אלים ומפלצות

אז הנה :) כמו שהובטח ואפילו מוקדם משציפיתי, הפרק הבא של "אלים ומפלצות"!

מקווה שתיהנו!

ניקולס:

ניקולס וסקתך הלכו לעבר מסעדת המזון המהיר, ניקולס העיף מבטו מעלה והסתכל על שלט הניאון שאיית את השם. "מקדונלד'ס" הוא אכל שם פעם, כשהוא, אשתו היקרה פרנל, סופי וג'וש יצאו לאכול פעם אחת בהפסקת צהריים. הם נקראו אז ניק ופרי פלמינג, הוא התגעגע לימים ההם, שהיו רק לפני יום אחד, למרבה ההפתעה, אבל זה הרגיש כמו נצח.
ניקולס הניח את ידו על ידית המתכת, סובב אותה ופתח את הדלת.
גל ניחוחות תקף את נחיריו וניקולס כמעט נפל מעל רגליו, בשמים, אוכל מטוגן, תפוחי אדמה נשרפים ובשר המבורגרים על הגריל. וגם כמה ריחות חזקים יותר ולא צפויים: ריח הים שמגיע עם הגלים והרוח בדרך כלל, ריח אוזון ועקצוץ של חשמל סטטי מפצפץ, ריח חזק מאוד של בושם(אולי וורדים או פרחי דפנה) וכמעט לא טבעי, ריח חזק של אדמה כאילו כל המסעדה הייתה חמישים מטר מתחת לפני הקרקע, וריח חיות מזיעות - אריה, סוס, שור, פיל, נשר ולמרבה ההפתעה גם דרקון. - כאילו כל מקום היה גן חיות אחד גדול.
האלכימאי הזקן הציץ בסקתך לראות כיצד הגיבה, וכמעט נבהל למראה עיניה הירוקות פעורות, ולמראה עצמות לחייה המחודדות וסנטרה הזקוף. ניקולס נרעד בחשש ונמלא צמרמורת, פניה של חסות הצללים השתנו רק כאשר ציפתה לקרב, קרב גדול מאוד, עם צבא. סקטי שלפה ואחזה בנונצ'קו שלה, היא הסתירה אותו בתוך שרוול חולצתה, מוחבא אך זמין.
סקטי עברה את מפתן הדלת בצעד מלא ביטחון, מגפיה הצבאיים והשחורים נקשו על רצפת המקום. ניקולס נכנס אחרייה בצפייה לקרב.
לעומת מה שתקף אותו בחוץ, שום דבר לא צפוי לא היה במסעדה, רק שמונה נערים - ארבעה בנים וארבע בנות - שהצטופפו סביב שולחן אחד. הכל נראה כל כך רגיל עד שניקולס החל לתהות אם יש משהו במטבח, אז לשם הוא ניגש.
סקטי כבר עמדה שם ובחנה את התפריט. "למה אין להם פה מנות צימחוניות חוץ מסלט?" ניקולס הרים את ידו והצביע על משבצת שהציגה מנת מקלוני תירס שעולה 10 דולר. "אה נכון. תודה, לא שמתי לב לזה." היא הניחה את ידה על הדלפק ונקשה בעצבנות בציפורניה. כשהייתה בטוחה שאף אחד לא מסתכל או מקשיב היא לחשה לניקולס. "גם אתה הרגשת את זה נכון? את מבול הריחות האלה?" ניקולס הנהן והרים מבטו לתפריט, כמו מחפש אחר ארוחה טעימה ומזינה. "אני תוהה, " אמר בקול נמוך. "יש שתי אפשרויות, או שהטבח או הקופאי שכרגע חסר הם הבעיה שלנו. או, " והנמיך את קולו אף יותר. "שאלו הנערים בשולחן מאחורינו." הוא הציץ בהם לרגע, הם לא שמו לב אליו למזלו. "זה לא סביר אבל, הם לא יכולים להיות קדמונים כמובן, וגם לא בני הדור הבא, הם צעירים מדי ו.. טוב הם פשוט לא נראים כמו בני אלמוות, לא חושבת?" היא הרהרה מכך מעט. "זה לא סביר, אבל פגשתי קדמונים ובני הדור הבא, אומנם ממש ממש מעט, אבל עדיין פגשתי כמה בדמות נערים או אפילו ילדים קטנים, כמו הבה וארטמיס לדוגמה. והקטה." על פרצופה נראה מעין מבט מריר, אבל היא ניענעה בראשה בביטול. "אבל המעטים שפגשתי העדיפו להסתתר במחוזות ערפילים רחוקים כדי להסתיר את מראם הייחודי, וחוץ מזה, אני בטוחה שהם היו מזהים אותי." היא חייכה ושיני הערפד שלה נחשפו. "כמה מהם עצבניים עליי." סקתך הזדקפה פתאום וקראה לכיוון המטבח. "מה קורה? לא אמור להיות פה מלצר או קופאי או משהו כזה שיקבל את פנינו?!"
ניקולס צפה בזעזוע כאשר אדם גבוה וחסון יצא ממטבח המסעדה, ניקולס הביט בסקתך לשם התגובה שלה, היא נראתה מזועזעת היא בהתה באיש השרירי, הסתכלה על עיניו האדומות ועל פיו המכוסה בדם, לא שלו.
הטבח חייך וחשף שיניים מחודדות עם שאריות בשר אנוש.
האלכימאי זיהה את היצור, זה היה-
"ווינדיגו." האיש הסתכל מעבר לכתפו של ניקולס, הוא הסתובב והופתע לראות את אחת הנערות שישבה ואכלה עם האחרים, עומדת כעת וחרב לבנה בידה, ניקולס קימט את מצחו והבין שהחרב עשוייה עצם. הנערה החטובה בעלת השיער הבלונדיני והעיניים האפורות החזיקה את החרב מולה בשתי ידיה ואמרה שוב. "ווינדיגו, שד, ואחד הכי מגעילים ומכוערים שראיתי בימיי."
ניקולס שמע את סקתך מתנשפת בתדהמה מאחוריו.
" מי את? מה זו החרב הזו? איך את מחזיקה אותה כל כך טוב? את מאומנת? פגשתי אותך? איך זיהית את היצור המתועב הזה? ומה בשם שבטי הטורק את עושה פה?" ניקולס ראה את הנערה פוסעת קדימה, לא משנה את יציבות חרבה ולא מזיזה את מבטה מהשד. "קוראים לי אנבת' צ'ייס, אני באמת מאומנת בלחימה בחרב, יש לי ניסיון ממחנה החצויים. לא, לא נפגשנו, אני חושבת שהייתי זוכרת אותך, המראה שלך ייחודי," היא חייכה. "זיהיתי את היצור הזה כי אני הבת של-" ניקולס שמע את כל החברים שלה מתנשפים ושמע את הבחור שלידה מזדעק. "אנבת' לא!" הילדה - אנבת' - הרחיבה את חיוכה והמשיכה. "אני הבת של אתנה. אלת החוכמה ואומנות האסטרטגיה!" ובזאת היא זינקה מעל הדלפק, חרבה מונפת בזווית לפניה. הנערה נחתה מול הווינדיגו, חרבה שורטת במעט את מכונות השתייה שלידה. הילדה הניפה את החרב וניסתה לדקור את היצור בחזהו, אך הווינדיגו חייך ותפס את החרב בשתי ידיו, נזהר שלא להיחתך.
הווינדיגו חשף את שיניו ביללה פראית וזינק קדימה לצד החרב, מתכונן לנשוך את החצויה ולאכול את בשרה. הזמן עצר מלכת, כולם עמדו משותקים. וניקולס הבחין בכתם צבע מטושטש לצד פניו, הוא הסב מבטו באיחור, כמעט רואה את סקתך מזנקת מעל הדלפק ושולפת את חרבה, ובתנועה זריזה בלי לפגוע בשום דבר אחר, הצללית כרתה את ראשו של הווינדיגו.
הזמן חזר למהלכו, ראש השד התגלגל על הרצפה, הגוף נשאר לעמוד מעט, ואז שני החלקי הגוף התפוררו לאבק.
"מ-מה, " אחד הילדים גימגם. "ז-זזת כל כך מהר.. זה לקח בקושי שנייה.." הנער הנמוך שדיבר הפנה את ראשו אל ניקולס ותלתליו השחורים התנודדו על ראשו. "מי אתם?"
סקתך היא זו שענתה לו. "קודם אתם. איך את, " היא דיברה הפעם לנערה הבלונדינית. "איך יכול להיות שאת הבת של מינרווה? ואיפה התאמנת לא הבנתי, מה זה ואיפה זה 'מחנה החצויים'?"
הילדה אנבת' חגרה את חרב העצם על מותניה לקחה נשימה עמוקה ואמרה. "אני חצויה, אני הבת של אתנה, לא מינרווה ההתגלמות הרומאית שלה, אתנה. ובת של בן תמותה, חצי אלה חצי אנושית. מחנה החצויים זה מקום לחצאי-אלים כמוני וכמו החברים שלי, שם אנחנו מוגנים, שם אנחנו ישנים, מתאמנים ולומדים."
ניקולס הניד בראשו בבלבול. "שום דבר מזה לא הגיוני." הוא אמר בקול. "את לא יכולה להיות הבת של מינרוו-אתנה, היא קדמונית, אחת הבכירות שבהם, היא לא מתחברת כל כך אל בני אנוש. והיא בחיים, בחיים לא תתאהב באחד מהם ובטח שלא תוליד ילדה. זה פשוט לא קורה." ואנבת' ענתה. "אבל זה קרה, והנה אני פה. וחוץ מזה, למה אתה קורא לה 'קדמונית'?"

הפרק הקודם