חיים שקטים? לא אתה תקבל הכל, חוץ מזה.

"אני שונא אתכם!" צעק דראקו.

הוא לא הבין איך העיניין הדרדר לרמה הזאת.

הוא קשור בחבלים חזקים שמונעים ממנו לזוז או לעוף ועינייו מחוסות.

הרכב זז והוא גילה שהוא נוסע בניגוד לרצונו למקום שהוא הכי לא היה רוצה להיות בו.

הרכב נעצר.

"צא." אמר קול נשי ויד חזקה תפסה את דראקו והוציאה אותו מהמכונית.

כיסוי העיניים נפל מעיניו.

"אתה תלך לראות את ההורים שלך אם תרצה ואם לא!" אמרה אליסה.

קרטר הנהן מאחוריה.

"אבל. אני. לא. יכול" אמר דראקו.

"בעיה שלך." אמר קרטר והוריד ממנו את החבלים.

קרטר, אליסה, סיידי, קליאו וזיה דחפו את דראקו לכיוון דלת המסעדה.

דראקו העיף בהם מבט עצבני אחרון ונכנס.

"אני לשולחן של מאלפוי." אמר למלצר המשותק מפחד ותדהמה.

אי אפשר היה להאשים אותו.

הצלקות שעיתרו את גופו של דראקו היו רבות מספור.

המלצר הצביע על השולחן.

דראקו החל לצעוד בצליעה קלה.

שולחן אחר שולחן.

נראה היה שהזמן עצר מלכת.

רק דראקו המשיך להתקדם.

ילדה קטנה משולחן אחר הביטה בו בבהלה.

זוג נאהבים עצרו רגע לפני שהתנשקו והביטו בו.

פעם כולם היו מביטים בו.

בנים בקינאה ובנות בהערצה.

היום, בני האנוש כולם הביטו בו בפחד אך החרטומים...

בשביל החרטומים הצלקות היו סימן לכך שהאדם שמולם גיבור.

שני אנשים בלונדיניים קמו ממקומם בשולחן האחרון.

דראקו נעצר מולם והביט בהם.

דמעה נפלה מעינו של הגבר.

זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שדראקו ראה אותו בוכה.

"דראקו" מלמלה האישה כלא מאמינה.

"אמא, אבא."

למרות שרק שניות אחדות לפני כן דראקו נאבק בחבריו שגררו אותו לפגישה עם הוריו, זה היה מבחינתו אחד הרגעים המאושרים בחייו.

ת.ב?

הפרק הקודם