הרוס אותי

דליו הוא האדם היחיד כאן שלא שונא אותי.

הוא עדיין מבלה את רוב זמנו בנוכחותי, מבוהל מפחד, אבל איכשהו אין לו שום עניין להשפיל את מצבי. אני מרגיש את זה, אם כי אני לא מבין את זה. קרוב לוודאי שהאדם היחיד בבניין הזה ששמח שאני לא מת.

אני מרים יד כדי להרחיק את החיילים הממהרים קדימה כשאני פותח את הדלת. זה לוקח כמות עצומה של ריכוז כדי לשמור על האצבעות שלי רוטטות כמו שאני מנגב את הזוהמה הקלה של הזיעה ממצחי, אבל אני לא מרשה לעצמי רגע של חולשה. האנשים האלה אינם חוששים לביטחוני; הם רק רוצים לראות מקרוב את האדם אליו הפכתי להיות. הם רוצים לראות את הסדקים בשפיותי. אבל אין לי חשק לזה.

התפקיד שלי הוא להוביל.

ירו בי; זה לא יהיה קטלני. יש דברים שצריך לנהל; אני אנהל אותם.

הפצע הזה יישכח.

השם שלה לא יאמר.

אצבעותי נרתעות ופותחות כשאני עושה את דרכי לעבר החדר. מעולם לא הבנתי כמה זמן ארוכים המסדרונות האלה וכמה בדיוק חיילים עומדים שם בשורות. אין שום דחייה ממבטיהם המוזרים ומאכזבתם שלא מתתי. אני אפילו לא צריך להסתכל עליהם כדי לדעת מה הם חושבים. אבל לדעת איך הם מרגישים רק עושה לי נחישות יותר לחיות חיים ארוכים מאוד.

אני לא אתן לאף אחד את שביעות הרצון על מותי.

"לא."

אני מנפנף תה וקפה בפעם הרביעית. "אני לא שותה קפאין, דליו. למה אתה תמיד מתעקש להגיש אותם בארוחה? "

"אני מניחה שתמיד אני מקווה שתשנה את דעתך, אדוני."

אני מרימה את מבטי. דליו מחייך את החיוך המוזר, הרועד. ואני לא לגמרי בטוח, אבל אני חושב שהוא פשוט עשה בדיחה.

"למה? "אני מושיט יד לפלח לחם. "אני מסוגלת בהחלט לפקוח את העיניים. רק אידיוט היה מסתמך על האנרגיה של שעועית או עלה להישאר ער כל היום. "

דליו כבר לא מחייך.

"כן, "הוא אומר. "בהחלט, אדוני." ומביט למטה אל האוכל שלו. אני מתבונן באצבעותיו שדוחפות את ספל הקפה.

אני משליך את הלחם חזרה אל הצלחת שלי. "הדעות שלי, "אני אומר לו, בשקט הפעם, "לא צריך לשבור את עצמך בקלות. לעמוד ההרשעות שלך. טופס טיעונים ברורים לוגיים. גם אם אני לא מסכים ".

"כמובן, אדוני, "הוא לוחש. הוא לא אומר כלום לכמה שניות. אבל אז אני רואה אותו שוב מושיט יד לקפה שלו.

דליו.

הוא, אני חושב, הקורס היחיד שלי לשיחה.

הוא הוקצה לתחום זה על ידי אבי, ומאז נצטווה להישאר כאן עד שלא יוכל עוד. ואף-על-פי שהוא מבוגר ממני בארבעים וחמש שנים, הוא מתעקש להישאר מתחתי. אני מכיר את פניו של דליו מאז שהייתי ילד; הייתי רואה אותו בבית שלנו, יושב על המפגשים הרבים שהתרחשו בשנים שקדמו לכינון מחדש.

באספקה אינסופית של פגישות בבית שלי.

אבא שלי תמיד תכנן דברים, הוביל שיחות ולחש מילים שמעולם לא הורשה לי להיות חלק מהן. הגברים של המפגשים האלה מנהלים את העולם הזה עכשיו, ולכן כשאני מסתכל על דליו אני לא יכול שלא לתהות למה הוא מעולם לא שאף יותר. הוא היה חלק ממשטר זה מלכתחילה, אבל איכשהו נראה מרוצה למות בדיוק כפי שהוא עכשיו. הוא בוחר להישאר כפוף, גם כשאני נותן לו הזדמנויות לדבר; הוא מסרב להתקדם, גם כשאני מציע לו שכר גבוה יותר. ובעוד אני מעריך את נאמנותו, מסירותו מעצימה אותי. נראה שהוא לא רוצה יותר ממה שיש לו.

אני לא צריך לבטוח בו.

ובכל זאת, אני עושה.

התחלתי לאבד את דעתי בהיעדר שיחה ידידותית. אני לא יכול לשמור על שום דבר חוץ ממרחק קריר מחיילי, לא רק משום שכולם רוצים לראות אותי מת, אלא גם משום שיש לי אחריות כמנהיג שלהם לקבל החלטות ללא דעות קדומות. גזרתי על עצמי את חיי הבדידות, שבהם אין לי חברים, ולא אכפת לי לחיות לבד. חיפשתי את עצמי כמנהיג מפוחד, והצלחתי; אף אחד לא יטיל ספק בסמכותי או יציג דעה מנוגדת. אף אחד לא ידבר איתי אלא על המפקד הראשי ועל יורשו של המגזר 45. הידידות איננה דבר שחוויתי מעודי. לא כילד, ולא כפי שאני עכשיו.

מלבד.

לפני חודש, פגשתי את החריגה לכלל זה. יש שם אדם אחד שראה אותי ישר בעיניים. אותו אדם שדיבר איתי ללא מסנן; מישהי שלא פחדה להראות כעס ותחושה אמיתית, גולמית בנוכחותי; היחידה שהעזה אי-פעם לקרוא תיגר עליי, להרים את קולה אלי -

אני עוצם את העיניים בחוזקה על מה שמרגיש כמו בפעם העשירית היום. אני פותח את אגרופי סביב המזלג הזה, משליך אותו אל השולחן. זרועי החלה שוב לפעום, ואני מושיטה את ידה אל הכדורים המחובקים בכיס.

"אתה לא צריך לקחת יותר משמונה מתוך אלה בתוך עשרים וארבע שעות, אדוני."

אני פותח את הכובע וזורק עוד שלושה לתוך פי. אני באמת רוצה שהידיים שלי יפסיקו לרעוד. השרירים שלי מתוחים מדי, מתוחים מדי. מתוח דק.

אני לא מחכה שהכדורים יתמוססו. אני נוגס בהם, מתרסק על מרירותם. יש משהו בטעם המתכתי, המזיק שעוזר לי להתמקד. "ספר לי על קנט".

דליו דופק על כוס הקפה שלו.

עוזרי האוכל עזבו את החדר לבקשתי; דליו לא מקבל שום סיוע כפי שהוא מתרפס לנקות את הבלגן. אני נשען לאחור בכיסאי, בוהה בקיר שמאחוריו, מנטלית את הדקות שאיבדתי היום.

"עזוב את הקפה".

"אני - כן, בטח, מצטער, אדוני -

"תפסיק."

דליו מפיל את המפיות הרטובות. ידיו קפואות במקומן, מרחפות מעל צלחתו.

"לְדַבֵּר."

אני מתבונן בגרונו זז כשהוא בולע, מהסס. "אנחנו לא יודעים, אדוני, "הוא לוחש. "היה בלתי אפשרי למצוא את הבניין, אבל הרבה פחות להיכנס. זה היה נעול וסגור. אבל כשמצאנו את זה, "הוא אומר, "כשמצאנו אותה, זה היה. . . הדלת נהרסה. ואנחנו לא בטוחים איך הם הצליחו ".

אני מתיישב. "מה זאת אומרת, נהרס?"

הוא מנענע בראשו. "זה היה . . . מוזר מאוד, אדוני. הדלת היתה. . . מרוסקת. כאילו היה איזה בעל חיים ששרטט בו. היה רק חור פעור, מרופט באמצע המסגרת ".

אני קם מהר מדי, אוחז את השולחן לתמיכה. אני מתנשף למחשבה על כך, על האפשרות של מה שקרה. ואני לא יכולה שלא להרשות לעצמי את ההנאה הכואבת להיזכר בשמה שוב, כי אני יודעת שזה בטח היה היא. היא בטח עשתה משהו יוצא דופן, ואני אפילו לא הייתי שם כדי להעיד עליו.

"קרא לתובלה, "אני אומר לו. "אני אפגוש אותך ברבעון בדיוק עשר דקות."

"אֲדוֹנִי?"

אני כבר מחוץ לדלת.

הפרק הקודם