קרוליין ג'יינס

הכעיס אותה המכתב. ההורים שלה (המנוולים, שקרנים, קופים שסילקו אותה מהבית!!) חתמו על דבר חשוב שכזה ללא ידיעתה, והם אומנם דיברו על זה שניתן לבטל את החתימה כאשר הילד/ה עושה משהו נורא.

זה החזיר אותה לזכרונות כאובים.

"בואי מתוקה שלי, מה זה השיער הפרוע? בואי נסדר אותו ונלך לקנות צפרדעי שוקולד, מה דעתך קטנטנה?" אמא שאלה אותה.

"כן אמא. ויהיה שם ילדים שטסים על מאטאטאים?" 

"בטח יפה שלי. עוד רגע המסרגות יסיימו עם הצעיף וכבר נוכל לצאת" עונה אמא.

עליה להתרחק מי זה. היא אישה רעה חסרת לב. היוהרה שלה הרסה אותה ועליה לשכוח אותה. אבל קשה לה לשכוח זכרונות מצחיקים ונעימים. היא מכריחה את עצמה כל פעם. זה דופק בה כל בערך כמה שנים. זו הפעם השניה. בפעם הראשונה זה היה כשעוד בכתה על מפתן הדלת בעודה חוטפת קללות שפגעו בה גופנית וגם רגשית. היא לא האמינה שבתוך האנשים המושלמים האלה נמצא יצור כה נורא.

קרוליין עמדה פעורת עיניים מול הררי המתנות שחיכו רק לה.

"אבא! אמא! תודה!!" היא צייצה בקול חמוד וחיבקה את הוריה.

"עכשיו מתוקה, תפתחי את המתנות" אמר אביה בקולו העמוק.

אריזה אחרי אריזה, מתנה אחר מתנה. 

מרציפני שוקולד וקקטוס הדבש ועוד מיני קינוחים הסתובבו סביבה על מגשי כסף, נוגסת פעם בזה ופעם בזה.

"די!!" נאנחה קרוליין. היא הניחה לעצמה להיזכר בדבר אחד, שאותו תשלח לרוח רפאים הפסיכי הזה, היא הרי ראתה איך אמה מוציאה זכרון לתוך בקבוק ושולחת אותו. עכשיו יש לה שבוע להוכיח לו שהיא איננה צריכה ללכת לקולג', ושאם רק ינסה להכריח אותה אז זה יהיה הסוף שלה.

אנשים! בבקשה תגיבו! תגיבו גם אם זה לא כזה דעה טובה, פשוט לא בא לי לכתוב כשאף אחד לא קורא

הפרק הקודם		הפרק הבא