Black Birds

פרק שלישי

רגולוס

טירת האמרלד נבנתה בראש גבעה מכוסה מרבדי דשא גבוהים, נעים לאיטם ברוח הצהריים הקלה. רגולוס ניחש שהקסמים האופפים את המקום הם המאפשרים להם לצמוח כאן, באדמה המלוחה של החוף. הוא אהב את ריחו המלוח של הים, שמילא את האוויר ליד הטירה. נדמה היה לו שהוא יכול כמעט לטעום את המלח באוויר. 

הטירה עצמה הייתה גבוהה ומרשימה, בנויה אבן אפורה בהירה ומסותת ומעוטרת גרגויילים ותגליפים אופייניים לתקופה שבה נבנתה. בעיניו של רגולוס היא דמתה לגבירה אצילה ורבת ימים, סוקרת את השטח המשתרע לפניה וזוקפת את צריחיה כמנסה להתגבה מעל חברותיה, שנראו באופק. עצי אלון עתיקים צמחו מצידיה, גזעיהם היו רחבים מקדרות וחופת עליהם העצומה עטפה בצללים ירקרקים את הכניסה לטירה. הם גרמו לרגולוס להרגיש זעיר כמו החיפושיות שטיפסו על גזעיהם, ובה בעת, אדיר על שהוא מתגורר בטירה עליה הם מגוננים. הוא ידע שהם בוודאי בני אלף שנים. בוודאי שתל אותם סלאזאר סלית'רין בעצמו, שוזר בהם חוטים של קסם, בשנה בה בנה את שתים עשרה הטירות ויצר את מסך הערפל האגדי כדי להגן עליהן. 
המשפחה הקטנה פסעה בצילם, מתקרבת אל התעלה. היה זה המגן המכושף של הטירה. כל אחת מהטירות העתיקות התאפיינה במגן אחר, בדיוק כפי שסומנה באבן חן אחרת. תעלת המגן של טירת האמרלד זרמה סביבה בשטף מהיר, מעלה קצף ומסחררת את העלים שנשרו אל מימיה. היא לא הייתה רחבה במיוחד, אבל זה הספיק כדי שאיש לא יוכל לקפוץ מעליה. אור השמש שהסתנן בין העצים השתבר בצורה משונה ולא טבעית על המים, יוצר תבניות שנעו והשתנו בלי הפסק. רגולוס, המיומן בכשפומטיקה, ידע היטב מה פירושן. כל אדם שיפול למים האלו, ויהיה שחיין טוב ככל שיהיה, יטבע בהם מיד. זו הייתה ההגנה שהעניק סלאזאר סלית'רין לאנשיו. 

בני משפחת בלק, עם זאת, לא היססו ולו לרגע. ברגע שהגיעו אל גדת התעלה, הניף אלכסנדר בלק את שרביטו והחל לדקלם את הלחש. מילותיו של הכישוף העתיק היו זרות ורבות עוצמה, ורגולוס הבין אך מעט מהן. נרקיסה, שלחשים ורונות עתיקות מאז ומעולם ריתקו אותה, בחנה אותו בעיניים נוצצות, שפתיה הוגות בדממה את הדקלום. היא הניעה את ידה הימנית בדייקנות, מחקה את התנועות בהן הניע אביה את שרביטו, ולדעתו חסרת הניסיון של רגולוס, מבצעת זאת טוב ממנו. היא חייכה חיוך מרוצה. 
הוא חייך בעצב, נזכר בימים שבהם ליוו הוריו שלו אותו ואת אחיו אל הטירה המרהיבה של משפחתם. כשהיה ילד, היה עומד כאן וצופה באוריון בלק המטיל את הלחש המורכב לזימון הגשר. כעת, לעומת זאת, לא יכל ראש משפחת בלק להגיע לבלות עם בניו ולהתגורר במקום העתיק. מחלת הקסם הנדירה שלו מנעה ממנו אפילו לבקר במרכזם הקדוש ועטור התככים של טהורי הדם."הוריכם עסוקים מאוד בענייניהם." כן, ברור. המשפחות טהורות הדם – אפילו בית בלק האצילי ועתיק היומין – הלכו והתנוונו. עם זאת, נדמה היה שקרובי משפחתו מתעקשים להכחיש זאת. או שלא אכפת להם. הוסיף, והעיף מבט באחיו, שבחן את הטקס בזלזול ונראה לא מתרשם לחלוטין לנוכח הקסם האדיר. 

אף הליגלוג של סיריוס, הלחש פעל את פעולתו. לפקודתו של אלכסנדר בלק הטהור ורב העוצמה. הופיע הגשר מעל המים. הוא גולף מעץ קל בדמות ענפי פרחים מסתלסלים, ואבני אמרלד נוצצות שובצו בו, מצהירות ללא ערעור על מקורו. 
שבעת בני בלק עלו עליו וחצו אותו בטור, בזה אחר זה, דודיו של רגולוס בראש. רגולוס עצמו מצא את עצמו בסוף הטור, משתרך אחרי אנדרומדה שצעדה בקלילות על גשר העץ, מחוייכת. כל כך אופייני. גשר ברונה של נרניה עלה במוחו לרגע, והוא נזכר באל הנהר המגיח מן המים ומפיל את הגשר אל בנותיו. הוא החיש צעדיו, ממהר להגיע לגדה ונוזף בעצמו על המחשבה המגוחכת. 

כעת הם הגיעו אל שערי הטירה. הדלתות הכפולות היו כבדות ועשויות עץ כהה, מחוברות בצירים כסופים לקירות האבן שמצידיהם. רונות עתיקות ותמונות מרובות פרטים נחקקו בהן, ושתי אבני אמרלד נוצצות עיטרו אותן. מנעול גדול, עשוי כסף, הצמיד אותן זו לזו.
קסיופיאה בלק הושיטה את ידה ושלפה מכיס גלימתה פעם נוספת את המפתח העתיק של טירת האמרלד ושל משפחת בלק. היא הכניסה אותו אל חור המנעול התואם לו וסובבה. אבני האמרלד זהרו, קול נקישה חרישי נשמע והדלתות האדירות נפתחו. 

אולם הכניסה של טירת האמרלד היה מפואר ואפלולי. מקירותיו הגיחו עשרות פמוטי נרות, שלהבות מכושפות ניצתו בהם מיד עם פתיחת הדלת. צבעי הלהבות היו רבים ומשונים, ויחדיו הם יצרו תחושה שהאולם הוא שדה פרחים בוערים. כשפסע רגולוס אל תוך החדר, היה יכול כמעט לחוש את מאות השנים המרחפות בחלל האוויר. 
בני דודיו, לצידו, הביטו בטירה באותה יראה שקטה שמילאה את כולם תמיד כשנכנסו אל ביתם העתיק. רגולוס נזכר איך אמר פעם לאנדרומדה שנדמה לו שכל אחד מהם רואה משהו אחר כשהוא מתבונן בטירה. "בל רואה מבצר, מצודה גאה להגן עליה ולמלוך בה. סיריוס," הוא נאנח במרירות. "רואה פיסת זבל ישן, חלק מתרבות חשוכה המסרבת להישכח. את רואה מחזה מסתורי, פיסה מסיפור אגדה. ונרקיסה... נרקיסה פשוט רואה יופי. מקום יפה לחיות בו ולראות אותו ולהבין אותו." 

"ואתה?" שאלה בת דודתו באותו יום. "מה אתה רואה בטירה הזו?" הוא משך בכתפיו אז, ולא זיכה אותה בתשובה. בינו לבין עצמו הרהר בכך שהוא רואה זמן, והתגברות עליו. הוא ראה את הטירה ששרדה אלף שנה על החוף מוכה הרוחות הזה. אבנים עתיקות שנאנחו תחת המשקל שנשאו, והמתינו... לו. לבני בלק. זו הייתה המשפחה שלו, וזה היה ביתו. הייתה לכך משמעות. 

"עלו לחדריכם," פקדה קסיופיאה. "וסדרו את חפציכם. אשלח את גמדונת הבית לסייע לכם בקרוב. בשעה שמונה בדיוק אנא רדו לארוחת הערב." 

היא הסתובבה והחלה לפסוע לכיוון הדלת שבצד החדר, מזוודותיה מרחפות מאחוריה. אלכסנדר בלק, מצידו, הלך מיד אל המדרון שהוביל אל חדר העבודה שלו. לעיתים נדמה היה לרגולוס שדודו אינו עושה דבר מלבד עבודה ושיחות נימוסין. הוא לקח את מזודותיו והחל לעלות בעקבות שאר הילדים אל האזור בו שכנו חדריהם. מחשבותיו שבו אל התיאורים של משפחתו. 

הפעם ההיא לא הייתה הפעם היחידה בה תיאר כל אחד מבני דודיו באמצעות הגדרה כזו. הוא נזכר כיצד פעם ניסה להתאים לכל אחד מהם חפץ שייצג אותו. 
נרקיסה הייתה אבן חן. יקרה, יפהפייה, מבהיקה וקשה בהרבה מכפי שאנשים חושבים. היהלום שבכתרה של קסיופיאה בלק, שהוסיף לזהור גם כשהאחרים התעממו. 
אנה, לדעתו, הייתה משהו חי ופשוט בהרבה. פרח, אולי. עדין ומלא חיים ויופי זר, צמח בין פסלי השיש הטהורים של עולמם. 
ואילו בל... בל הייתה הקשה ביותר מבין השלוש. הא לא הצליח למצוא שום דבר שידמה לה או יגדיר אותה, שום דרך לתאר אותה בצורה שתעביר אותה נכון. לבסוף נאלץ לגנוב משפט מתוך אחד מספרי המוגלגים שלו, משהו שנכתב על ידי מתאר טוב ממנו בהרבה. ציטוט. "הנערה הזו... היא כמו מטר הגיצים שניתז כשאלוהים משחיז חרב.*" המילים האלו היו הדרך הטובה ביותר שמצא לתאר את בת דודתו המוכשרת. 

את סיריוס לא הצליח לתאר. הוא לא היה בטוח אם זה משום שלא מצא את המילים, או מפני שחשש ממה שהן יאמרו לו. 

ואילו הוא עצמו... זה לא היה קשה. הוא תמיד ידע מיהו. ציפור שחורה. אחד מבני בלק בכל המשמעות של זה – ודבר מלבד המשמעות של זה. הוא היה נוצת עורב, אולי. 

לפתע הבחין רגולוס שהגיע אל דלת החדר שלו. הוא ניער את המחשבות מראשו ופתח את הדלת, שחרקה קלות. צריך להזכיר להולי לטפל בזה, חשב. הוא חיבב את גמדונת הבית הקטנה של הטירה, בת דודתו של קריצ'ר. גמדוני בית רבים התגוררו בחוף סלאזאר, אף שהשתמר שם גם המנהג של משרתים אנושיים (לרוב בני מוגלגים). 

חדרו היה קטן אך מפואר למראה, ודמה במראהו לחדר שבכיכר גרימולד. טפט ירוק חלק כיסה את הקירות, ורגולוס תהה כמה שנים הוא נמצא שם. הזמן לא הותיר סימנים על דבר בחדר, אבל רגולוס התגורר שם בכל קיץ בחמש עשרה שנותיו וידע שהם שם כבר זמן רב. סמל בית בלק החרוט על הקיר – ציפור שחורה פורשת את כנפיה – עוטר בסילסולים הכחלחלים שהוסרו ממנו אי שם במאה השש-עשרה. 

בצד שולחן הכתיבה, מתחת לחלון, עמד ארון ספרים גדול. ספרי כשפים, היסטוריה ואגדות מילאו את שלושת מדפיו העליונים. שני המדפים האחרים, התחתונים, הוסתרו על ידי שתי דלתות עץ שננעלו במנעול קטן, שאבק כיסה אותו כמעיד שאיש לא נגע בו מהקיץ שעבר. 
כעת קרא רגולוס ברך מול הדלתות ושלף את שרביטו. הוא פקד על הולי שלא לגעת במדפים הללו ולא להזכיר אותם באוזני בני משפחתו, כדי להסתיר את סודו. עתה היה להוט לפתוח אותם ולשלוף את הספרים שהסתיר ביום האחרון לשהותו כאן בשנה הקודמת. 

קול צעדים מאחוריו הבהיל אותו. הוא מיהר לחטוף ספר מאחד המדפים הגלויים, והסתובב אל הדלת. להפתעתו, גילה את בת דודתו נרקיסה עומדת מולו. 
"אמא ביקשה שאודיע לך שמתקיים היום בערב נשף לכבוד תחילת הקיץ, וישתתפו בו כל בני המשפחות הנמצאים באי, כך שאתה מתבקש להתארגן ולהיות מוכן עם השקיעה." היא חייכה בציפייה נרגשת ואז העיפה מבט סקרני בספר שבידו. "מה אתה קורא?" 
רגולוס הביט בספר, וזיהה שמדובר בגירסה מוערת ל"מעשה בשלושה אחים", אחת האגדות הבודדות של בידל הפייטן שטהורי הדם קיבלו. הוא הראה לה את הכריכה. "אני רק מסתכל," שיקר. "את יודעת, בשביל העבודה ההיא שפרופסור צ'אנט נתן בשיעור לחשים עתיקים." 

נרקיסה חייכה. פרופסור צ'אנט נודע בכל הוגוורטס כמורה הנוטה לתת עבודות מוזרות, ולחשים עתיקים היה המקצוע האהוב עליה. רגולוס חש צער לעיתים עליה, על שלא תוכל לחקור אותו כפי שחלמה. לא נורא. כבוד בית בלק עמד במקום הראשון, ונרקיסה ידעה זאת ונהגה היטב – המוכשרת מבין בני הדודים בתחום. (ומלבד זאת, מחקר לא היה תפקיד יאה במיוחד לנשים). 
"או, העבודה הזו. בל השיגה לי בשבילה ספר ממדור המוגבלים על רונות אפלות. זה כנראה לא יעזור בעבודה – פרופסור דמבלדור אוסר על דברים כאלו – אבל זה מרתק. אנחנו לומדות ביחד. יש כמה לחשים ממש מרתקים בספר הזה שהייתי רוצה מאוד ללמוד להפעיל. תרצה לראות אותו? אנה מסרבת לעזור לנו. היא לא אוהבת את הקסמים האלה." 

רגולוס הנהן. "אני אבוא עוד מעט לראות. זה נשמע מרתק." 

נרקיסה הנהנה בהסכמה ופנתה לשוב אל חדרה, מנפנפת לו לשלום. הוא הניח שבקרוב תתחיל להתכונן לאירוע – בת דודתו מאז ומעולם העריכה את החשיבות שבהופעה ראויה, ואמה תמכה בזה מאוד. 
מבטו רפרף על כריכת הספר שלו כשדימויים נוספים נארגו במחשבותיו. הסיפור הזה תמיד הרתיעה אותו –  על האחים הפוגשים את המוות באמצע חייהם, ועל כמה קשה לבחור בחירה שתוביל אותך לסוף טוב. 

שלוש אחיות הפוגשות במוות בדרכן, הרהר. אחת לוקחת לה שרביט, עוצמה להביס בה את אויביה ולהיאבק על דרכיה – ומתה באותו שרביט. 
אחרת אינה מסוגלת להתרחק מהעבר, לשכוח את שאבד לה. (בסיפור, התגעגע האח לאהובתו שמתה בקרב.) הוא מנסה להוסיף ולהחזיק בהם – ומת באותה דרך. 
והשלישית נמלטת. מבקשת רק מחסה מפני זה שפגשה והגנה כשתלך רחוק רחוק מהגשר ההוא, שבו פגשה מוות על אם הדרך. 
מי מהן היא מי? תהה. ומהי הדרך הנכונה? 

מראה מוזר בחלון משך את תשומת ליבו. חלון חדרו של רגולוס, הימני ביותר בטירה, השקיף על שתים מהטירות האבודות. 
הטירות האבודות היו עדות להידרדרותם של הטהורים. בעבר, כשנוצר החוף, הוא הוענק לשתים עשרה משפחות טהורי הדם הנעלות ביותר, שהשגיחו על המשפחות הקטנות ונשאו את דמן בכבוד הראוי לו. כל אחת מהן בנתה לה טירה שתשתייך לה עד סוף הימים. 
בתחילה משלו שתים עשרה המשפחות בכבוד, אבל עם השנים הדרדרו אחדות מהן ואיבדו את עושרן, את טוהרן או את כבודן למסורתן ולמורשתן. את זכות המגורים בחוף המקודש. הטירות שלהן נותרו ריקות וחרבות עד היום. 

רגולוס התרגל זה מכבר למראן של טירת האחלמה וטירת הספיר הבודדות מול חלונו, אלו שאיש לא דרך בהן זה שנים רבות. אבל עתה, למרבה פליאתו, נראה אור בחלונות טירת הספיר. 

טירת הספיר הייתה ביתם העתיק של בני משפחת גונט, שדם סלית'רין זרם בעורקיהם. הם איבדו את מקומם בחוף לפני כמאתיים חמישים שנה, ולא יכלו להחזיק עוד בטירתם מרוב עוני. שושלתם נכחדה סופית כעשרים שנה לפני לידתו של רגולוס, עם מותו של ואנדרולו גונט באזקבאן (וכל טהור דם ראוי לשמו היה גאה מכדי לעשות דברים כמו שהוא עשה – או לפחות, גאה מכדי להניח לעצמו להיתפס). 

אז למה, אם כך, נראית דמות פוסעת במגדלה של טירת גונט? 
רגולוס לא ידע מה התשובה. הוא הניד בראשו וחזר אל ארון הספרים שלו – הוא כבר יברר אחר כך. 
הוא רכן שוב אל המדפים התחתונים, מעיף מבט לכיוון הדלת כדי לוודא שלא יתפס, ונקש בשרביטו בעדינות על המנעול. המנעול נפתח מיד, צונח בחבטה רכה על השטיח הכהה. רגולוס הניח אותו על השולחן, ופתח את הדלתות. 
אוסף ספרי המוגלגים שלו נח על המדפים. שדרותיהם מתקלפות ודפיהם מצהיבים, הוסתרו הספרים האסורים מעינם של כל טהורי הדם בחוף בין המדפים. רגולוס תהה כיצד מייצרים המוגלגים את הפלא הזה – זה מאות בשנים שלא כתבו הקוסמים (טהורי דם או שלא) ספרים עלילתיים. אחד מהם, כרך עבה שכריכתו שחוקה, נח על הצד, נוצת עורב מבצבצת ממנו כסימניה, אות לכך שלא גמר את קריאתו בקיץ הקודם. רגולוס הושיט יד והוריד אותו מהמדף. הוא זכר את הספר הזה, סיפור מורכב ומרתק שתהה לגבי המשכו שבועות רבים לאחר שנאלץ לנטוש אותו באמצע. הוא החליק את ידו לרגע על פני הטבעת הזהובה המצוירת על הכריכה, ואז פתח בעמוד שבו ננעצה נוצת העורב וקרא: 

היכן הם הסוס ורוכבו? אי הקרן תריע לקרב? 
היכן השריון והקובע, ושפעת השיער כזהב? 
היכן היא היד על הנבל ואודם האש המבוערת? 
היכן האביב והקיץ וזהב התבואה הנקצרת? 
הם חלפו כמטר על הגבע, כרוח נושבת באחו 
ירדו הימים במערב אל צל הגבעות אשר נחו 
מי יצבור עשנם של עצים שגוועו ונשרפו, 
או יראה השנים החוזרות מו הים, אשר עפו?**

* מתוך "שם הרוח" מאת פטריק רותפס. (ספר נהדר) 
** מתוך "שר הטבעות: שני הצריחים" מאת ג'.ר.ר טולקין. 
 

הפרק הקודם		הפרק הבא