לילה שקט

פרק קצר וקולע. קריאה נעימה (:

פרק רביעי

היום שאחרי הגעתם של הקונדסאים נפתח בשקט של אחרי הסערה. לילי אכלה לבד עם העובדים האחרים מכיוון שהבנים, שנשארו עד מאוחר ועשו רעש בערב שלפני, לא התעוררו לארוחת הבוקר. כשהיא הלכה לבדוק האם היא יכולה להיכנס לנקות את החדרים היא גילתה שהארבעה ישנו יחדיו בחדרו של פוטר, וחדרי האורחים לא היו זקוקים לניקיון, רק לסידור קל של השטיחים והמיטות.

כך לילי הצליחה להעביר את היום בבילוי זמן מועט ככל האפשר בחברת הקונדסאים. בעוד היא עסוקה במטלותיה, הם בילו את היום מחוץ לבית, ואחרי ארוחת הערב הסתגרו שוב בחדרו של פוטר. אחרי רדת החשכה לילי התכרבלה מול האח שבטרקלין המשני עם ספר, בעוד מדלין, שלא למדה בהוגוורטס, מתאמנת על לחשים בעזרת ספר שלילי השאילה לה, וגברת צ'מברס סורגת בנחת צעיף לנכדתה.

השעה הייתה מאוחרת כשלילי התחילה להפהק. בחוץ גשם ירד בזרזיפים שלווים, הופך אותה לישנונית. היא בדיוק התכוונה לאחל לנשים האחרות לילה טוב כשדלת הכניסה נטרקה בחוזקה בקומה התחתונה, מבהילה את השלושה. צליל מגפיו הכבדות של מקסוול נשמע במדרגות, ולאחר רגע הוא התפרץ לטרקלין, גורר אדם נוסף ממעילו. לילי הזדעדעה למראהו, קופצת על רגליה.

"סוורוס?" היא אמרה, לא מאמינה למראה עיניה. הוא הסתכל לעברה מבין קבוצות השיער הרטובות שנפלו על פניו. כל ספק שהיה בה נעלם למראה העיניים השחורות שבערו בתוך פניו החיוורות, גאות ומפוחדות בו זמנית – כה אופייני לחבר הילדות שלה.

"מצאתי את הברנש הזה מסתובב מחוץ לשער, מחפש דרך לעקוף את לחשי ההגנה," מקסוול רטן, מנער את סוורוס מצווארון מעילו בכוח יוצא דופן ביחס לגילו המבוגר.

"העלמה אוונס, את מכירה את הנער הזה?" גברת צ'מברס שאלה בבלבול.

"כן, הוא – " לילי לא ידעה כיצד להגדיר את מערכת היחסים שלה עם סוורוס בימים אלה. "אנחנו לומדים ביחד בבית הספר. סוורוס, מה אתה עושה פה?"

סוורוס עשה מאמץ להתנער מאחיזתו של הגנן, זה לא הרפה. "אני מחפש אותך," הוא השיב כשהבין שלא יצליח להשתחרר, נועץ במקסוול מבט של שנאה. "אחותך שלחה אותי."

"פטוניה?" הבטן של לילי התהפכה ונתקפה דקירת כאב. "זה אבא שלי? קרה לו משהו?"

"לא, לא," סוורוס השיב בקול עדין הרבה יותר, כעת מסתכל רק על לילי. "הוא בסדר. זה משהו אחר."

רגועה קצת יותר, לילי פנתה אל מקסוול, "אין לו כוונת רעות. רק תן לי לדבר איתו. בבקשה?"

לרגע היא ציפתה שהוא יסרב, אבל לבסוף הוא מלמל דבר מה ושחרר את סוורוס, זה יישר את מעילו הבלוי בגאווה פגועה. לילי הטילה עליו כישוף ייבוש בזריזות ואחזה בזרועו הכחושה, מושיבה אותו בספה קרובה ומתיישבת לידו בציפייה. גברת צ'מברס אמרה משהו לגבי זה שצריך "ליידע את האדון", אבל לילי לא הקשיבה. פטוניה שנאה את סוורוס שנאה עזה; החדשות כנראה היו חשובות אם היא ביקשה ממנו להעביר ללילי הודעה.

"אל תדאגי, אלה לא חדשות רעות," סוורוס הרגיע אותה. הוא תמיד הטיב לקרוא את הבעות פניה בדויק, יכולת שהוא חלק אך ורק עם אימה המנוחה. "היא מתחתנת. היא ביקשה ממני להעביר לך את ההזמנה."

מכיס מעילו הגדול על מידותיו הוא הוציא מעטפה שנותרה יבשה למרות הגשם. לילי הרגישה הקלה מיידית שאלה לא היו חדשות רעות, אך התחושה התחלפה מייד בבלבול וחוסר וודאות. מתי פטוניה הספיקה להכיר מישהו ולהחליט להתחתן איתו? ומה יהיה על אביהן כשהיא תינשא? האם הוא יחיה איתה ועם בעלה?

היא פתחה את המעטפה, כמעט בגסות, וחשפה הזמנה עמוסה קישוטים זהובים וכסופים בחוסר טעם מוחלט. אותיות מרשימות הכריזו, 'הנכם מוזמנים לחתונתם של האדון וורנון דרסלי והעלמה פטוניה אוונס'.

לילי מעולם לא שמעה את שמו של הגבר שאחותה עמדה להינשא לו. דאגה התחילה להתעורר בה. מדוע פטוניה עושה את זה? האם היא אוהבת את הדרסלי הזה? כמה זמן היא מכירה אותו? היא עמדה לתחקר את סוורוס לגבי החתן חסר הפנים, כשפוטר נכנס לטרקלין בצעד תקף, מלווה במדלין.

סוורוס קם על רגליו כמעט בקפיצה, גופו נמתח כמו חתול מאוים. "מה הוא עושה פה?" הוא דרש לדעת בקול קר כקרח.

"אני גר פה," פוטר השיב בטון זהה, הבעה מסוכנת על פניו. הוא הפנה את מבטו אל לילי, שקמה גם היא על רגליה. היא הרגישה כאילו המבט הזה סוגר עליה כמו כלוב, והיא השתוקקה להיאבק ולברוח ממנו. "מה הוא עושה פה, אוונס?"

"הוא רק העביר לי מכתב מאחותי," היא השיבה במגננה, מחזיקה את הזמנת החתונה מול חזה. "היא מוגלגית, היא לא יכולה למצוא אותי פה."

סוורוס הסתכל בה במבט נבגד. "את איתו עכשיו? אמרת שאת שונאת אותו!"

הבושה הכתה בלילי כמו סטירה. היא לא ידעה מה היה גרוע יותר, שהוא רמז שהיא במערכת יחסים עם פוטר או שהצהיר, מול כל בני ביתו של פוטר, שהיא שונאת אותו. דמעות בוערות מילאו את עיניה. בכאב צורב היא נזכרה מדוע היא הפסיקה להיות חברה של סוורוס.

היא רצתה לצעוק עליו, אבל במקום היא אמרה בקול קר ומדוד, "אני עובדת אצלו. שלא תעז לשפוט אותי, סוורוס, אתה יודע כמה אני צריכה את הכסף."

"זה הזמן ללכת, סוורמאוס," פוטר אמר מאחוריו.

עיוות ברור לעין עבר בפניו של סוורוס למשמע הכינוי המעליב. קולו רעד מזעם כשהוא דיבר, "תדבר בנימוס, פוטר. אתה לא רוצה שאני אפתח את הפה..."

פוטר חייך חיוך רגוע בצורה מפחידה. לילי ציפתה שהוא יקלל את סוורוס, כמו שנהג לעשות בבית הספר, אבל להפתעתה הוא רק שילב את זרועותיו בביטחון. "מקסוול, אם תועיל להראות לסנייפ את הדלת."

מקסוול ניסה לתפוס את מעילו של סוורוס בשנית, אבל הוא חמק וקילל את הגנן. מקסוול הדף את הקללה במיומנות מפתיעה.

"סוורוס, פשוט תלך," לילי התערבה בקול נואש, רואה שהמצב עומד להחריף.

סוורוס הפנה את זעמו אליה. "איך את מסוגלת לשרת אותו?!" הוא זעק. "את יודעת מה הוא!"

מילותיו חתכו את ביטנה של לילי. היא ידעה כמה סבל פוטר גרם לו, סבל שהיא, כחברתו, לא הייתה מסוגלת להבליג עליו. אבל הרבה דברים השתנו מאז שנתם הראשונה בהוגוורטס. היא לא הייתה יכולה להתעלם מחטאיו של סוורוס.

היא השפילה את מבטה, לא מסוגלת לראות את המבט הנבגד בעניו של חברה לשעבר, איתו היא עברה שנים של הקנטות ובדידות. "אני צריכה את הכסף," היא חזרה על דבריה הקודמים כמו מנטרה.

סוורוס כינה אותה בשם דוחה. גברת צ'מברס השמיעה קול של זעוזוע. לפני שלילי הספיקה להפנים את דבריו פוטר משך אותו בחולצתו באלימות ודחף אותו בעוצמה כנגד הקיר. גופו הדק של סוורוס לא היה מסוגל לעמוד בעוצמת הפגיעה והוא נפל לרצפה באנקה. לילי נסוגה לאחור בקפיצה, כאילו כאב הפגיעה טלטל את עצמותיה שלה. שילוב של חשש וגועל מילא את פיה בנוזל מר. פוטר הרים את סוורוס באלימות וגרר אותו מחוץ לטרקלין בשתיקה רועמת.

לילי לא חיכתה לשמוע את תגובתם של האחרים, או לראות את מבטי הרחמים שלהם. לופתת את ההזמנה בעוצמה, היא רצה אל חדרה מבלי לומר מילה. רק כשטרקה את הדלת אחריה, לבדה בחדרה המואר באור ירח מלא- כמעט, היא הרשתה לעצמה לבכות.

היא בכתה על ההשפלה שסוורוס גרם לה, על החברות האבודה שלהם, על כך שאחותה מתחתנת, ולא הזכירה את חתנה לעתיד בפניה מעולם. על כך שהן כבר לא דיברו, לא היו חברות. ויותר מכל, על כך ששני הנערים להם החליטה לסלוח לא השתנו כלל. סוורוס עדיין היה מריר ומלא שנאה, פוטר עדיין היה בריון אכזרי.

תמיד לימדו אותה להפנות את הלחי השנייה, אך מה היה עליה לעשות כשסטרו לה פעם נוספת? הוריה אף פעם לא לימדו אותה מה לעשות אז.

נחשול של בדידות התנפץ על ליבה והטביע אותו. הכאב היה כמעט מוחשי. היא אהבה את הבדידות, אפילו כילדה; אף אחד לא סיפר לה שככל שתתבגר ככה הבדידות תכאיב לה יותר ויותר, עד שתרגיש שליבה עומד להתפרר מבין הסדקים שחרשו בו האכזבות והבגידות. פטוניה, שהפנתה לה את גבה לאחר שאימן נפטרה ולילי הוזמנה ללמוד בהוגוורטס. סוורוס, שהיה כה נואש להרשים את תלמידי סלית'רין האחרים עד שהיה מוכן לירוק בפניה, חברתו היחידה. שותפתו לבדידות ששניהם הכירו טוב כל כך.

הזמנת החתונה כבר הייתה ספוגה דמעות כשהיא נבהלה מדפיקה בדלת.

"אוונס?" קולו של פוטר נשמע מהצד שני. "את בסדר?"

לילי לא השיבה, רק משכה את עצמה אל המיטה ונשכבה בה בבגדיה.

"אל תקשיבי לאידיוט השמנוני הזה," פוטר המשיך, לא יודע שהוא רק מחמיר את המצב. "סילקתי אותו, הוא לא יחזור." כשלילי עדיין לא השמיעה קול, הוא שאל, "אני יכול להיכנס?"

היא לא הגיבה, והוא לא ניסה להיכנס.

"תראי..." הוא המשיך לאחר כמה רגעים. "אני יודע שהייתי פוץ בבית הספר. הייתי אכזרי לסנייפ, וגם אליך, כי היית חברה שלו. אני חושב שעשיתי את זה כדי לקבל את תשומת הלב שלך. הפריע לי שאת לא חשבת שאני משהו מיוחד, כמו הבנות האחרות. סנייפ שילם את המחיר, זה נכון, אבל את יודעת שגם הוא עשה כמה דברים איומים... הוא... ובכן, זה לא משנה. אני רק רוצה שתדעי שאני מצטער על כל מה שהיה. אני לא חושב שאי פעם אמרתי לך את זה. אז אני מצטער."

דמעותיה של לילי יבשו, וכעת היא אפשרה לקולו המעומעם של פוטר להרחיק את המחשבות מראשה התשוש עד שתירדם.

"ואם חסר לך משהו, אני רוצה שתדעי שאת יכולה לבוא אלי," הוא המשיך לדבר ולדבר. "אפילו בשביל כסף. לא אכפת לי, ההורים שלי השאירו לו די והותר. אני לא רוצה שתחיי פה רק כי את צריכה את הכסף. אם את רוצה לחזור הביתה אני אתן לך את כל המשכורת שלך עד סוף הקיץ, באמת. אני רק רוצה שיהיה לך טוב..."

לילי כבר נרדמה. בתוך שנתה היא עוד שמעה אותו אומר, "אני אפסיק להטריד אותך עכשיו. תשני טוב. מחר יום חדש."

הפרק הקודם		הפרק הבא