אף אחד לא חשב שזה יכול לקרות

קוראימים יקרים, הגענו לסיומו של הפאנפיק. *סניף*

אני חייבת לומר שנהנתי מאוד מהתגובות המפרגנות שלכם, אתם מדהימים.

טוב, אז בפעם האחרונה לפאנפיק זה, תהנו!

מירטל פרצה בסערה אל חדר השירותים הריקף מתייפחת.

היא התרוצצה בכל בית הספר, אך שום סימן לנער הרשע שגרם לה כאב כה רב לא נמצא.

היא נרעדה, מעסה את שרירי רגליה הדואבים.

"למה," לחשה. "למה דווקא אני?"

רחש נשמע מחוץ לתא בו מירטל התגרה.

"מי, מי, מי זה?" קולה החלוש נשמע. "זה השירותים של הבנות... תסתלק מכאן!"

היא פתחה את דלת התא חרש-חרש, ופגשה באיני האודם הגדולות.

מירטל צנחה כמו אבן על רצפת השירותים, מתה.

טום צנח על ברכיו ליד גופתה.

"אני מצטער, מירטל..." מלמל. "אני... אני... אני אוהב אותך."

ושפתיה השקופות יצרו מילים שאף אדם לא יכול היה לשמוע.

"גם אני אוהבת אותך."

וכך נגמר סיפור על נערה שמתה, על נחש גדול ועל לב של נער שהפך לאבן, ולא היה יכול לאהוב עוד.

כך נגמר סיפורם של הבסיליסק, מירטל, וטום רידל, הלוא הוא וולדמורט.

הפרק הקודם