בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

קיי

אני מגביר את ריצתי אבל הם יותר מהירים, "טים! תביא את הסכין!", אני מפנה מבט למקום בו הוא עומד והוא נמצא שם, אבל מסתכל בי בעיניים עצובות. "להתראות."

הוא לוחש ומתמוגג לאוויר. "לא!" נשמעת צעקתי. "חזור! אני צריך אותך!" אבל הוא לא עונה, הוא מת. "היי אתה!" אני שומע את אחד מהם, "אם אתה רוצה אותה בחיים תרים ידיים ותסתובב לאט."

דיימון משמיע יבבה חלושה. אני מסתובב ומרים ידיים. שניים מהם תופסים את כתפי בחוזקה, אני מנוטרל. "תשחרר אותה," אני מסנן. "אבל אמרתי שלא אהרוג אותה, לא שאשחרר אותה."

הוא מחייך בניצחון. "שנינו יודעים שאתה חיי רק בגלל נס, ושנינו יודעים שלא מגיע לך לחיות, אבל אני במצב רוח טוב היום. אני אתן לך לחיות, רק אשאיר לך כמה מזכרות." הוא שולף פגיון שנוצץ לאור הירח.

"תקרבו אותו אלי." הוא נוהם. אני נדחף קדימה. "זה זהב קיסרי, עושה עבודה מעולה, רק שתדע." הוא תופס בזרועי ומושך בכוח, עיניו האדומות רושפות מהתרגשות. הוא מרים את להב הפגיון, ותוקע אותו בזרועי.

אני מנסה לא לצרוח בכאב, אבל זה לא עובד, הכאב חד מדיי. כאילו מצמידים לעורי ברזל מלובן. "וזה בגלל אמא שלך!" עוד חתך. "וזה על אבא שלך!" עוד שלוש חתכים, הידיים והכתפיים שלי מלאות דם,

אני מתחיל להיחלש מהצרחות ומעיבוד הדם. "וזה," הוא לוחש, "עליך." חתך ביד, ביד השנייה, אחד בבטן, ועוד שניים על לחיי. "והיא," הוא מפנה מבט אל דיימון, "היא תקבל חצי".

התמונה משתנה, אני שוכב על רצפה קרה ולידי נמצאת דיימון, היא מסתכלת בי בכעס, "הכל באשמתך," היא אומרת. היא קמה ומפנה את גבה, פתאום מגיע משום מקום משב אוויר

ואחריו, ברק. והברק הזה פוגע בי.

התעוררתי מהסיוט הזה, מזיע ומפוחד. זה רק חלום אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל זה לא מצליח, כל לילה אני חולם את החלום הזה, אבל טים תמיד היה שם, ודיימון לא נכנסה עוד לחיי. אני יודע שאני אמור

לזכור את החלק המשמעותי הזה מהחיים שלי אבל אני אף פעם לא זוכר, הצלקות מגיעות מהחתכים, אבל אני לא זוכר אותו עושה לי את החתכים, אני רק חולם את זה.

ואני יודע שזה אמיתי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

איך יצא לי?

הפרק הקודם		הפרק הבא