עשן ומראות

אני ממש שמחה שהפאנפיק מעורר עניין. אל תדאגה, אני לא נוטשת את כוכב השחר, גם אם ייקח לי עוד זמן לסיים אותו. בינתיים הפאנפיק הזה עוזר לי לרענן את המוזה שלי

קריאה מהנה (:

פרק 3:

בינותינו

רג'ינה נסעה אל השכונות שהטיבה להכיר במערב העיר, הרחק מגורדי השחקים ובנייני הפאר שסביב הנהר. בנסיעה בעקבות פסי הרכבת שהובילו אל ניו- אורלינס הבתים מסביב נהיו ישנים יותר, האנשים עניים ויפים פחות. זה היה מקום בו לכל אחד היה סוד. רג'ינה הרגישה שם בבית יותר מאשר בכל מקום אחר עלי אדמות.

היא חנתה מול פאב שזה עתה נפתח לסועדים. זה היה בין המקומות היחידים בהם ישבה יותר מפעם אחת. החלל בפנים היה אפלולי וריק, הכיסאות הפוכים על הבר. הם התיישבו בתא מבודד בירכתי הפאב ורג'ינה סימנה לבעלים שסידר מאחורי הדלפק להביא תפריטים.

הבריטי, שלא פצה את פיו במהלך כל הנסיעה, לא הסיר את הכובע שלו למרות האפלוליות הקרירה. כשבעל המקום פרש מולם תפריטים כלאחר יד הוא משך את המצחייה מטה, כאילו על מנת להסתתר מהעניים שכלל לא התעניינו בקיומו.

הוא הזמין כריך וכוס קפה. רג'ינה הזמינה את אותו הדבר, רק שבמקום קפה לקחה בירה. לאחר הביקור אצל אימה היא התמוטטה במיטתה באפיסת כוחות וישנה עד הלילה. מאז היא הייתה ערה, רודפת את דירתה ואת הרחובות בחוסר נחת, רדופה מחשבות. לכן שעת הבוקר הזו הרגישה עבורה כמו שעת צהריים מאוחרת, מנומנמת.

הם לא דיברו עד שההזמנה הגיעה ובעל המקום חזר לעיסוקיו. השתיקה כבר העיקה על רג'ינה, אבל בניגוד אליה, לא נראה שהיא מפריעה להארי. הוא לגם ארוכות מהקפה הרותח ואז נגס בכריך. למרות שהוא אכל בידיים היה בו נימוס אירופאי שנראה כמעט מגוחך בעיניה.

רג'ינה כרסמה את הכריך שלה בלי תיאבון מרובה. היא מעולם לא נהגה לאכול הרבה, והמפגש המערער עם אימה ביום שלפני גרם לה לאבד את התיאבון לחלוטין. היא המשיכה לחכות בקוצר רוח שהארי יתחיל לדבר.

רק כשסיים כמעט מחצית מהכריך הוא עצר וניקה את פיו במפית.

"אני לא יודע מאיפה להתחיל," הוא הודה, עניו נעוצות בקפה שבספל. "יותר קשה לדבר על זה משחשבתי. כשאני עברתי את השיחה הזו הייתי בן אחת- עשרה. בגיל הזה הרבה יותר קל להתרגל למחשבות כאלה מאשר בגיל הזה... אם זה לא גס רוח, אפשר לשאול בת כמה את?"

"תשע עשרה," היא השיבה לאחר שלגמה מהבירה, לא מבינה איך זה קשור. "כן, אני יודעת שאני נראית מבוגרת יותר..."

"אני מכיר את התחושה. לי מלאו שמונה- עשרה לפני חודשיים."

רג'ינה ניסתה לא לגלות את תדהמתה, אבל זה היה קשה. המבט בעניו של הארי והמסכה הרצינית על פניו גרמו לו להיראות כמו גבר שעבר את אמצע שנות העשרים של חיו. היא לא הייתה מאמינה שהוא צעיר ממנה.

"החיים לא נדיבים בתחום הזה, במיוחד לאנשים שראו דבר או שניים," הארי אמר, מסיים את הקפה. "אני צודק?"

לרג'ינה לא הייתה סבלנות לשיחת החולין הזו. היא השעינה את מרפקיה החשופים על השולחן הדביק. "אמרת שתיתן לי תשובות."

"אני מגיע לזה," הארי אמר, לראשונה מאבד מעט את קור רוחו. "זה לא פשוט להסביר. תראי, כשהייתי ילד דברים מוזרים קרו סביבי כל הזמן. דברים שלא ידעתי להסביר. קצת כמו הדברים שקרו לך בימים האחרונים. את היית במצוקה קשה, ובהינד עפעף ניצלת ממוות בטוח."

"זה לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לי," רג'ינה הודתה. "דברים מוזרים קרו לי מאז שאני זוכרת את עצמי. מצאתי דרך לנצל אותם לטובתי, לעבודה שלי..." היא חשבה לספר לו על אימה, שהייתה שיא המוזרות בתחום הזה, אבל התחרטה. זה היה אישי מידי.

"תני לי לנחש. בכל פעם שאת במצב קשה, כשאת דואגת, מפחדת או מתוחה, משהו קורה ומחלץ אותך מהמצב בדרך פלא?"

רג'ינה הנהנה בחשש. היא מעולם לא דיברה על זה עם אף אחד, אפילו לא עם אימה. אבל הזר המוחלט הזה הבין אותה, גרם לה להרגיש יציבות. וזה היה מוזר, כמו שמלח שנסחף בים ימים ארוכים מרגיש בחילה על היבשה המוצקה.

"המצב שלי היה בדיוק ככה. אני פשוט חייתי עם המוזרויות, ניסיתי להתעלם מהן. עד שיום אחד הגיע מישהו לקחת אותי מהדודים שלי – חייתי אצלם מאז שהייתי תינוק – והוא הסביר לי שאני קוסם."

רג'ינה לא הצליחה לבלום נחרת צחוק. הארי פנה לסיים את הכריך, לא נראה מופתע או נעלב מתגובתה. זה הוריד את החיוך מהפנים שלה.

"אתה צוחק, נכון?" היא אמרה בחוסר וודאות. הוא נראה רציני ושגרתי לחלוטין, לא צוחק עליה או בוחן אותה. הוא גם נראה שפוי לגמרי, מבטו חד וממוקד.

הוא הנד בראשו. "ממש לא."

"אז מה אתה מנסה לומר לי?" היא רצתה להאמין שהוא משוגע אבל היא התחילה לרצות להאמין שהוא מדבר אמת. היא ווידאה שאיש לא מאזין להם. "אתה מנסה להגיד שאני... מה? קוסמת?"

"מכשפה," הוא תיקן אותה, מותיר בצלחת רק פירורים. "אני חושב שאני אזמין עוד קפה..."

"חכה רגע." קור הרוח שלו בלבל אותה. "זה לא יכול להיות. אין דבר כזה קוסמים ומכשפות..."

"תגידי לי את." הארי סימן לבעלים שהוא רוצה למלא את ספל הקפה.

הבעלים ניגש ורג'ינה השתתקה. ההיגיון הבריא אמר לה לקבוע שהארי הוא עוד חולה רוח שמאמין בצדקתו שלו, אבל במחשבה מעמיקה היא לא הייתה מסוגלת להכחיש שאין באמת הסבר אחר למוזרויות בחיה.

הארי הודה לבעלים בחיוך והאיש עב הבשר והזועף הסתכל בו במבט עקום לפני שהתרחק. הנימוס הבריטי היה צורם באזור המוזנח הזה של ניו- יורק.

"אם באמת יש אנשים כאלה בעולם, למה אף אחד לא יודע על קיומם?" רג'ינה ניסתה להתקיל אותו.

"יש הבדל בין לדעת לבין להאמין," הארי השיב, מוסיף סוכר לקפה הטרי. "דברים קסומים ומוזרים קורים בעולם בכל יום, אבל המוגלגים מעבירים את זה על סדר היום כי, כמו שאמרת בעצמך, 'אין דבר כזה'."

"מוגלגים?" רג'ינה נזכרה בדיאלוג שבחדר החשוך בבניין הסחר. האישה המשונה – האישה שהייתה, מה, מכשפה? – כינתה אותה מוגלגית.

"אנשים חסרי כוחות קסם," הארי הסביר, מחווה בראשו אל הבעלים שנאבק בפנים אדומות עם ארגז בירה עקשן. "למשל הלילה בו נפלת מגובה שישים ושש קומות. אני בטוח שלא מעט אנשים ראו מה שקרה. אבל כולם המשיכו בחייהם, משכנעים את עצמם שהיה לזה הסבר הגיוני. זה טבעי. אני עשיתי את זה לפני שגיליתי את האמת. את עושה את זה עד היום."

"יש הרבה אנשים כאלה?" רג'ינה שאלה. התהיות התחילו להציף אותה. במקום מסוים היא חשבה שאם תחפור עמוק מספיק תמצא חור בהסברים של הארי והיא תוכל להוכיח שכל השיחה הזו היא בדיחה מרושעת.

"לא הרבה. באירופה יש יותר, אבל כאן, באמריקה, מעטים מאד."

"אז מה, אנשים פשוט מתעוררים בוקר אחד ומגלים שיש להם כוחות קסם?"

"ממש לא. אנחנו נולדנו עם הכוחות שלנו. את פשוט מעולם לא למדת להשתמש בהם כראוי, לכן הם מתפרצים ברגעים של רגשות חזקים. לרוב הקוסמים והמכשפות יש אבא או אימא שמלמדים אותם מגיל צעיר, אבל לפעמים כוחות קסם צצים אצל מישהו אחרי הרבה דורות של מוגלגים. בדרך כלל הקהילה המקומית מוצאת אותם ולוקחת אותם תחת חסותה."

"אז למה אף אחד לא מצא אותי?" רג'ינה שאלה.

היא לא רצתה להישמע חשדנית או נפגעת בשום אופן, אבל היא לא יכולה הייתה שלא לתהות מה השתבש. היא הייתה לבד, ברחובות, מגיל 12. למה אף מכשפה או קוסם טובי לב לא לקחו אותה משם, לימדו אותה? אולי הם לא ידעו מה קרה לאימא שלה. אולי הם חשבו שהיא תלמד אותה...

לראשונה בשיחה הארי נראה מעט לא בטוח בעצמו. הוא הזיז הצידה את הצלחת הריקה שלו, כאילו להסיר חוצץ ביניהם. הכריך של רג'ינה עדיין היה כמעט שלם.

"אני חושב שכן מצאו אותך," הוא אמר לבסוף. "אבל אולי הם חשבו שאת מבוגרת מכדי ללמוד, אז הם הסתפקו בלפקוח עליך עין – "

"על מה אתה מדבר? מי זה 'הם'?"

"אמרת לי שאת מעולם לא פגשת את המעסיק שלך, מאז גיל שש- עשרה."

"אתה רוצה לומר לי... שהוא גם... כזה?"

"קוסם," הארי הבהיר. רג'ינה הסתכלה לכיוון בעל המקום. הוא דיבר בטלפון, ולא נראה שהוא שומע אותם. "או מכשפה. בהחלט. זה נראה לי הסבר סביר מאד. איזו עוד סיבה יש לו לשמור על סודיות כזו?"

"לא יודעת," רג'ינה השיבה בסרקסטיות. "אולי כי הוא עבריין מבוקש?"

"אם ככה, למה הוא לקח דווקא אותך?" הארי החזיר באותה נימה. "לא שאני מזלזל ביכולות הריגול שלך או משהו – "

"אני לא מרגלת!" רג'ינה רטנה בחדות.

הארי נשען קדימה, כך שפניהם היו קרובות מאד מעל השולחן. "לקחת ילדה בת שש- עשרה ולתת לה עבודה כזו, זה לא עניין של מה בכך. איזו ערבות הייתה לו שילדה, קשוחה ככל שתהיה, תצליח לבצע את המשימות שלו? איך הוא ידע שהיא תשרוד את אורח החיים הזה, תצא בלי פגע מכל סכנה, כמו חתול עם תשע נשמות?"

רג'ינה קלטה שפניהם קרובות עד כדי שהיא מריחה את ניחוח הקפה בנשמתו והתרחקה.

הארי נשען לאחור ודלה שטר כסף מכיסו. הוא השאיר אותו על השולחן – הוא הספיק לכסות את כל מה שהזמינו שניהם בתוספת תשר נדיב – לקח את תרמילו וקם.

"תחשבי על זה," הוא אמר לה בטון סופי ויצא מהפאב.

רג'ינה בהתה בשטר המקומט במשך כמה רגעים. מאיפה מתחילים לחשוב על משהו כזה? איך מעכלים את המידע ההזוי הזה?

היא דמיינה את עצמה חוזרת לדירתה, שוכבת במיטתה ובוהה בכתמי האור על התקרה הסדוקה, מתהלכת כמו נמרה כלואה בין הקירות הצפופים. חושבת על אימא שלה. על האבא שמעולם לא הכירה, בו הרהרה כמעט כל יום.

בתחושה של צביטה זרה בליבה היא מיהרה החוצה אחרי הארי. הוא כבר היה בדרכו במורד הרחוב עד שהיא יצאה וקראה לו לחכות. כשהוא נעצר והסתובב לעברה היא הבינה משהו – שהיא לא רוצה להיות לבד ביום הזה.

היא חצתה את הרחוב בצעד מהיר והדביקה את המרחק ביניהם. היא מעולם לא פחדה להיות לבד, והיא לעולם לא הייתה מודה שהיא מרגישה ככה. לכן כל מה שהיא אמרה לו היה, "לפחות תן לי להסיע אותך. גררתי אותך לאמצע שום מקום."

הארי הסתכל עליה כאילו הוא רואה ישר דרך התירוצים, רואה את הסיבה האמיתית שהיא רצה אחריו. היא הרגישה בושה גואה בה עד שהסיטה את מבטה ושכנעה את עצמה שהוא לא שונה מאנשים אחרים – שהוא לא יכול לקרוא אותה.

"תודה, אבל יש לי תחבורה משלי."

"מה, יש לך מטאטא מעופף? או שאתה נעלם בכדור עשן?" רג'ינה ניסתה להקניט כדי להפיג את המתח הלא ברור שנבנה ביניהם.

"קרוב," הוא הודה במן צחקוק נדיר. "בואי, אני אראה לך."

הוא פנה אל סמטה קרובה מלאה פחי אשפה. לא בלי שמץ של חשדנות, רג'ינה הלכה בעקבותיו. כשהיו שקועים עמוק בצל שבין הבניינים הוא הושיט לה את ידו.

רג'ינה היססה. השלב הקשה ביותר עבורה במערכות יחסים אנושיות היה המגע. ולמרות שידו של הארי הייתה חיננית וחזקה למראה, כמו של נגן פסנתר, כתפיה נמתחו כשהיא החליקה את אצבעותיה על העור החמים.

התחושה נעלמה מייד והתחלפה במשיכה חסרת מעצורים באזור בטנה התחתונה. האוויר נדחק מחוץ לריאותיה כשניסתה לצעוק. מבטה התערפל, השחיר, עד שהיא פגשה בדשא קריר ואור שעת צהריים חזר להאיר את עיניה.

הארי ניסה לעזור לה לקום אבל היא התנערה מעזרתו. הם כבר לא היו בסמטה המוזנחת אלא בשטח מנוקד עצים בלב ליבו של הסנטרל פארק.

"עכשיו את יותר משוכנעת?" הארי אמר.

"עוד לא שללתי את האפשרות שאני יוצאת מדעתי," רג'ינה השיבה באותו טון עוקצני.

"את תתרגלי לזה די מהר," הארי אמר והושיט לה שוב את ידו. "אני אחזיר אותך למכונית שלך."

"עדיין לא," רג'ינה מצאה את עצמה אומרת, ומייד הרגישה בושה למשמע טון הדיבור שלה. היא נשמעה כמו ילדה הנצמדת לרגלו של אביה, בל שלא יעזוב אותה. "תספר לי עוד."

*

היו עוד המון דברים שהוא היה צריך לעשות, אבל הארי לא יכול היה להביא את עצמו לסלק את רג'ינה. הוא עוד זכר איך הוא הרגיש כשהוא גילה שהוא קוסם, את הסקרנות, החששות, חוסר הוודאות. הבדידות שבידיעה שהוא שייך לעולם אחר, שונה, עליו הוא לא יודע כלום.

היא לא הייתה איזו נערה שברירית. הופעתה, פניה, טון דיבורה, כולם ועוד העידו שהיא עברה חיים לא קלים בשנותיה המועטות. סיפור חייה אולי לא היה דומה לזה שלו, ובכל זאת הם היו דומים מאד, דומים הרבה יותר משהארי היה דומה לחברים שהשאיר מאחור. כמוהו, היא הכירה את הבדידות על בוריה. היא ידעה מה זה להילחם כדי לשרוד.

הם הקיפו את הפארק במהלך כל אחר הצהריים, והארי סיפר לה כל מה שעלה על דעתו בנוגע לעולם הקוסמים. זה הרגיש טבעי לדבר על זה, כל עוד הוא נמנע מנושאים רגישים שיעלו אצלה שאלות עליהם הוא לא רצה להשיב.

רג'ינה שפעה שאלות חצופות ודורשות בנוגע לעולם שזה עתה נפתח בפניה. הארי ענה עליהן, אבל בכל רגע פנוי חזר להרהר במגילת הקלף הקטנה המוטמנת בתרמילו. קצה החוט היחידי שלו לגלות מה מתרחש בעיר הזאת. למה אוכלי מוות הופיעו שם בין לילה.

לקראת שעות הערב הם עזבו את הפארק והלכו ברגל אל משרד דואר מסוים מאד, שם רג'ינה נהגה לקבל מסרים מ"המעסיק" שלה. בזמן שהייתה בפנים הארי ניגש לדוכן עיתונים וקנה עותק מכל הוצאת עיתון. אז הוא התמקם בספסל שמחוץ למדרגות המשרד והחל לסקור את הכתבות בתשומת לב בחיפוש אחר שביב מידע או דיווח הקשור לאות האפל שהופיע בשמי העיר בלילה שלפני.

רג'ינה יצאה אחרי כמה דקות בידיים ריקות, מחבקת את כתפיה החשופות כנגד קרירות הערב. היא התיישבה לצד הארי בשתיקה והדליקה סיגריה. היא פיזרה את שיערה, שכל היום היה אסוף בפקעת, והוא ליטף את כתפיה החיוורות ברוח הקלה.

הארי הרים את מבטו מהעיתון שבחיקו והסתכל בה לרגע. מהרגע הראשון שראה אותה חש שהיא מוכרת לו מהיכן שהוא, למרות שבוודאות מעולם לא פגש אותה בעבר. היה משהו בעיניה השחורות, בפניה הבהירות והגאות, שדמה במיוחד לסממנים של בנים ובנות למשפחות טהורות דם עתיקות. אבל היא הייתה אמריקאית, לכן הוא פטר את הסוגיה שניקרה באחורי ראשו בכך שהיא כנראה נצר מרוחק של משפחת קוסמים שהיגרה מבריטניה, ושתחושת המוכרות שאפפה אותה היא בסך הכל תעתוע של דמיונו, שהזכיר לו שהוא מזמן לא ראה פנים מוכרות.

"כמה זמן חשבת שאני אהיה בפנים?" היא זרקה בשמץ סרקסטיות שהוא כבר הספיק להכיר, מחווה אל חצי תריסר העיתונים.

"לא כל דבר סובב סביבך," הוא השיב באותו טון וזרק לפח את העיתון הראשון שלא העניק לו שום מידע.

רג'ינה המשיכה לעשן, עיניה סוקרות את הרחוב העירוני השוקק. כתפיה הרזות רעדו קלות בקור אבל היא לא חיבקה את עצמה.

"תמיד ידעתי שלכל אחד יש סוד," היא אמרה פתאום. "אבל לחשוב שיש אנשים כאלה... כמונו... כל אחד יכול להיות כזה, נכון? חיים בינותינו בלי שאנחנו יודעים..."

"את מדברת על זה כאילו זאת מחלה," הארי אמר. מרירות התגנבה לקולו. היו ימים בחודשים האחרונים שגם הוא חשב שהכוח הזה הוא מחלה.

רג'ינה משכה בכתפיה ואיפרה על המדרכה. היא נראתה כאילו יש משהו שהיא לא מספרת לו. אבל הארי לא לחץ. גם הוא שמר סודות שהוא לא רצה לספר.

"למה באת לפה?" היא שאלה אותו אחרי שהוא נפטר מהעיתון חסר התועלת השני.

"את רצית לראות אם הגיע דואר בשבילך."

"אתה יודע למה אני מתכוונת," היא דחקה בו בקוצר רוח. "רואים שאתה לא נמצא בעיר הזאת הרבה זמן. למה באת לפה? לתפוס את הטיפוסים האלה מבניין הסחר?"

הארי רצה לשקר ולומר שכן. השאלה הרגיזה אותו.

"אנחנו לא מכירים טוב מספיק בשביל שאני אענה על זה," הוא אמר בסוף בלי להסתכל בה. "אולי בדייט השני."

רג'ינה פלטה נחרת צחוק מלגלגת אבל הבינה את הרמז, ולא לחצה.

לבסוף, כשאף עיתון לא סיפק לו מידע על הופעתם של אוכלי המוות בעיר, הוא זרק לפח את העיתון האחרון וקם. "בואי, אני אקח אותך למכונית שלך."

הפעם רג'ינה לא התנגדה. היא הלכה אחריו למקום מבודד והפעם לא נרתעה כשהוא התעתק ולקח אותה איתו לסמטה שליד מקום החניה שלה.

הוא ליווה אותה למכונית בשתיקה. ההבנה שהוא בילה את כל היום בחברתה שקעה בו. הוא היה לבד במשך כל כך הרבה זמן, ובכל זאת זה לא הרגיש מוזר. הוא לא הרגיש דחף להתבודד, כמו זה שהכשיל את מערכות היחסים שלו עם חבריו בבית, ועם הנערה שאהב.

אולי הוא התחיל להירפא סוף- כל- סוף. או שאולי זה היה משהו אחר.

רג'ינה לבשה ז'קט שהיה זרוק במושב האחורי של מכוניתה בזמן שהארי שרבט את מספר הטלפון שלו בדירתו על פיסת נייר.

"קחי זמן לחשוב על כל זה," הוא אמר כשנתן לה אותו. "אם יהיו לך עוד שאלות – "

"תוכל ללמד אותי?" היא שאלה פתאום, בטון מובך ומתוח שהבהיר שהיא רוצה לשאול את זה כבר כמה שעות. "כלומר... לשלוט בכוחות שלי?"

הארי חשש שהיא תבקש את זה. הוא רצה לומר שאין לו את הכלים, שהוא לא יודע איך, שהוא לא מורה. אבל הלהבה הנחושה בעיניים הכהות צרבה אותו.

"אני יכול לנסות," הוא מצא את עצמו אומר בסוף. "אבל את תצטרכי שרביט, ואני לא יודע איפה אפשר להשיג כזה בעיר הזאת..."

"אני אדאג לזה," רג'ינה אמרה. תחת מבטו השואל היא הוסיפה, "אני חושבת ש... לאימא שלי יש כזה. אולי. אני לא בטוחה."

הארי הבין שזה נושא רגיש, אז הוא לא לחץ.

"מה אתה תעשה עם המגילה הזו?" היא שאלה אותו כדי לשנות נושא בזמן שהכניסה את מספר הטלפון שלו לכיסה.

"אני אראה איזה מידע היא יכולה לתת לי."

"אתה צריך עזרה?" היא הציעה בחיוך של מעט לעג כלפי עצמה, כי שניהם ידעו שאין לה במה לעזור לו.

הארי הצליח לקרוא בין השורות של ההצעה הזאת. לרוב הוא לא היה טוב בהבנת מסרים נסתרים שכאלה, אבל הפעם הוא הרגיש שהוא יודע בדיוק איך היא מרגישה. הוא הבין מאיפה ההצעה הגיעה. אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה.

"לא, אני אסתדר," הוא השיב. "את נראית כאילו את צריכה שנת לילה טובה."

רג'ינה הנהנה, לא נראית מאוכזבת, מקבלת את המצב. היא נכנסה למושב הנהג. "תודה על הכל."

"בשמחה," הוא אמר דרך החלון הפתוח. "אני רק רציתי לשאול אותך, מה השם המלא שלך?"

"רג'ינה וורן," היא ענתה. "למה אתה שואל?"

"בלי סיבה. רק הבנתי שאני לא יודע מה שם המשפחה שלך," הוא השיב בנעימות. "תנהגי בזהירות."

רג'ינה הניעה את המכונית ויצאה מהחנייה, נותנת בו מבט אחרון לפני שנסעה משם. הארי שמח שהיא לא טרחה לשאול אותו מה שם המשפחה שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא