כתוב בדם

אני כושלת לחדר שהאיש מהקפיטול הראה לי, המומה. לא אמורים להיות מתנדבים ממחוז שתיים עשרה. לא אמורים להיות מתנדבים לא קרייריסטים נקודה. פתאום אני מבינה שהנערה הכחושה ממחוז שתיים עשרה חושבת שהיא יכולה לנצח.

אני נופלת למיטה הענקית, בקושי שמה לב לטפט הפירחוני, לסדיני המשי, לשמיכות הסאטן ולכריות הקטיפתיות, ומקווה שאזכה לשינה שקטה.

כמובן שהתקווה שלי לא מתממשת ואני זוכה בחלום זוועה. בחלום אני בזירה, ויודעת שאני חולמת, אבל זה לא מרגיש ככה. אני מרגישה את האימה, את הפחד המשתק. מולי עומדת הנערה ממחוז שתיים עשרה חמושה היטב. היא מחייכת חיוך שמשום מה נראה מוזר עליה, מודבק. הפנים שלה מתחילים להשתנות, ואני מוצאת את עצמי מול העתק מדויק שלי. "זו או אני או את" היא מושכת בכתפיה באדישות. ואז משספת לי את הגרון.

אני צורחת, והצרחה מעירה אותי. אני רואה את קייטו בפתח חדרי, מסתכל עליי במבט שואל. "מה זה היה לכל הרוחות?" אני מסמיקה עד מעל האוזניים, כועסת שתפסו אותי בעמדת חולשה. "חלומות רעים" אני פולטת. הוא מושך בכתפיו והולך. 

חבל. חסרה לי נוכחות אנושית נורמלית במקום הזה.

בבוקר רוונה מעירה אותנו בצווחות על זה שהיום אנחנו נפגשים עם הסטייליסטים שלנו. יופי. מה עוד היה חסר לי? במהלך ארוחת הבוקר אנחנו מנהלים שיחה קלילה, לא מזכירים אפילו ברמז את אתמול בלילה. לאחר מכן מפרידים בנינו ושולחים אותנו לחדרים שבהם יכינו אותנו.

השעתיים הבאות הן הסבל של החיים שלי.

שאלה-

מישהו רוצה שאני אכתוב את משחקי הרעב מהצד של עוד מיועד? אם כן תינשפו לי את השם של המיועד ונקודות מפתח שיעזרו לי ( כמו שיפים וכאלה)

הפרק הקודם		הפרק הבא