חצויה+

אוקי אז בתור התחלה תודה לכל מי שהגיב!!

בעיקרון החלום שלי היה לכתוב פיק ושלאחד הפרקים יהיו איזה שבע תגובות.

אז תנקס שהגשמתם לי משהו שלא חשבתי שיקרה..

ועוד משהו, מעכשיו אני עומדת להקדיש את הפרק לראשון שמגיב.

תהנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרסי

הכאב חדר לכול מקום בגופי, שורף אותי, מענה אותי. כאילו מרחוק שמעתי קול גברי צורח את שמי. נפלתי על הרצפה, ודם חם נספג בחולצתי. אותו הקול צעק משהו, הצלחתי לקלוט רק משהו אפולו. ואנבת'.

הכל היטשטש, כבר לא ראיתי כלום, ושמעתי רק את התנשפותי. חשבתי שאני עולה באש, ניסיתי להיאחז ברצפה, להיאחז במשהו. משהו שירחיק אותי מהכאב. מהסבל שעטף אותי.

מתישהו הפסקתי לשמוע, רק את ליבי שמעתי, פועם באיטיות, פעם בחמש שניות. בדיוק כשהרגשתי ידיים מונחות על חזי, הכל נעלם, כל התחושות, המגע, הכאב, אפילו דפיקות הלב נפסקו.

וידעי שזה הסוף.

* * * *  

אנבת'

רעד עבר בי, רגליי רעדו ונשענתי במהירות על קיר המסדרון שליידי. כשלתי עוד כמה צעדים, מתעלמת מהמבטים שהתלמידים נועצים בי. הרגשתי שמשהו ממש רע קרה, הדבר הראשון שעלה בראשי היה פרסי.

זיעה קרה בצבצה על עורפי. ובדיוק שנפלתי לאחור, מישהו תפס אותי. הכל החשיך.

* * * *

הדבר הראשון שהרגשתי היה יד מונחת בעדינות על ידי, מיהרתי להזיז אותה, אבל הייתי כאילו משותקת, פתחתי את עיני באיטיות. וראיתי מולי פנים. הן חייכו ברגע שראו כי אני בהכרה.

תחילה חשבתי כי זהו פרסי, שמחייך אלי, אבל תוך שניות התחדד מוחי שראיתי שזה סיימון, תלמיד סלית'רין מהשכבה שלי.

צמצמתי אליו עיניים, מנסה להיזכר מה קרה.

סיימון היה נער נאה, שערו השחור כיסה מעט את עיניו, היו לו עיניים שחורות ומלאות ניצוצות. היה לו מבנה גוף ממוצע ודי שרירי. עכשיו הסתכל בפני ברוך. ניסיתי להבין את פשר המבט ללא הצלחה.

עצמתי עיניים, "פרסי." לחשתי ובעיני רוחי ראיתי אותו עומד מולי בעצב. מצטער, אמר לי קולו של פרסי, לא ידעתי על מה.

"אה.. אנבת'? את בסדר?" שא סיימון, כנראה לא שמע כשאמרתי את שמו של פרסי. פתחתי עיניים בצער, רוצה להמשיך לראות את פרסי מולי. "כ-כן, אני מניחה." הוא נאנח והתרווח מעט בכיסאו,

רק עכשיו שמתי לב שכל הזמן היה רכון קדימה ממש קרוב לי. כעת התרחק מעט. "יופי," מלמל. "מה קרה?" שאלתי. הוא משך בכתפיו.

"אין לי מושג, פשוט התעלפת. אה וגם נראית כאילו ראית רוח רפאים." הוא סקר את פני, מנסה לראות רמזים. מצמצתי. משהו קרה עלתה בי שוב המחשבה. אבל מה יכול לקרות?

שוב ניסיתי להיזכר, לא ראיתי אף מפלצת, הן גם לא יכולות לעבור דרך השערים של הוגוורטס. אז מה זה? יש מצב שקרה משהו במחנה החצויים?

"כמה זמן עבר?" "מאז שהתעלפת? יומיים." כבר מזמן הבנתי שסיימון הוא זה שתפס אותי. "סיימון, אתה חושב שאני יכולה להרגיש דברים שקורים בארץ אחרת?" הוא קימט את מצחו בבלבול.

"זה מה שקרה לך?" לא עניתי. עיניו התרוצצו על פני בעצבנות. "אנבת', תעני לי. לאיפה את הולכת תמיד?" חשבתי על זה לרגע. לכולם חוץ מלאנה אמרתי שאני פשוט בבית, שבגלל שאני בת מוגלגים אני צריכה לעזור להם עם הבעיות הכלכליות.

"לבית?" לחישתי נשמעה יותר כמו שאלה מאשר קביעה. "למה את משקרת לי?" אמר בכעס משהו בזה הזכיר לי את שיחתי האחרונה עם פרסי.

"תראה אני..." הסתכלתי מעבר לכתפו, כמבקשת עזרה. "זה.. אני.. פשוט..." "אנבת'" סיימון קטע את ניסיונותיי הכושלים לתרץ. "לאן את הולכת?" בקלות יכולתי לשמוע את הזעם בקולו. "ותפסיקי לשקר לי."

איך נקלעתי למצב הזה? "אני.. לא יכולה לספר לך." ומיד הבנתי שזו הייתה טעות. סיימון חשק שיניים. וידעתי שהשמועה תופץ ומחר בבוקר כולם ידעו ששיקרתי להם.

"סיימון, בבקשה, לא." לחשתי כשהוא קם ויצא בסערה.

איך יכולתי? הרסתי לעצמי את השקר. ואם אני לא הצליח לשמור את זה עוד בסוד? ידעתי כי אז יהיה עלי למות, כי זה היה העונש אפילו על רמיזות.

הפרק הקודם		הפרק הבא