בטוחה ומוגנת

זה היה כאילו פשוט מדי. העיניים שלי התרוצצו- מחפשות את המלכוד ללא הרף. אני מביטה בעיניים של ת'רש שמחייכות אליי באישור. זה קרה. זה באמת קרה.
הרגשת גאווה ממלאת אותי.
ברחנו.
אבל משהו בבריחה הזו לא מושלם, וזה מציק לי. השמירה עלינו הייתה רשלנית מדי, אפשרה לנו לברוח. הפרצות בשמירה שעד עכשיו הייתה בקפידה כמעט וצרחו את השם שלי כדי שאברח דרכן.
המשכתי לרוץ, אבל באופן איטי יותר. ת'רש האט בעקבותיי, ואני חיפשתי דמות שתארוב לי מאחורי כל בניין, איזה שומר סמוי שיצחק עליי שהאמנתי לזה לרגע. אני תוהה אם ככה זה למועמדים במשחקי הרעב- הם בחיים לא ירגישו בטוחים. ת'רש לא קצר רוח כשאני מתעכבת לבדוק את הסמטאות. הוא מגונן עליי.
היינו באולם האימונים, שהשם שלו מזכיר לי באופן ישיר את חדר האימונים לפני שנכנסו לזירה. אבל לא- זה חדר להתאמן על הסיצנות שלנו, וקולות צעקות הכאב שלנו לא מהדהדות בו. גם לא פרצי הלעג או התרברבויות מי ינצח. רק שקט. אנחנו מדברים והשומרים שלנו עייפים ומעדיפים להתבונן מרחוק או לנמנם לשנייה. הבמאים והמצלמות שטרחו להנציח את החזרות נעדרו משום מה, והדרך הייתה פנויה עבורי כדי לברוח. גם ת'רש שם לב לזה, ובלי לדבר מילה שנינו יצאנו אחד בעקבות השני אל החופש.
אבל למה אין אף אחד בעקבותינו? למה שאר המועמדים לא בורחים לחופש אף הם?
הדרך מאחורי היא מדרון ישר- הייתי רואה אם מישהו נוסף היה יוצא דרך הדלת.
אני מרגישה דקירה קלה שבקלות, בכתף שלי. זבוב, או דבורה- אם לשפוט לפי כמות הכאב שבאה בגל. ת'רש עושה קולות מוזרים.
אני מרגישה חום פתאומי ונשנקת.
הרגליים שלי כושלות.
משהו כאן לא טוב. לא טוב. זה מתנגן לי במוח כשאני נאבקת בעצמי כדי להצליח לנשום.
זו לא הייתה דבורה.
אני שולחת את היד שלי לכתף במאמץ רב ותולשת ממנה חפץ חד שננעץ בה. אני לא מרגישה את הכתף. החולצה הנקייה שלי נכתמת בדם דם דם דם. לפי אנקת הכאב שת'רש מסנן בעל כורחו אני יודעת גם בלי להסתכל שגם הוא נעקץ. לפני שהעיניים שלי נעצמות, אני מצליחה לראות שהדבר המתכתי שהוצאתי הוא עוקץ שפותח במעבדה. כלומר, צרעות ציד. אני מנסה להגיד לת'רש להוציא את זה כי אם ישאיר זה יתנפח עד שיהרג, אבל הקול שלי אבוד. וכשהעיניים שלי מצליחות לראות רק היבהובי אור, אני סוגרת על העוקץ את כפות ידי.
משהו לאחוז בו.
****************
אני מתעוררת בחדר נקי ולבן. יש בו שולחן לבן נמוך עם כיסא לבן נמוך. זה שולחן איפור. אני ממצמצת ומדדה לעברו. יש עליו מספר קרמים ואיפור שאני לא מכירה, ואז אני מזהה- מייקאפ לאור בהיר. אה! אני כמעט צוחקת בתערומת. הם לא ציפו שאהיה פה. זה לא עבורי.
החדר לא מזכיר במאום את התא שבו שכנתי לאורך כל הזמן- הוא מרווח ונקי. אני נושמת את ריח נקיות- שכבר הרבה זמן לא טעמתי כמוהו. מצעי המיטה שלי לבנים, למראה שעל הקיר יש מסגרת לבנה, והחלל הגדול ריק מדי לטעמי. על הרצפה הלבנה מבריקה שטיח לבן. הכל בחדר הזה בהיר כל כך.
אני נעדמת מול המראה. הכל כל כך לבן, חוץ ממני. אני כתם שחור על נקודה לבנה וטהורה.
השיער השחור שלי מקורזל, פרוע, על הפנים שלי סימני השינה לא התפוגגו. מתחת לעיניים יש לי שקים שחורים והעצמות שלי בולטות מדי.
אני מרגישה כאילו כל פריט בחדר גורמם לי להיות חריגה- הספה מהעור הלבן, שאני יושבת עליה ונזהרת לא ללכלך. היא נקייה מדיי, רכה מדיי, וקל לי מדי לסמוך עליה ולתת לה לשאת את משקלי. אני גוערת בעצמי לקום ממנה. אסור לי לסמוך על אף אחד.
אני בוחנת את החדר- על המיטה, בין שיפולי השמיכה יש עוקץ. אני נזכרת לתהות איך הגעתי לפה. מה קרה לת'רש- הוא חי או מת? איך הם מצאו אותי. איך הם לא ראו אותי. אבל למה הם נתנו לנו לרוץ כל כך הרבה זמן? למה הם לא פשוט ירו בנו וזהו?
אני מרגישה חלשה. הם שוב תפסו אותי.
אני מרגישה בושה ואני אוחזת את לחיי הלוהטות בידי הצוננות.
אני מחפשת כיס נסתר בבגדים שלי, ובסוף אני מוצאת אחד- על המרפק שלי- אני מוציאה חלק מהריפוד שגורם לכתפייה להתרומם לגובה רב יותר, ומכניסה לבפנים את העוקץ. לא ברור לי למה, אבל אולי זה יהיה שימושי. זה גם משהו שמשתתפי משחקי הרעב עושים- לא מוותרים על שום פריט שעלול להיות יעיל וחיוני לשרידה בהמשך.
אני מנסה להכין תוכנית פעולה- משהו כדי לשמור על השפיות שלי. בעדיפות ראשונה- לצאת מפה ולמצוא את ת'רש. בחיים, אני מקווה, למרות שאני לא ממש מבינה מה קורה למי שמת כאן, ואם בכלל אפשר למות כאן. אבל אני יודעת שאפשר להרגיש כאן כאב, ומבלי משים את מגרדת את המקום שבו העוקץ ננעץ בי. אני מבחינה שהנפיחות נעלמה. כלומר ישנתי כמה ימים. שלוש? ארבע? ת'רש כבר התעורר? הוא גם דואג לי, או שהוא צריך להיות עסוק יותר בלדאוג לעצמו?
שלב שני, אנחנו מוצאים דרך לברוח מכאן. שלב שלישי, אנחנו בורחים מכאן. שלב רביעי, אנחנו מסתתרים במקום שלא יכולים להגיע אלינו, מקום נחמד- גן עדן שבו אפשר לחיות בשלווה.
קול בתוכי רוטן. להאמין בגן עדן ולחיים מאושרים של אחרי-המוות זה פנטזיות לילדים קטנים.
ושאנשים יגידו מה שיגידו, אבל אני לא ילדה קטנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא