החיים שלי הם בור

אפס ציפורים במכה אחת

כשאני סומך על מישהו והוא מפר לי אמונים אני מתחיל לשנוא אותו, אבל אני פשוט לא מאמין שזה מה שקרה לי אם רך-כף. הוא היה החבר הכי טוב שלי בעולם כולו. והוא נטש אותי. הוא ניצל אותי. הוא זרק אלי את כדור הפינג-פונג הדוחה שהוא בעצמו המציא. ועכשיו הוא מנצל את כל מה שנתתי לו. ואם אתם שואלים מה הוא לוקח ממני זה את אוונס. היא מעריצה אותו עכשיו. הם יוצאים להוגסמיד, מרכלים עלי מאחורי הגב. כאילו שאני לא יודע. עכשיו אני באמת "ג'יימס המשחק בבנות." תאמינו לי, אני רוצה פשוט לברוח מכאן, הדבר היחיד שעוצר בעדי זו מלורי.

"ג'יימס?" "תעזבי אותי בשקט, מלורי." היא מביטה בי במבט עצוב. "ציפיתי ממך ליותר מזה." זה מרתיח אותי בטירוף. "סליחה?! זה מאכזב אותך? את... את רוצה להגיד לי שאת מאוכזבת ממני? איכפת לך בכלל ממישהו?!" עכשיו ברור לי שגם היא רותחת. "אתה שואל אם איכפת לי ממשהו, פוטר? אז אני רוצה להגיד לך שאולי לא, שאולי באמת אין לי אף אחד בעולם!" הדמעות שלה מתחילות לזלוג. היא מייבבת. גונחת. ואני חשבתי שהחיים שלי בזבל. מלורי מיללת. כאילו העולם נהרס. לפחות לנערה אחת, ושמה מלורי.

"ששש... אל תיבכי..." אני מלטף בסירבול את מלורי. "ששש..." היא משתנקת ומתייפחת, אבל פיתאום משהו עוצר בעדה. היא נהפכת להיות קרירה יותר... מרוחקת... "תודה פוטר, על כל העזרה שנתת לי." היא מנגבת בשרוולה דמעה, ומתרחקת לאיטה.

הי! אני יודעת שהפיק יצא מזעזע, אבל בפעם הבאה הוא יצא יותר טוב. מבטיחה.  

הפרק הקודם