החופשה של הארי רון והרמיוני

בס"ד

הארי. מה זה השם המשונה הזה? למה לא קוראים לו דניאל למשל? השם הזה הולם אותו יותר, כך הוא חשב.

לאוטובוס עלה אדם רזה ובהיר עם תווי פנים מחודדים ושיער בלונדיני-בלונדיני, כמעט לבן. הארי חש שלא בנוח לנוכח אותו אדם והוא הרגיש שמשהו לא כשורה. מה הוא בכלל עושה פה על האוטובוס? אבל מוחו כאב כי ערפל כבד היה במחשבותיו, כמו התחושה המעצבנת שמתעוררים מחלום ומנסים להיזכר בו אבל הוא נמוג לאט לאט, וככל שמתאמצים יותר כך החלום הולך ונאבד.

פיונה הציגה את עצמה בדלפק הקבלה ואמרה להם לחפש עבודה. רון פותח את דלת החדר ומציג בפניהם את עצמו ואת הרמיוני. איש זקן נואם דרך החלון. פיונה נכנסת ונותנת עבודות לכולם. הארי מדווש על אופניו ומחלק מכתבי בתיבות דואר ביומו הראשון בעבודה. מכתב אחד הוא לא חילק, מכתב שהנמען היה הוא עצמו ולא היה רשום מוען. הוא החליט שיפתח את המכתב הזה יחד על שלושת שותפיו בסוף היום.

"מכתב משונה," אמרה הרמיוני בסוף היום הגיע מהר משחשבו. "באמת לא שמתי לב לכל הקפיצות האלה בזמן. אבל למה כל כך חשוב לו שנשמור על סודיות?"

"הוא כותב שסור שפיונה תדע, וזה מוזר כי היא עושה רושם של אישה נחמדה למרות שיש לה רק אף אחד," העיר דראקו.

"נכון, זה מוזר שלכולם חוץ מארבעתינו ומהזקן יש רק אף אחד! איך הם מסתדרים?" שאל רון.

"כי יש להם שני נחיריים באף הזה, רון," הסבירה הרמיוני, "לא כמונו שיש לנו שני אפים עם נחיר אחד בכל אף."

הארבעה המשיכו בשגרת יומם למשך כמה ימים כשהם מדברים חרישית על המכתב מבלי שפיונה יודעת על כך. הארי פגש פעם אחת את הזקן מהיום הראשון אבל הדבר היחיד שעשה זה להתוודות שהוא כתב את המכתב ולהיעלם.

"מידע מעניין," הרמיוני העירה בסוף אותו היום, "אבל למה הזקן הזה מתעניין רק בך?"

"הוא גם הסביר לך מה הקטע עם היד שלו?" שאל רון.

כולם הביטו בו בבלבול.

"מה, לא שמתם לב?" שאל רון, "היד שלו הייתה שחורה לגמרי! כאילו קיללו אותה או משהו!"

"כאילו קיללו את מי?" פיונה שאלה. היא עמדה בפתח החדר ונראה שזה עתה נכנסה.

"אותך," רון אמר לה, "למה יש לך רק אף אחד?"

"למה לכם יש שני אפים? אתם צריכים לסיים את המשימה שלכם ואז תהיו כמו כולם!" ענתה פיונה ויצאה משם.

"משהו לא טוב קורה במקום הזה..." דראקו אמר בקדרות, "הזיכרונות שלנו, הפנים של כולם, פיונה הזאת, הזקן ההוא... מסתירים מאיתו את האמת. וגרוע מזה, עושים מאיתנו צחוק!"

"אולי במחשב של פיונה נמצא מידע?" שאל הארי, "היא נמצאת עליו כמעט כל הזמן ובטוח יש שם משהו."

"אז נסתכל מה יש שם," הרמיוני פסקה, "דראקו, אתה תישאר פה כשאני, רון והארי נרד למטה ונגרום לפיונה לעלות לחדר. נמציא לה איזו בעיה שתגרום לה לעלות. נגיד לה שאתה.... ננעלת בשירותים, כן."

"מה? מה זה הרעיון המשונה הזה?" דראקו נבעת אבל הרמיוני החליטה וזהו. היא ירדה מטה יחד עם הארי ורון ומשאירה את דראקו לנעול את עצמו בשירותים.

"שוב הקפיצות האלה בזמן, כמו שהזקן ההוא כתב לך במכתב," אמרה הרמיוני כששלושתם רכנו מול המחשב בדלפק הקבלה. פיונה לא הייתה שם.

"זה ממש מסוכן, יכול להיות שבקפיצה הבאה היא תתחזור. מה נעשה נגד זה?" שאל הארי.

"שלום, פה זה לוטוס?" שאל איש נמוך, שמנמן וקירח.

"כן, אפשר לעזור?" פנה אליו רון בחיוך כשהארי והרמיוני רכנו מול המחשב. הרמיוני הקלידה במהירות, נראה היה כאילו היא מצליחה במשימתה, והארי רכן לצידה והביט במסך.

"שלום לך רון," אמר הקירח השמן, "שמי גרגורי. רציתי לדעת הכין פיונה."

"פיונה עלתה לחדר לחלץ מישהו שנתקע בשירותים," ענה רון מבלי להניד עפעף, "ואיך אתה יודע את השם שלי?"

"מה זאת אומרת?" שאל גרגורי בחיוך, "כולם מכירים אותך ואת הארי, הרמיוני, דראקו ואלבוס."

"מ-מה?" שאל רון בפליאה כשראשו החל לכאוב פתאום.

הארי חזר הביתה לאחר עוד יום עבודה מפרך כדוור. הוא שם לב שהוא מגיש בקפיצות בזמן יותר ויותר. הוא הוציא מכיסו פתק שהרגיש שם פתאום, עליו נכתב: "זה זמן חלום, שים לב לזה..." בכתב יד מסתלסל. בבית חיכו לו הרמיוני, רון ודראקו.

"אז יש אחד בשם אלבוס שהוא כנראה כמו ארבעתינו," הרמיוני לחשה, "אבל הוא לא איתנו. וחשוב שנשמור על שקט כי פיונה מלחיצה אותי."

"ומה ראיתם במחשב?" שאל דראקו.

"לפני הקפיצה הספקתי לראות משפט חוזר על עצמו פעמים רבות," היא ענתה וכתבה על נייר את המשפט הבא: "דמבלדור מסוגל למצוא את השער ולהוביל בו את הרביעייה ולכן יש לעצור בעדו". הרמיוני קרעה את הנייר במהירות כשהיא מנמקת: "אסור לפיונה לדעת שאנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים."

"אז יש שני אנשים שהם כנראה בצד שלנו, אם בכלל אפשר לעשות פה חלוקה לצדדים," הסיק דראקו.

"כן, יש את דמבלדור ויש את אלבוס. אנחנו צריכים למצוא אותם איכשהו ולגלות איך הם קשורים לזקן," הוסיף הארי, "אני כנראה אפגוש אותו מחר."

"והרביעייה הם כנראה אנחנו," רון לחש, "והשער זה כנראה

הארי שם לב שלקפיצה הזאת התווספה גם תחושה מוזרה. הוא שוב מצא את אותו הפתק בכיסו והחליט להתעלם ולדווש על אופניו בעודו מחלק את הדואר. כל אחד היה יכול לדחוף לו פתק לכיס, אפילו פיונה איכשהו. אולי היא עושה את זה ברגעים בהם הזמן קופץ כך סתם. הארי חש שוב תחושה מוזרה.

"גם אתם הרגשתם את זה?" שאל רון, "הייתה תחושה שהתלוותה לקפיצה בזמן! קורה פה משהו!"

"כן, ואלה היו שתי קפיצות מאוד תכופות," ציין דראקו, "כאילו קורה משהו שלא רוצים שנדע."

"הו לא, זה קורה שוב!" הארי לחש בפחד.

הוא שוב רכב על אפניו וחילק את הדואר רק שהפעם הוא כמעט דרס את הזקן.

"מי אתה?" שאל הארי, "למה אתה נותן לי את המכתבים האלה? מה קורה פה?"

הזקן מיהר להשתיק את הארי. הארי ראה שלזקן יש זוג משקפיים בצורת חרמש על עיניו.

"הלוואי שידעתי," ענה הזקן בעצב, "אני רק יודע שאנחנו מוכרחים לצאת מכאן. אני עושה ככל שביכולתי לעזור לכם אבל זה הדדי. כלומר, גם אתם צריכים לעזור לי."

"איך נעזור לך?" שאל הארי, "הדבר היחיד שאנחנו יודקעים הוא שחוץ מאיתנו יש בעסק הזה עוד שניים."

"עוד שניים?" שאל הזקן.

"כן, אלבוס, דמבלדור, זה כל מה שאנחנו יודעים," לחש הארי בתשובה.

אורו עיניו של הזקן למשמע המילים "אלבוס דמבלדור" אבל האור כבה במהירות. "אני לא יודע מי אלה, אבל אני לא יכול לומר שלא שמעתי את השמות האלה מעולם. הם מוכרים לי מאיזשהו מקום. מי אמר שאלה אנשים בכלל? אולי דמבלדור זה קבוצה של אנשים? אולי אלבוס ודמבלדור הם אותו אדם? הלוואי שיכולתי לעזור לך, נערי, אבל אינני יכול לעשות דבר. אינני זוכר את שמי. אולי אני הוא אותו אלבוס דמבלדור ואינני יודע זאת," הוא צחק.

"מה נעשה?" לחש הארי, "דמבלדור..." הוא מלמל.

הזקן זמזם כמו דבורה. "אני יכול לומר לך שברגע שתדע את שמי אתה תדע הכל, וגם אני אדע מדוע אני כאן. אם אני באמת אלבוס דמבלדור כנראה שהיינו יודעים הכל."

הארי הביט בזקן בפתאומיות.

"זה לא נכון!" הוא לחש לחישה רמה, "זה כי אנחנו בכלל לא משייכים את השם הזה אליך! אם זה באמת השם שלך אנחנו צריכים לחשוב שזה השם שלך!"

הזקן נראה מבולבל.

"אני אסביר," הארי המשיך, "אנחנו חושבים שהשם הזה לא שייך לך ולכן לכאורה אנחנו לא יודעים את השם שלך. אבל אם נשכנע את עצמינו אחרת..."

"מחשבה יוצרת מציאות!" לחש הזקן בהתלהבות, "הארי, אתה גאון!"

"וכדי להוכיח את זה אני אומר לך שהשם שלך הוא אלבוס דמבלדור," הארי לחש בחיוך מנצח. "אם זה באמת השם של הזקן הזה, עכשיו כל הבלבול ייעלם!"

הזקן הביט בהארי. "נכון, אתה צודק!" הוא לחש. הארי הרגיש איך זיכרונותיו שבים אליו. איך הוא חווה את אותו הדבר כבר שלוש פעמים באותו מקום משונה, איך הוא עובד כמו דוור פעמיים, איך הוא, רון, הרמיוני ודראקו שכחו אלה את אלה והכירו אלה את אלה בכל פעם מחדש, איך נסע שוב ושבו באוטובוס והגיע שוב ושוב ושוב לבית לוטוס, וגם א כל מה שקרה לפני שהגיע לשם - איך הוא, רון והרמיוני פגשו את דראקו ליד רכבם ההרוס, איך נסעו לחופשה, איך הוא ודראקו השלימו, איך הארי ניצח את וולדמורט, איך הוא למד בהוגוורטס... הארי נזכר בכל חייו. אבל סימן שאלה גדול עדיין היה במוחו, אחד כזה שצועק "מה לעזאזל קורה פה?! מה זה המקום המוזר הזה?! מה פיונה רוצה מאיתנו?!".

"זה באמת השם שלי!" התלהב בלחש דמבלדור שעכשיו הארי זיהה אותו, "אני אלבוס דמבלדור! והצלחנו לפתור את זה בלי שפיונה החזירה את הזמן לאחור באמצע!"

"ומה עכשיו?" לחש הארי.

דמבלדור הוציא דף ועט והחל לשרבט במהירות. "זה מאוד מסוכן לומר הכל, היא עלולה לשמוע," הוא אמר בעודו כותב, "לכן אני כותב לך את כל מה שאני יודע. מחר, אם לא תהיה איזושהי קפיצה, ניפגש כאן ואתה תחזיר לי מכתב עם כל מה שאתם יודעים." דמבלדור סיים לכתוב והושיט להארי את המכתב. "תקראו את זה בדירה הזאת שלכם," הוא לחש להארי, "דרך צלחה."

"פרופסור דמבלדור," הארי לחש, "התגעגעתי אליך."

דמבלדור חייך. "זה מתוק, הארי, אבל אין זמן! סע הביתה והראה לחבריך את המכתב!" והארי עשה כדבריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא