שעת חצות

לא. לא לא לא. למה? הילדה הקטנה שנשלחה לפקח על הייזל ופרנק הייתה רק בת שתיים-עשרה. למה תמיד אנשים שהייזל מכירה יותר מיום חייבים להשתגע, להישרף, לטבוע, להתפוצץ או כמו עכשיו, להיות מועלים קורבן? היא חייבת לברר אם אבא שלה הטיל עליה קללה חדשה. למען האמת היא לא יכולה ליצור קשר עם אבא שלה, למרות שהמקום נשמע מושפע יתר על המידה ממיתוס מסוים. כאילו, מבוך, נערים ונערות שמועלים קורבן, מינוטאור? בדיוק כמו הסיפור, רק שאין מבוך או מינוטאור והקורבנות הם אלו שפונים נגד עצמם.

רו התחילה לעלות לבמה בצעדים זעירים, מביטה בבמה כמו איילה שקפאה מול פנסי מכונית. אף אחת לא התנדבה להחליף אותה, רק הרוח ששרקה בין הבתים הרעועים. הייזל נמלאה זעם תהומי כלפי הנערות האלה, שלכל אחת יש פי עשר סיכויים מלילדה הזו. אם היא יכלה אז היא הייתה מתנדבת. פרנק תפס בידה לפני שהיא תעשה משהו ממש טיפשי, כמו, אממ, לרוץ לבמה ולהרוג כמה חיילים.  לא משהו רציני, כן? 

"תזכרי שאנחנו לכודים בדיוק כמוהם" לחש פרנק והחווה בידו כלפי הבמה, שעכשיו נעמד עליה נער שהיה לגמרי ההפך מרו-כמה שהיא הייתה קטנה הוא היה גדול, כמה שהיא הייתה עדינה הוא היה חזק... הייזל נעמדה לידם על הבמה כשקראו בשמה. בכנות, הם יכלו להיראות כמו אחים. רו הזכירה לה את עצמה בגיל שתיים-עשרה, ולת'רש היו עיניים זהובות דומות למדי לשלה. יופי, היא מצאה עוד שני חברים חדשים ואף אחד מבינהם לא הולך לשרוד את החודש. אמרו לה שאנבת' ופרסי כאן, וגם חבורה משונה אחרת, כנראה לא חצויים אבל כן משהו אחר. נגד כל כך הרבה אין לאף אחד סיכוי, אפילו לא לה. בייחוד לא לה, אם היא רוצה להישאר אנושית.

כולם הולכים למות, בשביל הייזל בפעם השנייה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא