מקברייד נצצו. "זוכרת שאמרתי לפני רגע, שלא תאמיני מה גיליתי?" הוא לא חיכה לתשובה, והשליך עיתון מיושן של 'הפקפקן' על השולחן מול הרמיוני, עיתון מה-21 ליולי.

הרמיוני נראתה לפתע מבולבלת, אך עיניה התרחבו בהבנה כשראתה את הכתבה בעמוד הראשי של העיתון.

"אימה בארברוויל," הייתה הכותרת, זעקנית, שחור על גבי לבן. המיוני אספה את העיתון לידיה והחלה לקרוא בקול.

"הילאי בריטניה הוותיקים לא זוכרים מחזה מחריד שכזה," מלמלה הרמיוני, קוראת לעצמה, בעוד מקברייד מקשיב בפנים נרגשות, "במה שנראה כרצח ללא מניע, נטבחו בני הזוג סימונס בחצר ביתם. ג'אסטין וארנולד סימונס יצאו מן הבית לאירוע חברתי בבית קרוב משפחתו של סימונס הבעל, אך מעולם לא הגיעו ליעדם. הזוג הנשוי הוכרזו כנעדרים כשבע שעות לאחר שנראו לאחרונה, אך נמצאו על ידי עובר אורח כשהם ללא רוח חיים. על השניים ככל הנראה הופעלה הקללה הארורה, והם נמצאו בחצר ביתם במראה שנראה כלקוח ממחזות קוסמים מיושנים. סימונס הבעל נמצא עוד לבוש בגלימתו, ואילו אשתו נמצאה בסודרה כשהיא מכוסה בפרחים...!" כאן עיניה של הרמיוני התרחבו וידיה רטטו מעט. היא הרימה ראשה להביט במקברייד, שהנהן במרץ.

"אחותו נרצחה באותו אופן?" ההילאית זינקה מכיסאה, "אין סיכוי שזה צירוף מקרים."

"לא חשבתי ככה," אמר מקברייד, לא מסגיר את רגשותיו.

הרמיוני החלה לפסוע בחדר בעצבנות, ואז נעצרה והביטה במקברייד עמוקות, עיניה מצטמצמות, "איך לא שמענו את זה עד עכשיו?!" היא הביטה שוב אל השולחן. "הפקפקן?? כתבה כזו הייתה צריכה להתנוסס על גבי הנביא היומי במשך ימים! עד שהיו נתפסים הפושעים האלה!" היא העבירה יד בשיערה בתסכול. "אתה מבין שיכול להיות שמדובר ברוצח סדרתי, נכון?"

"אני מסכים," ענה מקברייד. "טוב, טכנית, הבחור צריך לרצוח שלוש פעמים כדי להיחשב לרוצח סדרתי, אבל...-"

"אבל אנחנו לא נחכה להזדמנות שלישית, מקברייד," ענתה הרמיוני. "אנחנו חייבים להפעיל את כל הכלים שיש לנו כדי למצוא את מי שאחראי לזה."

"בהחלט כן." ענה ההילאי ואז נאנח, "זה מסבך את העניין. בהתחלה חשבתי, אחרי שגלאדיס ספרה על אפשרות שהזוג הייד היו הורים מתעללים, שאולי זה היה אדם כלשהו שמקורב אליהם שרצה 'לגאול' את לואי מהמשפחה, ובגלל זה רצח אותם וחטף את הילד. ג'אסטין הייתה מתאימה לפרופיל הזה מאד. אבל עכשיו..." הוא השליך עצמו על הכורסא במשרד.

"סיפרת קודם על מכשפה שנראתה מאיימת על שרלוט הייד בחצר הבית?" שאלה הרמיוני לאחר מספר דקות.

"כן, אבל אין לנו מושג במי מדובר. אין לנו שם או זהות, אנחנו אפילו לא יודעים איך היא נראית. אבל נראה שהיא הכירה היטב את השניים, מספיק בשביל לאיים עליהם."

"מקברייד, אני לא צריכה להזכיר לך כמה העניין הזה רציני," אמרה הרמיוני, "זה קריטי שנאתר את המכשפה הזו. כל שעה שעוברת תסכן את סיכוייו של לואי. אני רוצה שתפעיל את כל הכלים שעומדים לרשותך כדי לאתר את האישה הזו."

לאחר אחנה-רטינה, מקברייד קם, ועשה דרכו לצאת מהמשרד. "תמיד לשירותך, המפקדת. אף פעם לא משעמם אתך," הוא אמר, ויצא.

לאחר מספר דקות הרמיוני החליטה שחליטת תה תיטיב עמה, ויצאה להכין לה חליטה במטבח.

אם הייתה נשארת עוד דקה נוספת, הייתה ודאי שומעת את קולו של בעלה מהאח המשרדית, קורא בבהילות.

"הרמיוני?" קולו נשמע מעומעם משום שהאח הייתה כבויה, "הרמיוני, את שם? אני צריך שתצרי אתי קשר בדחיפות. הרמיוני! אני מוכרח לדבר אתך! זה בקשר לג'יני."

הפרק הקודם		הפרק הבא