אחותו של דאדלי

  אחרי שהארי שיתק את מאלפוי הוא אמר שהוא צריך ללכת לחפש את משפחת וויזלי ושאל אם אני מסכימה להישאר בינתיים עם דראקו מאלפוי.

הסכמתי.

עקבתי אחריו במבטי עד שנעלם בריצה לרחוב אחר.

בזמן שהייתי לבד עם דראקו פחדתי מה יקרה אם הוא פתאום ישתחרר מהקללה.

החלטתי שעדיף שאקח את שרביטו כדי שלפחות לא יהיה חמוש.

בערך חצי שעה לאחר מכן חזר הארי עם כל בני משפחת וויזלי.

כולם נראו מודאגים מאוד.

אחר-כך גברת וויזלי הסבירה שאחרי שכולנו יצאנו מהחנות לחיות מחמד הם המשיכו לכרך ודף בעמ' וחשבה שאנחנו באים אחריהם.

פתאום היא הבחינה שאנחנו כבר לא איתם וכולם התחילו לחפש אותנו.

הם חזרו לחנות לחיות מחמד, אבל אנחנו כבר לא היינו שם.

אחר-כך הארי כבר מצא אותם וזהו. 

פתאום מולי הבחינה בדראקו המשותק על הרצפה.

"מה הוא עושה פה?!", שאלה בהפתעה.

"אה... האמת שבגללו לא באנו אתכם...", אמר הארי, "פגשנו אותו מחוץ לחנות לחיות מחמד והתחלנו לריב קצת..."

ואז הוא סיפר לה את כל מה שקרה לנו בזמן הזה.

חצי שעה לאחר מכן מולי התקשרה למשרד הקסמים והזמינה מישהו שיקח את מאלפוי לחקירה.

לאחר החקירה הודיעו לנו שהולכים לשים את מאלפוי בכלא לשלושה חודשים.

לאחר מכן קנינו את כל הדברים שהיינו צריכים וחזרנו למחילה.

כולנו היינו רעבים אז אכלנו ארוחת צהריים.

מולי הכינה פסטה עם רוטב ממש טעים שלא הצלחתי לנחש ממה הוא עשוי.

אחר-כך הבנים הלכו לשחק קווידיץ' ואני וג'יני נשארנו בבית.

ג'יני סיפרה לי כל מה ששמעה מאחיה הגדולים על הוגוורטס.

כעבור שעה וחצי שבה פטפטנו וצחקנו הבנים חזרו.

בשלב הזה כבר שכחתי מהכל, אך אחרי ארוחת הערב, כששכבתי במיטה לא יכולתי שלא לחשוב על כל מה שקרה היום.

היו לי סיוטים שהקללה של מאלפוי פגעה בהארי ולא הצלחתי להירדם.

יומיים אחר כך, כאשר אכלנו ארוחת ערב מולי אמרה שהיום אנחנו צריכים ללכת לישון מוקדם, כי מחר אנחנו קמים בשש וחצי בבוקר.

לרגע לא הבנתי למה ושאלתי ואז מולי הזכירה לי שמחר הולכים להוגוורטס.

כל כך חיכיתי לזה!

למחרת מולי העירה אותנו מוקדם.

אכלנו בזריזות ויצאנו, אך כאשר הגענו לרציף המפורסם תשע ושלושה רבעים וכולם עברו חוץ ממני, מהארי ומרון ניסינו לעבור דרך הקיר אך נתקענו בו ולא הצלחנו.

חשבנו לעצמנו שאם לא נצא עכשיו אז נאחר ורון הציע לקחת את המכונית המעופפת.

אנחנו הסכמנו ויצאנו לדרך.

כעבור כמה שעות של נסיעה הגענו לחומה ורון ניסה לנווט מעליה, אך הוא איבד שליטה די מהר ונפלנו על הערבה המפליקה.

כל המכונית התרסקה.

אפילו השרביט של רון.

ואנחנו נפצענו די קשה, אך לבסוף התגברנו ונכנסנו לטירה.

תלמידי השנה הראשונה היו צריכים ללכת אחרי הפרופסור מקגונגל ואז קראו אחד אחד לתלמידים, אשר חבשו את מצנפת המיון וכל פעם שהמצנפת צעקה משהו אחד השולחנות מחה כפיים ובירך את התלמיד.

רעדתי מפחד וכשהגיע תורי התישבתי על השרפרף.

הגנבתי מבט להארי והוא נתן לי חיוך מעודד.

הפרופסור מקגונגל שמה על ראשי את מצנפת המיון.

היא כמעט לא נגעה בי ומיד צעקה... 

הפרק הקודם		הפרק הבא